החצר הפנימית/דני בר - המלצה רפה

ספר טוב ניכר בכך שהסופר (או הסופרת) שולט בשפה באופן כזה שאינו מעליב את הקורא וגם ביכולת לספר סיפור. אם מדובר בסיפור הקשור למציאות כלשהי, בהווה או בעבר, צריך גם תחקיר הולם, אפילו אם מדובר בסיפור חצי בדיוני.

דני בר, מחבר הספר שלפנינו, התחנך בכפר ואף ניהל את כפר הנוער בן שמן שנים אחדות. הוא מכיר את המקום מכלי ראשון. בר גם יודע לכתוב מצוין, אבל כנראה שההיכרות מכלי ראשון גרמה לו לדלג על כמה הבהרות ולוותר על מספר הרחבות בסיפור, שהיו מחזקות אותו ומעניקות לו בשר. הסיפור אז היה מעניין יותר ומלמד יותר. ממילא, מי שבכלל בוחר לקרוא ספר על מציאות שהיתה, רוצה קצת ללמוד ממנה, אולי אף יותר מקצת.

החולשה של הספר נובעת מכך שהסופר רואה את רוחב היריעה, חושב שהקורא רואה אותה יריעה לרוחבה וקימוץ המידע התומך גורם לרשלנות מסויימת בקו הסיפורי. כך יוצא הקורא וחצי תאוותו בידו. מדובר הרי בצומת גורלית בהתפתחות הישוב בארץ: השנה היא 1939, המלחמה בבריטים בסיוע המחתרות במלוא עוזה, לפחות זו המודיעינית, הבריטים מקמצים ברישיונות עליה, באירופה מתחיל להשתולל הסער של מלחמת העולם השניה וכפר הנוער בן שמן נמצא בעין הסערה, שזה לפעמים המקום השקט ביותר ומסבב כל הרעש, ולפעמים ההתפרצות פתאומית וכואבת. לפעמים נדמה, כי זהו אך עניין אישי של אינספקטור מורטון מהבולשת להתנקם בד"ר להמן מנהל הכפר, להביא חרפה למקום ולגלות כי לא מעשה חינוכי נאצל נעשה שם, כי אם פגיעה בבריטים, שאך רוצים לשמור על הסדר.

בירושלים יושב חאג' אמין אל-חוסייני, העושה ככל יכולתו לפגוע ביהודים, כשדווקא בבן שמן ובסביבה הערבית היחסים לרוב טובים בהווה (של הספרׂׂ) ובעבר גם. אבל פתאום יש בוגד. פתאום הבריטים יודעים מה קורה במקום בו צריך להיות מעשה חינוכי ותמיכה בילדים מבתים הרוסים. במקום חינוך ותמיכה, יש סליקים וסליקים זה הרי מעשה בל יעשה במקומות כאלה. תלוי את מי שואלים.

רק סופו של הספר ובאחרית הדבר הקורא מקבל מעט הבהרות, אבל המאוחר הזה פוגע עוד יותר בספר, שאחרת יכול היה להיות מצוין. בן שמן היה במפתיע מקום גורלי מאוד, שהצרות סביבו לא פסקו עד ליולי 1948, אז שוחרר.

התחושה המרגיזה לאורך הסיפור היא ש... אין סיפור. המתח לא היה בו די, הדמויות לא מספיק מפותחות ולא די "גורליות". ניתן היה לפתח את דמויותיו של הספר, אף שאין בהכרח שהן קיימות, של "מוטקה" ו"נינה". אלא שנדמה שוב שדני בר מניח שראינו מספיק סרטים בנושא ונשלים בעצמנו.

כאן המקום לחזור ולציין את הכתיבה המשובחת, שבאופן מרגיז לא מחפה על דלות החומר. יד עורך מחמירה היתה מתקנת את המעוות ומביאה לקדמת הבמה את אחת הפרשיות הגורליות בדרך להקמת המדינה. אחרי ככלות הכל, חיפוש הנשק בכפר היה רק עניין אנקדוטלי. מסביב רחשו אינטרסים רבי עצמה בין כולם לכולם: בין הבריטים לערבים וליהודים, בין היהודים לערבים ואף בין הערבים לערבים.

זה/סטיבן קינג - המלצה

זה הוא אימה. האם הוא מאיים? לא משהו. מה כן? הוא בעיקר מסקרן וזה מה שמושך לקריאה ספר של 991 עמודים (בעברית, באנגלית אפילו יותר).

