רפובליקת כאילו/עלאא אל-אסוואני - המלצה רפה

 

אל-אסווני לא חדש לי. קדמו לו בין יעקוביאן ומועדון המכוניות של מצרים, כל אחד ראוי בדרכו. זה השלישי המתורגם לעברית והוא כנראה הפחות טוב מהם.
צורת כתיבה אחידה יש לאל-אסוואני: כל פרק עוסק בדמות אחת, מה שיכול לעיתים לבלבל ואכן מבלבל בהתחלה. דמויות לא מעטות ממלאות את הספר, העוסק במהפכה במצרים ב-2011, זו המכונה מהפכת תחריר ע"ש כיכר מרכזית בקהיר, בהמשך לאביב הערבי שסחף צעירים רבים במדינות הערביות בצפון אפריקה.
צעירים שנפשם נקעה מהלכאורה רפובליקה בה הם חיים רצו בהפלת מובארק, שבעיניהם סימל את הסיאוב והשחיתות שבשלטון הקיים. עד מהרה נאספו אלפי צעירים בכיכר ונעזרו לראשונה בפייסבוק ובטוויטר כדי להגיע להמוני צעירים אחרים.
מובארק היה מוקף בשירות ביטחון יעיל ועבה, כיאה וכיאות למדינה ערבית. אלפי הצעירים שנהרו לכיכר הזו ולכיכרות אחרות ומקומות נוספים החלו לחוש באימת הנשק החם, רימוני העשון הצורבים ומכאן המוות ההמוני. את כל זאת מביא אל-אסוואני דרך עיני אחדים מהמשתתפים, מראש השירות הביטחוני דרך מהנדס במפעל מלט, סלפי מצרי מבוגר ומכובד, מראיינת ברשת טלוויזיה ועוד.

המהפכה משנה אנשים וגישות, רוב העם לא ממש הבין את המהפכה ורצה המשך המצב הקיים, כשהצעירים דורשים שינוי. אל-אסוואני מאכיל אותנו בכפית ומסביר את המצב המורכב השורר במדינה ערבית, שזה זמן רב הורגלה למצבים לא משתנים, לא מתקדמים, שזכויות הפרט לא קיימות ממש, בטח לא בקרב הנשים.
כדי להתמודד עם הצעירים המוחים, רשויות הביטחון שחררו עצירים ואסירים מכלאם, חימשה אותם ושלחה אותם לפרוע בצעירים המוחים ולפגוע בהם כמיטב יכולתם. מנגד, אצל אותה מראיינת בטלוויזיה, שהפכה למנהלת הרשת החדשה בגנות אותם צעירים, ערב ערב הוכח דרך עדותם של צעירים מטושטשי פנים בתוכנילת הריאיונות שלה, שהצעירים המוחים הוכשרו ע"י ארה"ב וישראל בכסף ובאימונים לעורר מהומות במצרים ולהביא לנפילת השלטון.

פנים רבות הציג המחבר לאותה מהפכה, שהביא באמת לנפילת אחד המנהיגים הבולטים באחת המדינות הבולטות בעולם הערבי, אותו אביב ערבי, שם יפה למהפכה שטופת דם.

לחסל/מישל וולבק - המלצה

וולבק התרכך או שאני התרגלתי ליותר?

"סרוטונין”, שיצא ב-2019, היה והינו ספר מופת, שאיכשהו חיפה על "כניעה" החלש יחסית. האם מדובר בגלים אצל וולבק? גם זה חלש יחסית לסופר המרבה לנשוך והשוכח להניח לקורבנו עד שזה נופל מדמם ומת.

הפעם התרשמתי משני דברים, הראשון והבולט, שוולבק אוהב מאוד את צרפת, מזכיר שוב ושוב את חמודותיה ונותן לנו אוהבי צרפת את מנת היום, plat du jour, כדי שנצא שבעים ונלקק אצבעותינו מיכולתו של השף. כך שבים ומוזכרים אזוריה של צרפת וכולה אזורים. כך הבוז'ולה, ברטן (ואני ממשיך לשפוך אזורים שלא הזכיר), נורמנדי, הריביירה בדרום החובקת את קאן, פרובנס והרון השוצף, וממש על גבול ספרד כמעט גם לורד ונסיה המקימים, כמעט, מתים לתחיה.
הדבר השני, העובר כחוט השני מתחילת הספר ועד לסופו המתוק/מר, זה המוות החובט במבוגרים ובצעירים גם יחד. לא אגלה בדיוק במי חבט, אבל מעטים יצאו מהסיפור בזול.

