אליס מילר/אליס מילר - המלצה רפה

זוכרים את בג"ץ אליס מילר? הצעירים שביניכם אולי לא זוכרים, אולי אפילו תתפלאו על מה המהומה, אבל פעם הצבא הניח שיש הבדלים בין גברים לנשים. ההבדלים נשארו וגברים מכינים קפה יותר טעים.

פעם בחורה אחת, כן משנה מאיזו משפחה, שהוריה עלו מדרום אפריקה, אמה היתה גיורת, ובביתה לא היו דברים כאלה שאין משהו שהרצון לא פורץ אותו, רצתה להיות טייסת. בטכניון כבר הצטיינה, כל דבר משוגע שעלה בראשה נעשה, רק הצבא מנע ממנה להיות טייסת. מישהו חשב ברצינות, שציצים יכולים להיות בעיה בנפילה בשבי. איכשהו דברים התגלגלו דרך עזר וייצמן, נשיא המדינה ומפקד חיל האוויר, מיזוגן ופה גדול, ונעמי חזן, ח"כית. כל זה מידע לינוקות. בג"ץ קם ורץ, וזה אינו דבר של מה בכך להגיש אחד כזה נגד חיל האוויר. הכסף הוא רק אחד הצדדים. חיל האוויר נדרש להשיב מה יש לו נגד טייסות. הראש גורד, הדיונים דויינו וחיל האוויר התייצב והשיב מעדנות: כלום.

אליס מילר מילאה תפקידים חשובים בחיל האוויר, היתה מעורבת ברכש במיליונים ולאחר מכן פנתה להתחתן עם הודי אחד, השתחררה מחיל האוויר, עברה לגור בקיבוץ עם ההודי שלה, ושבה לתקופה להודו להקים גסט האוס. אלה רק החיים המשונים שלה שהביאו אותה להתחתן עם בנו של אחד מהקצינים הבכירים ביותר בחיל האוויר ההודי במקרה...

אבל נדמה ששום דבר משונה ככל שיהיה לא מונע מאליס לעשות ככל העולה על רוחה ולדהור הלאה. זו אישה שלא ניתן לעצור אותה והיא בהחלט מסוג האנשים שקורצו מחומרים שרבים היו מבקשים להשיג אך קמצוץ מהם. היא עוברת מישראל להודו ושוהה שנים פה ושנים שם, עוברת דברים שכמה וכמה אנשים לא היו יכולים לעבור לו ביקשו לעשות זאת. בעלה, איך יכלה לבחור אחד כזה, הוא עזר כנגדה ומשלים אותה היטב. אין מה שיעצור אותם ובעיקר אותה. ב-2015 אף הדליקה משואה, אם כל השאר לא מספיק.

בסופו של יום, ספר שנעים לקרוא אותו, אם כי אינו מתגבש לספר בעל מעלות ספרותיות כלשהן. האם הספר מעורר השראה? לא במיוחד, אם כי אליס מילר היא משוגעת עם קבלות.

שאלו עצמכם, מהו המטוס אותו הטיסה?

החברה הגאונה/אלנה פרנטה - המלצה חמה

החברה הגאונה הוא הראשון בטטרלוגיה של הרומנים הנפוליטניים, שקנה כנראה את תהילתו בדמותה העלומה של המחברת אלנה פרנטה. חוץ מזה, אין ספק שלנפולי יש הניחוח שלה. עבורי נפולי נתפסת בראש ובראשונה בהקשר של הסדרה גומורה, סדרת הפשע המופלאה של רוברטו סביאנו, סדרה העוסקת בפשע, סמים, עוני ושליטה על כל אלה בין הערסים רבי ההוד של נפולי. אבל בסדרה מדובר בשנות האלפיים, מרצדס, אודי וב. מ. וו. הם רכבי התהילה, ולהבדיל, הספר שלפנינו מדבר על שנות החמישים והשישים של המאה ה-20 ורכב התהילה הוא פיאט אלף-ומאה.