קינג התפרסם כסופר של ספרי אימה. בצדק. כשקראתי לראשונה בנערותי את הניצוץ, לא הורדתי את הרגליים מהמיטה שמא משהו יצוץ מלמטה ויאחז בהן. הפעם עשיתי כל מיני תנועות עם הספר משום שמשקל כזה של נייר מאיים על שלמות המפרקים. לנפש שלום.

מי שראה את הסרט אני והחבר'ה, על אותם ארבעה ילדים היוצאים לחפש גופה, יבחין בסממנים דומים בספר הזה. גם כאן חבורת ילדים, אלא שהם שבעה. שבעה ילדים בני אחת עשרה, שגילם המוקדם או גילי המאוחר, יוצר דיסוננס חריף בין התנהגותם לגילם. לו היו בני שלוש עשרה, ניחא. טוב, שם מדובר בגופה ופה? פה מדובר בעיירה, העיירה דרי המופיעה גם בספרים אחרים של קינג. עוד סממן.

עיירה?

בעיירה זו קורים אסונות מאסונות שונים כל 27 שנים בערך. ילדים נעלמים, רציחות משונות לא באות על פתרונן ואפילו לא נחקרות לעומק. זו מין מכת טבע ומקבלים את זה בשברון לב ועוברים הלאה. 1958 היא השנה בה גל הרציחות מתחיל שוב ושבעת הילדים נתקלים בדמותו המבעיתה של הליצן עם הבלונים. היא מבעיתה כשהוא חוטף גופות, אבל ילדים אוהבים ליצנים ובתחילה תחפושת זו מושכת אותם אל מותם. כך מת ג'ורג'י דנברו בן השבע, כשיצא ביום גשום וקר להושיט סירת נייר שבנה לו אחיו ביל, ששכב חולה בביתו. אותו ביל שינהיג את חבורת הילדים, שלראשונה תצא ותפחיד את הליצן המבעית, תחליט לאחר שבועת דם (עוד סממן) לשוב ולהיפגש מיד כשיחזור גל וזה יחזור לסורו. 1985 היא השנה שגל כזה חוזר, השבעה עוזבים הכל לאחר שיחת טלפון בהולה ממייק הנלון, אחד מהשבעה שנותר בדרי, שבים להיפגש ומנסים להתמודד עם זה ולחסל אותו סופית.

כאן מתחיל הספר להכיל טקסט בלתי נגמר, הנע קדימה ואחורה בין 1958 לבין 1985, נותן הסברים מהעבר וממלא חורים בעלילה. צריך אחד כמו קינג, היודע לחיות את הטקסט, כדי למלא באמינות כל כך הרבה דפים. הוא עושה זאת ונדמה שדף אחד לא ניתן להוריד.

השביעיה מעלה הילוך, למעשה שישיה. כוחותיהם משותפים חייבים להצליח למגר את זה, המתעלל בעיירה דרי מאות שנים. איך נעשה כוחם משותף? האם די בו? האם זה הוא הליצן בלבד בו הם צריכים להלחם? האם במלחמה בליצן לא תגבה קורבנות נוספים? האם יש דרך נסיגה ממלחמה זו?

חייבים לציין לרעה את רמת התרגום וההגהה. אופייני למודן מהעבר להיות כאלה. אבל לחובבי קינג זהו אחד מעמודי התווך.

זאב הים/ג'ק לונדון - המלצה רפה

זאב הים הוא ספר של אחד המבין בימאות. לונדון עסק כימאי בציד קשוח והוא מבין דבר או שניים. בסיפור בגוף ראשון בחר לספר את סיפורו של האמפרי ואן ויידן, חנון שלא עסק בימיו בשום עבודה, לא קשה ולא קלה. כג'נטלמן, שאביו הותיר לו קצבה מסודרת, הוא לא נדרש לעשות דבר, כל שנותר לו היה להעביר את חייו בנעימים. בגיל 35 עלה על ספינה בדרכו לאנשהו במערב ארה"ב, אי שם בסן פרנסיסקו. הספינה נטרפה בהתנגשות, האמפרי ניצל והועלה לספינה אחרת, רק כדי "להחטף" ולהיות עוזר טבח, מסוג העבודות הנקלות ביותר בספינה, ממש אחרון בשרשרת (מגישי) המזון.

האמפרי אדם מלומד והוא נתון למרותו של קברניט קשוח, אחד המפעיל את אגרופיו הקשוחים ואין בו רחמים משום סוג. תפקיד חייב להתבצע, לא ממש משנה ע"י מי ולא משנה הכשרתו. שמו של קברניט זה הוא וולף (זאב) לארסן.