אדואר רזון המבוגר וראש המשפחה חוטף שבץ, ממנו הוא לא חוזר בשלום, אבל יחסית הוא יוצא מזה איכשהו, מובא לשיקום במקום הנחשב למקום מצוין עד שנאלצים להוציאו משם בשל הרעת התנאים. אדואר הוא איש השרותים החשאיים לשעבר )אין בזה ממש לשעבר) ופיו חתום אז והיום ואיש ממשפחתו לא יודע במה עסק. האם זה חשוב?

אם נמשיך במוות, גוף כלשהו נוהג לירות פצצות טורפדו לעבר אניות מכולות סיניות לאחר שהודיעו עשר דקות לפני לצוות להתפנות. זה קורה לכמה אניות, הסינים בבהלה, הצרפתים הנמצאים במלחמת סחר עם סין דווקא די מרוצים עד שלחופים הדרומיים של צרפת משוגר טיל בשידור חי לעבר ספינת מהגרים בלתי חוקיים וכמאה וחמישים מהגרים יורדים למצולות, כולל ילדים. וולבק לא מגזים בדרמה, אבל השירותים החשאיים בעולם, חשאיים גם כשהם צריכים לשתף פעולה עם שרותים חשאיים אחרים, נותרים חשאיים. הצרפתים מפענחים את התעלומה של הפיגוע הבא, אבל במשפחת רזון, הפוקוס על פול הבכור, איש לשכתו של ברונו, שר החוץ בממשלה בה הנשיא עומד בדיוק לפני בחירות.

האם נפתרה לגמרי תעלות הפיגועים האקסטראווגנטיים האלה? אולי כן ואולי לא, הרי הכל חשאי, כן?

בכל מקרה גם ענייני הלב ואהבה לא מעטים שבים ועולים בספר בו הם כנראה מפציעים לראשונה בספריו של ברונו במלוא רכותם המפתיעה. אז כן, וולבק התרכך בגיל 63 ואני, כאמור, לא בטוח אם זה סימן טוב או רע אצל סופר שספריו נעים בין מצויינים למופתיים.

שמעתם מספיק על הספר הזה, אבל לא שמעתם ממני. הסוף מצדיק את ההתחלה והאמצע המשתרכים להם לכאורה כאניה ללא קברניט, אבל כן עם מלחים הלומי רום. אז כמו שאמרתי, המוות מכה במקומות מפתיעים, נותן לנו שיעור או שניים על דברים אלה ואחרים על החיים. מפתיעים מאוד.

האם זה הטוב בספריו? לא. הרע? בהחלט לא. זה כנראה וולבק שבא בזמנו. הוא כבר לא צעיר וזועם, אבל עדיין קל מאוד לקרוא אותו, ההומור שלו מושחז ואת מי שצריך להוציא להורג הוא פשוט הורג בלי רעש מיותר.

עוד שורה תחתונה? חובבי וולבק יקראו מן הסתם מיד. ולא חובבי וולבק? מי אלה?

 

קיצור תולדות ישראל/מיכאל בר-זהר - המלצה חמה

 

ב-282 עמודים סיכם מיכאל בר-זהר את הנס הזה, ישראל, בשבעים שנותיה הראשונות. הנס הוא גם הספר עצמו, שבלי להיות לטורח על הקורא מביא את תולדות המדינה המופלאה הזו, לטוב ולרע, בכתיבה שוטפת, נהירה ומרתקת.
תריסר שנים מפרידים בין גילי לבין גיל המדינה. כבר מילדות שמעתי בכל מהדורת חדשות את השמות שהופיעו בספר והסעירו את המדינה. נדמה שהמדינה שלנו סוערת מיום הקמתה ותמשיך לסעור כך לנצח.

הנס מתחיל בעצם הקמתה. אני לא מתכוון לסכם את המסוכם היטב בספר, אבל בניגוד לכל העצות והיועצים, מי שהיו אז נגדנו, האמריקאים, ובעדנו, הסובייטים, הביאו את בן-גוריון להחלטה של עתה או לעולם לא, להכריז באותו יום שישי של ה-14 במאי 1948 שהנה קמה לה מדינת ישראל. הכריז ונכנס למלחמה, ומאז אין רגע דל. מלחמה רודפת מלחמה, התשלום בדמות מתים, שמת אחד כואב כמו מאה, מביא לירידה במצב הרוח הלאומי, שחוסר הברירה בלחימה נגד אויבים מרים, גורם משום מה, בטווח הארוך, לשיפור מצבה של ישראל. העולם נושא עיניו למדינה לכאורה סכסכנית, בולם את "תוקפנותה" ואז מתחילים להגיע המשקיעים והסיוע מצד הצרפתים ואז האמריקאים וההמשך ידוע.