נפולי גם ידועה ב"דרך הנופית המובילה מרומא לנפולי", אחת הדרכים היפות בעולם, שתיירים רבים מתלהבים ממנה ומפעילים הפעלת יתר את כפתורי מצלמותיהם. וכן, ניחוחות האוכל, הדגה, הפיצות והמאפים.

אלא שחוץ מהבדלי העיסוק והפרנסה בין הסדרה והספר, זו אותה נפולי, אותו העוני בחלקיה הפחות מלהיבים, נוצצים ויפים, אותה קולניות. ופה, יש לומר, פרנטה אינה הופכת את כל זה למלהיב יותר, מאיר עיניים יותר, מתוחכם יותר או נוגע ללב יותר. הכל מסופר די עובדתית והכל מתחיל ונגמר במתח בין אֶלֶנה גְרֶקוֹ,  ללִילָה צֶ'רוּלוֹ. אלנה בתחילת הסיפור היא בכיתה א' עם לילה. אלנה היא הילדה היפה, המתחרה בלי לדעת זאת בלילה הגאונה, שהכל לכאורה בא לה בקלות בלימודים. לילה רזה, מוזנחת ובאה מבית של סנדלרים. לא שזה נורא או מיוחד כל כך. עד מהרה קופצים קפיצה נחשונית ונוחתים לתחילת גיל ההתבגרות, ההתפתחות והתחרות בין הבנות החברות בנפשן הופכת לכמעט קנאה. לילה נשארה בין אחיה ואביה הסנדלרים ואלנה המשיכה לחטיבת הביניים. זו לומדת בגלוי וזו בהסתר ואף יודעת ומתקדמת יותר. ובין לבין, הקודים הגלויים והנסתרים של ענייני כבוד בין הערסים הנפוליטניים, חלקם בלונדיניים ותכולי עיניים למהדרין, אבל ההתנהגות זהה, ממשיכים לתת אותותיהם באלימות הגלויה ובמתח הסמוי, לאמלל את חייהם של המשתתפים בסיפור ולא להפוך אותו למעניין יותר ומושך יותר. וכשיש משחקי כבוד, העניינים יגעים להפליא.

השמות בסיפור מתנגנים בקסם מופלא בין מרצ'לו (ולא מסטרויאני), נינו (ולא אלה תולדות), אלפרדו (יש מצב לרוטב), סטפנו (לא הענף האיטלקי) ומיקלה ("מגילת סן מיקלה" מספק אולי יותר וממתרחש בסמוך, באי קאפרי).

האם הכל נורא כל כך? מכות וקללות יש, ערסים בלי סמים יש, ציצים שאינם במערכה הראשונה, אבל ניגלים במערכה שלישית תמורת עשר לירטות יש, אפילו שיער מדוהן יש, פיצה ופיאט אלף מאה. חומרים משובחים אפילו מהעמק הנצחי של הטובים בספרי המקור הישראליים. אז מה השתבש? כפרפראזה על האמירה שלא מתקנים מה שלא התקלקל, לא משבשים מה שמלכתחילה לא נבנה.

פרנטה נטולה לחלוטין חוש דרמה. בסיפור שלה יש קליימקסים לרוב. היא בונה אותם בסיוע ספוילר קטן בתחילה והקורא חש שכולו מצטמרר ואוי אוי אוי מה יקרה תיכף, כמה דם יישפך בעקבות כמה אגרופים בריאים, הרי רצח כבר היה. אבל אז הכל קורס לתוך עצמו בקול ענות חלושה כמו קצפת שלא עורבבה היטב.

ופתאום מגיעה פיית ההפתעות ובעזרת שרביט הקסמים היא מפזרת אבק כוכבים.

אלנה יוצאת לחופשה לאי בה גרה בת דודתה של המורה התומכת אוליביירו. זו המורה הדוחפת אותה ללמוד עוד ועוד והפעם מזהה אצלה חיוורון ולכן צריך לצאת לאי לתפוס שמש. ובאי אכן שמש, אוכל טוב, מעט עבודה ובסוף מגיעה משפחתו של סאראטורה, זה שברח מהשכונה אבל וחפוי ראש ולקח את נינו בנו, זה שהציע להתחתן עם אלנה כשהיו קטנים. נינו אכן מגיע, הפתעה גדולה וסיבוך גדול וכך גם מכתב מלילה, המספרת על מצוקה.