למרות ההבדלים העצומים בין הקשיחות הבלתי מתפשרת והפרגמטיזם המחושב והקר של לארסן, לבין הג'נטלמניות הרכרוכית של האמפרי ואן ויידן, "האמפ", נוצר ביניהם בכל זאת קשר כלשהו. מתברר, שהקברניט הקשוח הוא אוטודידקט, אחד שקרא ולמד מכמה מקלאסיקות העולם, ואם לא די בכך, גם לנהל שיחה מלומדה יודע הוא. עליית מעמדו של האמפ מאחרון שרשרת המזון לסגנו של הקברניט היתה קצרה להפתיע. שניהם היו מסתגרים לשיחות ארוכות, לשעות ואף לימים, אז גם נודע להאמפ כי לארסן סובל מכאבי ראש מענים.

עד מהרה ובסערה אחרת, עלו לספינה עוד ניצולים וביניהם אשה אחת, מוד, שאף היא חשה חטופה. קשר אמיץ נוצר בינה לבין האמפ, שלמרות מעמדו הרם בספינה, אין הם חפצים להשאר בה ולהיות עדים לאכזריותו של לארסן ולציד דובי הים חסרי הישע, שפרוותם נמכרת במחירים גבוהים לעשירים.

שניהם בוחרים לצייד סירה, לברוח מהספינה ולהגיע לחופי יפן. אבל תוכנית זו אינה מתממשת והם מגיעים לאי, רק כדי להווכח לאחר זמן מה שגם הספינה ממנה ברחו הגיעה לשם ריקה, פרט ללארסן, שנותר בה לבד וסובל. לכאורה, הצלה, גם אם זו ספינה ממנה ברחו.

האם יצליחו איכשהו?

למרות החומרים המשובחים היוצרים ספר זה, לונדון אינו ממש טוב בלהפוך ולדוש בהם. זה נקרא יותר כספר הרפתקאות ורק בסוף הספר נאמר שלונדון למעשה רצה להעלות את נושא ציד דובי הים לתודעה. לא נשמע ממש משכנע.

תרגום הספר החדש מודרני מדי, לא מעניין ולא עבר הגהה נחוצה. ההמלצה על הספר קלושה למדי.

קצב התמוססות הקרחונים/יזהר הר-לב - אי המלצה

אין בספר הזה דבר. סליחה, יש בו פוטנציאל, פוטנציאל לסיפור טוב וכתיבה טובה. אבל המימוש קלוש.

דניאל הוא פורש/מתפוטר מחברת ביטוח. יש לו בן בשם נומי. הילד בן 9 המשחק כל הזמן במשחק מחשב הנקרא World of Warcraft, בשבילכם WOW. ואו. המשחק מוגדר בהגדרת T(een), שזה משהו מגיל 13, אבל למה לחפור? לדניאל אישה בשם נוגה, מעצבת חלונות ראווה ושונאת כל רגע בעיסוק הזה.

לדניאל זמן בשל היותו בלתי מועסק. הוא מוצא נערה בשם אנה בבית קפה אינטרנט. הוא מבקש ממנה להיכנס למשחק ולראות מה הבן שלו עושה שם. מכאן פוטנציאל להתפתחות חד פעמית, אקסטרווגנטית, כזו שלא נראתה בעבר ויכולה להתממש רק בטכנולוגיה הקיימת היום. האם משהו מזה מתממש? כן ולא. כן, משום שדניאל אכן רואה את בנו שם, בן השולט בסביבתו ונמצא בדרגה מתקדמת במשחק. לא, כי יזהר הר-לב, מחבר הספר, אם כל היותו מצטייר כאדם אינטליגנטי, לא הצליח לעשות כלום עם הסיפור הזה.

מילא חוסר הצלחה בחלק הדי מרכזי בסיפור, אבל בחלק מרכזי אחר, החלק של המשפחה, מתחיל טוב וממשיך רע, יש משפחות כאלה והן שונות ("כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." טולסטוי). נוגה עוזבת את הבית, ידה ידה ידה.

האם קווי הסיפור הם מקבילים, שכמובן לא יפגשו לעולם? מי אמר שהקווים בכלל קוויים? בהמשך יש הסתעפות מהיותר הזויות שנראו בספרות, אפילו הסתעפות מיותרת, שלא מובילה לשום מקום, נטולת חן וטעם.

חבל. הכתיבה טובה ומדוייקת, הפוטנציאל קיים וזועק, הטיפול כושל.