אם מסתכלים היום למחדלים שלנו עצמנו והשנאה איתה אנחנו צריכים להתמודד יום-יום, פלא שאנחנו במקום כזה: מדינה מתקדמת בהייטק, אך שניה בעולם לאמריקאים, מתקדמת ברפואה, בעלת צבא מהטובים, אף מהמוסריים בעולם.
למרות ההתפעלות, דרכה של המדינה לא היתה תמיד סוגה בשושנים. פרשיות בשפע ניקדו את התפתחותה עד היום: מעסק הביש במצרים, דרך מלחמת יום כיפור הטראומטית, האינתיפאדות, פרשת גלעד שליט ושחרור המוני מחבלים וכך הלאה. לא שלא היו עוד עשרות בעיות וקשיים.

מיהו קהל היעד לספר שכזה? נדמה שכולם. למבוגרים שיקראו ימצאו בספר הזה סיכום נוח של דברים ששמעו עליהם ועתה הם מסודרים יותר. הצעירים ימצאו ספר מרתק במיוחד, אם הם מוצאים עניין בהיסטוריה של המקום בו הם חשים כבית ובבית.

זו קריאה לא ארוכה, לא מחייבת הליכה עקב בצד אגודל. ניתן לבחור פרק ולהתמקד בו. לקוראים ברצף ומגיעים לסיום, למרות שפע הבעיות בדרך, מדתיים נגד חילוניים, מפערי שכר מנקרי עיניים, מפערי מוצא שהיו ואולי אינם, אין ספר שאנחנו מדינה שהיא אחד מפלאי תבל. צריך להחמיא למדינה שקמה מאודים מוצלים לאחר העבודה השקדנים של הנאצים. מדינה שאחרי ככלות הכל ממשיכה במלוא הקיטור קדימה.

 

 

מועדון המכוניות של קהיר/עלאא אל-אסוואני - המלצה חמה

 

מסגרת הסיפור עוסקת במצרים, כחמש שנים לפני מהפכת הקצינים ב-1952, אבל בגדול ממש, כשנה לפני. אבל השילוב האמיתי הוא של בעל משפחה ממצרים עילית, דווקא זו החקלאית, ובין קהיר המודרנית יותר והמתקדמת יותר. אב המשפחה בא ממשפחה מכובדת ואמידה, אבל איבד הכל מרוחב לבו. ההגעה לקהיר היתה למען חינוך ארבעת הילדים, בעיקר סאלחה וכאמל. האב עבד כמשרת במועדון המכוניות הנוצץ והמהודר, שם הוכה ע"י אלקו עוזר המלך הכל יכול והאחראי על המשרתים. זו היתה רק מכה חזקה ומשפילה, שדי בה להורגו. מכאן הכל מסתבך.

שני בניו של המת הועסקו ע"י ג'יימס רייט המנהל האנגלי המתנשא והגזען, לאחר התעקשות האם. הרי אין שום קצבה שלאחר המוות במועדון והמשפחה נדונה לרעב. אסוואני הוא מספר טבעי והסיפור עובר לבתו של מנהל מועדון המכונית, מיצי, שכמאל הסטודנט למשפטים והעובד כעוזר מחסנאי במועדון הופך למורה שלה לערבית. שניהם יפים וצעירים וההמשך ברור.

בהמשך נפגוש עוד אח, גם עובד כשליח במועדון, שפוצח בזנות גברית עם שתי מבוגרות ובכסף הולם. האחות כמעט בסיום לימודי בתיכון. מוצע לה להתחתן לסוחר עשיר שהתגרש, מחוסר ילדים. היא מתלהבת, מתחתנת והסוף אינו מהאגדות.

אז קם לו ועד סודי, העומד לטלטל את המועדון ולהוכיח עד מה אלקו החראי על המשרתים מושחת ואכזר. הועד הסודי אינו ועד עבודה רק. זהו ועד המנסה לגלות את המלך המושחת של מצרים למצרים בסיוע נסיך שהוא בן דודו של המלך.

המון לבוש נוצץ של משרתים שמועדון המכוניות הוא המקום החביב על המלך, שאביו אפילו ייסד אותו. אבל התסיסה במועדון אינה באה לידיעת המלך, שכל מבוקשו תענוגות, וכאלה יש שם בשפע. המלך אינו מבקש לשלוט במצרים, המצרים מרגישים שדי לכיבוש הבריטי, אבל במרומי השלטון נהנים במצב הטוב לשני הצדדים.