ובשכונה כמו בשכונה, זרמי עומק זורמים והם סוחפים. לילה פותחת במיזם נעליים ומקווה לסחוף את אביה, מרצ'לו מהמעדניה, זה הסבור שהעולם בכיסו, חושק בלילה, אבל זו משיבה את שמשיבה. בסוף יש צלילי מארש החתונה אחרי שעוד מים רבים זרמו סביב.

ומי החברה הגאונה באמת?

הסיפור של שם המשפחה החדש/אלנה פרנטה - המלצה חמה

הספר השני נפתח היכן שהסתיים הראשון: היציאה מהחתונה של לִילה לירח דבש. כבר אז נשתלים זרעי התרחקות של לילה מהמספרת, אלנה. אלנה ממשיכה בלימודיה ולִילה היא עתה אשה נשואה. זה לא צריך להפריע, הרי מדובר בנערות בנות שש-עשרה, אבל בנפולי חתונה מוקדמת היא חתונה בעתה.

לילה, למרות מעמדה החדש ואולי בגללו, חשה כמו לביאה בסוגרה. התנהגותה כשל לביאה, אבל לביאה הנמצאת בשבי מעיק וחסר תקווה. הציפיה ממנה שתלך ותוליד שרשרת ילדים לא מתממשת, האריה המלווה אותה אינו האריה אתו חשבה להעביר חייה בסרנגטי. אלנה, לעומתה, ממשיכה בלימודיה הקלאסיים, שפות, מתמטיקה וכימיה, אבל לא אלה הדברים המפרידים. קווי האופי הנוקשים של אלנה, המרבה לחשוב יותר מדי, לסבך עניינים פשוטים, לא זורמת עם מכריה, לעומת לילה, ההולכת בגדולות, אומרת אשר על לבה ורואה לנגד עיניה גדילה וצמיחה, מעמיקים את הבור הנפער. מצד אחד גברת ק. ומצד שני התלמידה א'.

ואולי זה לא מפליא שביציאה מגיל ההתבגרות לבגרות דברים כאלה קורים. כל אחת בוחרת את מסלולה בחיים. לילה בחרה בחירה שאינה רק אישית והצילה גם את משפחתה בעוד אלנה ממשיכה בלימודים ובעוני. לשתיהן לא קל, הן נפגשות ומתרחקות ועל הקשיים של לילה לומדת אלנה ממחברות שקיבלה מלילה. במחברות שפע מחשבות, ציורים והגיגים. ברקע נפולי העניה, אבל גם ההתפתחות של הדמויות, התפתחות כלכלית לעומת התפתחות אינטלקטואלית. לילה מאמינה באלנה, ההפך אינו זהה בהכרח.

והופ, שוב חופשה.

שוב אותו האי איסקיה, אבל לא באותו בית. כבר באותה חופשה נובטים לאחר שנשתלו זרעי הפרידות, האהבות החדשות, הבעיות.

הרופא של לִילה שולח אותה בפקודה לאגור שמש. הוא סבור שזה טוב לנשים חיוורות וזה ימנע מילדים מליפול... וכך, גברת אחת, כמעט מטרוניתה, יוצאת לחופשה עם גיסתה ועם מלווה אחת שתשמור עליה, חברתה אלנה. גם האם יוצאת. מישהי צריכה לבשל ולשמור מפני בעיות. הבעל יגיע רק לסופי שבוע. ומי נתקל בהם למטה ולא לבדו? מי שאלנה לא מסוגלת לשכוח, אבל הוא יעדיף את לילה ויגרום למשבר רק כדי להופיע בסוף לבצע תיקון.

החופשה נגמרת, ילד יהיה ולא ברור של מי, אבל כל אלה ישקעו אט אט לעבר האפור משום שאלנה תלך אל הזוהר האקדמי, תצפין לפיזה. אלנה שוקעת בלימודיה, מזהירה בהישגיה ושומעת מדי פעם עדכונים על המשברים גבהי הגלים בנפולי הרחוקה, המיוזעת והגונחת. גם מגדל פיזה יגנח, יקמט מצחו ויטה על צדו מצער.