בביתו במדבר/מאיר שלו - המלצה חמה

בדרך כלל אני קורא שני ספרים ויותר ביחד, כשהשלישי הוא בדר"כ ספר עיון, לא מחייב עלילתית. לקרוא ספר נוסף בצמוד לספר של מאיר שלו, במיוחד בביתו במדבר, זה לעולל רע לספר האחר, לא משנה עד כמה טוב הוא. התחרות פשוט אינה הוגנת. שלו מנצח עם יד אחת קשורה מאחור, אפילו שתי ידיים.

פעם, כשהייתי צעיר מאוד, שנתיים לפני גיל ארבעים, הושפעתי מביקורות בעיתונים. אמנם קראתי אז את רומן רוסי, כימים אחדים ועשו, את הסגנון הפנומנלי כבר הכרתי ולא הייתי צריך יותר, אבל חוט שדרה קריאתי טרם פיתחתי. בדיוק אז הופיע בביתו במדבר והתקבל בקרירות. למרות שהתחלתי לקרוא, זנחתי די מהר והספר יצא מביתי. לאחרונה צפיתי בראיון של שלו עם קובי מידן וחזרתי להיות מוטרד בעניין בביתו במדבר. הרי קראתי מאז גם את יונה ונער ושתיים דובים המופתי. מיהרתי להשיג את הספר ובלי המנהג הנלוז לכתוב על גב כריכות ספרים, שהספר קורע מצחוק, כך בלי שום אזהרה, חטפתי קמטי צחוק פרמננט. אמנם יותר חיוך מצחוק, אבל חוזר ונשנה עד שהפנים כואבות מרוב המצב החדש שנכפה עליהן.

הספר מספר על רפאל מאייר, ילד הגדל עם המדינה בירושלים, ולו אמא גדולה בת חמש ראשים: סבתו, אמו, דודתו (השחורה), "דודתו" האדומה, שלא מן הדם, ולה שיער בוער מאודם, ואחותו. וכך גדל לו הילד רפאל, רפי, רפאול, בירושלים של פעם ליד בית היתומים, בית העיוורים (הצופן בחובו תעלומה אפלה, תרתי משמע), בית המשוגעים ודוׂד אברהם הסתת. משגדל, עזב את ביתו בירושלים ועבר לעבוד בחברת מקורות ולגור בביתו במדבר, שם הוא נהנה מהשקט, מהנופים והנסיעות לאורך הצינורות. מדי פעם באה לבקר אותו (אה)רונה, אשתו בעבר, מאהבתו בהווה ואסונו בעתיד.

המאפיין המשפחתי החזק הוא מותם בטרם עת של כל הגברים במשפחה מתאונה זו או אחרת, טרם הגיעם לגיל ארבעים. רפאל כבר בן חמישים ושתיים והוא לא עומד בסטנדרטים של המשפחה. פרט לאמא הגדולה, לרפאל "דוד" אחד חי, הלא הוא הדוד אברהם, החי מסיתות אבנים, אצלו מבקר כל יום רפאל, אוכל כריך ורוצה להיכנס לבית הנהדר שבנה הדוד, אבל באין משפחה, הבית נעול ואין איש בא שם. גם הדוד הזה אינו מן הדם, מין דוד מאומץ.

הספר אינו בנוי כעלילה. פרקים קצרים, עמוד או שניים, בכל פרק סיפור כזה או אחר, ועם ההתקדמות החיוכים גדלים. רפאל שומע שוב ושוב שאין דרך בה גבר יכול לגדול טוב יותר מאשר הוא גדל בה עם האם הגדולה. רק שלא יממש את הסטנדרט הגברי.

ואז, כשרפאל כבר חצי שנה לאחר הבר-מצווה שלו, משום מקום ובמקריות מוחלטת, נפתרת לה תעלומה והקתרזיס מושלם.

העברית בספר מדהימה בעושרה, בליריותה, בתובנות הנמסכות בין הדפים, ביופי הבלתי נלאה. נדמה, שלשלו ממש אין תחרות במובן הזה. הוא הוכיח זאת לא פעם ואין אושר גדול מן הידיעה שבסופו של יום, לא פספסתי את הספר הזה. ברור שפספסתי ספרים נהדרים אחרים בחיים, אבל זו היתה יכולה להיות החמצה מרה, עד כדי העלאת מיצים חמוצים מהבטן.

את הספר הזה לא צריך לקרוא ברציפות שעות, משל מישהו רודף אחרינו לאיזשהו דדליין ערטילאי. הספר הזה הוא הקצפת, הטירמיסו, הפנה קוטה של הספרים. קוראים בנחת, שלוק אספרסו, עוד ביס והחיים יכולים להיות כל כך יפים.