לכל דבר "טוב" יש סיום, אבל בדרך יש מעצרים, כאב ומהפכה.

נראה שאסוואני כתב והמון על הכל והמשיך. הוא בהחלט יודע לכתוב, הוא מרתק ולקח את מצרים הגועשת דרך קפסולת המועדון, שם יש מפגש קיצוני בין מי שפרנסתם על טיפים, לחצר המלך החיה בפאר ועושר ללא הגבלה.

ומשהוא בנוגע לחיצוניות הספר: הוצאת טובי ז"ל תמיד הקפידה על מוצריה. הפעם מקבלים ספר מהודר ומוקפד לעילא. שאפו.

הספר האדום/אסף ענברי - המלצה חמה

אסף ענברי מבחינתי הוא כותב מושחז, שההומור והציניות המושחזת נובעים ממנו ללא מעצורים. הפעם היו אלה חסרים לי בתחילה, אבל לקראת הסוף התברר שההומור שהחיים מעבירים אנשים דרך מסננות אידיאולוגיות והציניות הבאה אחר כך מכים אנשים מנה אחת אפיים.

בכמה וכמה אנשים עוסק הספר, שבהיותו נטול תאריכים ותרשימי זרימה של לידות ומיתות, קצת מקשה על המעקב. ענברי שולט בחומר לגמרי, הרי הוא בן קיבוץ, הספר גם עוסק בקיבוצים וכמובן באישים המרכזיים בהם: יצחק טבנקין, יעקב חזן, מאיר יערי, יצחק שדה ומשה סנה. הזמן הוא עלייתם, לא כולם באותו זמן, בעליה השניה ומאוחר יותר. אל תתפסו אותי במילה, אבל מי השתייך לאיזה זרם באיזה קיבוץ, מי למפלגה כזו או אחרת ממפ"ם, מפאי, רק"ח, מק"י, מי לאיזה זרם התיישבותי מהשומר הצעיר לקיבוץ המאוחר, קטונתי. אפילו את קרובי משפחתי קשה לי לשבץ היטב, יש במשפחתי מומחים גדולים ממני הזוכרים גם עלבונות ספציפיים.

כך או כך, אותם אישים שעדיין זכיתי לשמוע שמם ופועלם, בלי להבין מזה כלום בילדותי, הופיעו במהדורות החדשות מדי יום ביומו. התנועות הקיבוציות שקמו בעטיים, לא משנה להיכן השתייכו, תרמו תרומה מכרעת למדינה שבדרך ולאחר מכן למדינה הצעירה שנלחמה ואפילו קמה והלכה.

ומי ברקע? סטלין, שמש העמים, שמעשיו לא תמיד הולכים עם האידיאולוגיה. ל"נציגיו" בישראל היה קשה להצדיק מעשים לא קלים ממנו, כמו גם אמירות. סטלין בכל זאת הציל את העולם, או לפחות את אירופה, משיני המטורף הנאצי, אלא שאחר כך מעשיו ואמירותיו היו קשים להבנה, בעיקר לנוכח מכירת נשק לאויבי ישראל . והם הרי תמכו בו...

וכך, אישים ומפלגות, קיבוצים ויישובים שתרומתם המכרעת להקמת המדינה, מוצאים עצמם פתאום במדינה בה שולט למעשה בן גוריון ברוב עצום בכנסת, במפלגה שאינה מפלגתם, במפא"י. כולם מרבים לנאץ, ביידיש זה נשמע טוב יותר, אבל לא טוב לקבל סיוע מהאמריקאים, שמצדם לא יוצרים מגדרם לסייע, כך פתאום גם לא נאה לקבל מהסובייטים, אז נלך על הצרפתים. מי שגילו מעל 60, זוכר בוודאי את המיראז'ים שבאו לעזרה בדיוק בזמן.

נאמנויות נקבעות וחולפות, מפלגות קמות ונופלות, סטלין שתמך בהקמת מדינה יהודית נאסף אל אבותיו עם האידיאולוגיה שלו, המיראז'ים כבר אינם פאר היצירה האווירית אצלנו, אבל רחובות קיימים על שמות אותם אישים שענברי כתב עליהם בחן בצל פועלם הגדול ולא מעט פגמיהם האנושיים, אבל הם אחרי הכל רק בני אדם.