הספר הזה ארוך ומורכב מהראשון. גיל ההתבגרות אינו פשוט בשום מקום. אלנה יודעת לספר על עצמה בגוף ראשון ולומדת על קורות לילה ממחברותיה, כאמור. מגיל 16 עד גיל 23 אנו מתלווים וכואבים כאבים של אהבה, של חוסר התאמה, של עוני, של חתונות בגיל צעיר וילדים ועולם כמנהגו נוהג בנפולי, שכאילו אינה יכולה ואולי לא רוצה להתקדם. רק התרחקות ומעבר שפה מדיאלקט לאיטלקית צחה וסביבה אינטלקטואלית, מאפשרים להרים את הראש.

אלנה מצליחה לפרסם את ספרה הראשון, הלא הוא סיפורה שלה ושל לילה וכל חבריהם, חברים שאינם קוראים ספרים.

ומה המחיר שמשלמים? נדמה שרבים שילמו מחיר כבד על בחירותיהם, לאלנה שילמו שתספר על כך. מין צדק פואטי.

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו/מאת אלנה פרנטה - המלצה חמה

השני ברומנים הנפוליטניים סיכם תקופה ואפילו ניתן היה להסתפק בו כסיכום. אלא שלא להמשיך לקרוא בידיעה שיש המשך שלישי ואף רביעי, זה לא ממין העניין.

בסיום הספר השני מופיע נינו, אהוב לבה משכבר של אלנה המספרת, הנמצאת עכשיו במסע לקידום ספרה, וזו הופעתה הראשונה בציבור. הופעתו באותו ערב היוותה מעין תיקון למעשיו הקודמים, אבל עתה אלנה רחוקה ממנו, מצויה תחת התרגשות הופעת ספרה, חתונתה הקרובה, השינויים הרבים העומדים לחול בחייה, מעברה לגור בפירנצה כאשה נשואה ויציאה סופית מנפולי. אלא שנפולי ממש לא מרפה ממנה, לִילה, ליתר דיוק.

השנה היא 1968, שנה הזכורה כשנתו של דני האדום בפריז, בהפגנות הסוערות שהדהדו ברחבי העולם. גם איטליה נסערת וכמובן אלנה בתוך כל זאת. אלנה ולילה בנות 24. אלנה פרסמה ספר המהדהד ברחבי איטליה ומכניס כסף, לילה מטופלת בבנה גֶ'נארו, גרה עם אנצו, ידידה משכבר הימים, הרחק מבעלה ממנו נפרדה סטפנו. עבודתה במפעל הנקניקים אצלו ברונו, ידידו של נינו, פוגעת בבריאותה. בממד המקומי-ארצי הרוחות סוערות בין הפשיסטים לקומוניסטים וכולם איכשהו קשורים לשיקום מעמד הפועלים, כשבתווך לילה וגילוייה לתקשורת באשר קורה במפעל כמקום המייצג את התנאים הירודים של מעמד הפועלים. אלנה שומעת כל זאת, לבה נחמץ והיא בוחרת לתמוך בחברתה, שבזמן כלשהו בחרה להתנתק ממנה וחשה כי אין בכוחה לעשות זאת. במקום כלשהו פולטת לילה: "עשינו חוזה כשהיינו קטנות: הרעה זאת אני." בהמשך היא משביעה את אלנה, יקרה אשר יקרה ללילה וזו לא תוכל להמשיך לתפקד כאם, אלנה צריכה להשבע שתיקח את ג'נארו ותגדל אותו.

אין ספק שהספר השלישי מורכב אף יותר, אפל ומסובך. משפחת סולארה הידועה לשמצה מרחיבה השפעתה על נפולי בכלל ועל השכונה הישנה בפרט, לילה ממשיכה לשנוא אותם בלהט ובעיקר את האחים מיקֶלה ומרצ'לו. למרות השנאה, לילה חושבת לחזור לשכונה, דבר המפליא את אלנה, הטועמת מאוויר אחר, שלא לומר, אווירה אחרת מנפולי המעיקה, מהרכילות, מהעוני, מהבריונות.

ופתאום חתונה אצל אלנה, בעל ובת, דֶדֶה. בשיחת טלפון בין לילה לאלנה מדווחת האחרונה שההיריון עבר בקלות וכך גם הלידה יחסית. "כל אחד מספר לעצמו את החיים כמו שנוח לו," מפטירה לילה. אבל בחיים, כמו בחיים, הבת הבכורה מתישה את אלנה עד שנמצאת מטפלת, הבעל רע במיטה ואינו שותף טוב לחיים שלא במיטה, החיים משעממים, חברים אין ופירנצה רחוקה מנפולי וזרה כשלעצמה. העניין בספר של אלנה דעך, העיתון בו נהגה לכתוב כבר לא מפרסם את הגיגיה. האם כל הטוב נגמר בטרם ממש החל?

וכך נולדת הבת השניה, אבל ספר שני מטעמה של אלנה מתקשה להפציע. בקושי ספרון. היא משקיעה יותר במשפחה, פחות בממד האקדמי או הספרותי. אלא שלא הכל בית ומשפחה. שנות השבעים באיטליה הן שנים סוערות. הסערה כאילו בולעת הכל ומקיאה גוויות. הבריגדות האדומות נולדות בעקבות המתרחש בסין, ראש הממשלה אלדו מורו נרצח, אבל גם ג'ינו, הרוקח מנפולי, שהביע אהבה בצעירותו לאלנה. פשיסטים מול קומוניסטים מותירים שובל ארוך של דם.

לילה הופכת למהנדסת, מפעילת מחשב IBM, לא להאמין. היא ואנצו, מהנדס מחשבים אף הוא, ממשיכים לחיות יחד, להרוויח הון ולשוב ולקשור חייהם עם בני סולארה השנואים והמפחידים.

בסופו של דבר, אם כי לא ממש בסוף הסיפור, שב להופיע נינו. אבל בסוף הסיפור הוא יעשה שוב את התיקון והפעם תיקון גדול אף יותר, עם נזק לא קטן בצדו.

לילה מתקשרת לאלנה, כאילו היתה מבזקנית ברדיו, כדי לספר על רצח בנפולי. שוב מתברר שאפשר שאלנה יצאה מנפולי, אבל נפולי ממש לא יצאה מאלנה. היא מבקשת מאלנה לקחת את ג'נארו בעקבות המתרחש בנפולי, אבל אלנה מתקשה לקבלו בשל ה"תיקון" של נינו.

ספר כביר אף יותר משני החלקים הראשונים, הטובים בפני עצמם.

יש למה לחכות בחלק הרביעי.

הסיפור של הילדה האבודה/מאת אלנה פרנטה - המלצה

וכך, גם אם אלנה גרקו-איירוטה לא ממש חזרה לשכונה, היא בהחלט חזרה לנפולי אחרי שהתנתקה מפייטרו בעלה ומפירנצה. חזרה לתקופה ארוכה ושוב התנתקה.

הזרעים שנזרעו ונבטו, כדי לסמל התרחקות בין אלנה ללילה, התייבשו וקמלו. אלנה, שמאחוריה שני ספרים שהתפרסמו וכתיבה פובליציסטית בעיתונים, היא בעלת פרסום מסוים. לילה, מהנדסת מחשבים, מנפלאות העולם החדש, דוהרת קדימה ודורסת בדרכה את מיקלה סולארה. גם זה מסימני העידן החדש. ההתקרבות בין שתיהן אמיצה וכוללת בטן תופחת, אצל כל אחת ושתיהן ביחד. השנה היא 1980, שתיהן בנות 36.

גם נינו הבלתי נמנע, נכנס לתמונה ויוצא גבר-גבר. בא לעשות שוב תיקון וקלקל בגדול. נראה שמשפחת סאראטורה, האב והבן, למרות חוסר הקשר ביניהם, נוצקו בתבנית הרסנית אחת.

ופתאום, האדמה רוחשת מתחת לרגליים, במובן הכי פרוזאי של המילה. לפני כן, שינויים רבים בשכונה בפרט ובנפולי בכלל, היו שינויים שלרוב רע היה בהם. ועכשיו, נוסף על הכל, גם האדמה רוחשת. ואחרי שרחשה ורטטה, סוף סוף קירבה אמתית בין צירי העלילה העיקריים, לילה ואלנה. נפולי משלמת במות אלפים הקבורים בין הריסות.

הזמנים עוברים להם כך שתופיני החיים יורדים מן השמיים למכביר: התבגרות הילדות ויציאתן ללימודים, מנעמי החיים עם הפרסום, הזדקנות ומוות טבעי, מוות לא טבעי, העלמות מסתורית, סמים בלי הרבה סקס ושום רוק'נ'רול. נשמע מוכר, אבל כשמלווים דמויות ספרותיות במשך כל כך הרבה עמודים...

איך מסכמים 1747 עמודים, המתחלקים לארבעה ספרים? מאחר וזה לגמרי הספר הארוך ביותר שקראתי, שרק חולק בנוחות לארבעה, נקרא לפעמים הרומנים הנפוליטניים ולפעמים החברה הגאונה אחד, שניים וכך הלאה, הרי שזה הישג כביר בפני עצמו. פרנטה מצליחה לספר לנו מה בעצם עובר עליה ועל מה היא כותבת ומספרת לקוראיה בספריה המצליחים, שזה היינו הך. נפולי היא מקום עם אוכל טוב, היסטוריה ותיירים רבים, מושא צילום מכובד, אבל גם מקום מושחת, הלום אלימות, מתקשה לנוע הלאה, להתקדם ולהתחדש. מקום רועש, מלוכלך וכל דאלים גבר.

החלק האחרון הוא עוד מאותו דבר בפני עצמו, אבל לרגע לא ניתן להניחו מהיד מאחר ומעגלים צריכים להסגר וצריך לדעת מהי אותה קריאה טלפונית נואשת מאחד רינו אל אלנה מהדפים הראשונים של הספר הראשון. פרנטה בהחלט מצליחה לאחוז בקורא בעזרת שתי הדמויות העיקריות, היא עצמה ולילה. נדמה שהניגוד ביניהן מתחבר היטב ומדביק אליו את שאר הדמויות משל היו הציר סביבו סובב הכל. נפולי מהשכונה היא מקום בו כולם מכירים את כולם, איכשהו גם מגיעים לקשרי משפחה ביניהם למרות שמים ושמן לא מתחברים, משפחות הגונות לכאורה דווקא מתחברות לקמוריסטים לפעמים משום שהכסף מחבר הכל.

אז היו גם נקודות ההופכות את הסיפור לריאליסטי יותר, צ'רנוביל כנקודה הזויה, מגדלי התאומי כנקודה כאובה ואיך אפשר בלי הנגיעה האיראנית?

והסיפור, הכואב יש לומר, של הבת האבודה?

בתלות בקצב הקריאה שלכם, מובטח לכם בין שבועות, מעטים או רבים, אבל לא יותר מזה, של עונג גדול. 1747 עמודים, זכרו את המספר הזה ושלרגע לא ירתיע אתכם הדבר.

קתרינה הגדולה/אנרי טרויה - המלצה

אנרי טרויה חובב את גדוליה של אירופה ומרבה לעסוק בהם כביוגרף. ביוגרפיה של זולא הותירה רושם עז, של בלזאק פחות. עתה הגעתי לקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, זו שהחליפה את אליזבט, אף היא קיסרית. טרויה מרבה לסגור חשבונות עם רוסיה ועם הפאר שלה, המתחרה בזה של צרפת.

קצת פרופורציות בהתחלה:

עד לאמצע המאה ה-18 הספרות הרוסית לא היתה קיימת, פשוטו כמשמעו. רבים ורבות בחצר המלוכה אף לא ידעו קרוא וכתוב, מכאן, שספרות רוסית בפרט וכללית בכלל היתה זרה להם. הבתים נבנו בחופזה, גם המפוארים והנוצצים שבהם, דלתותיהם לא נסגרו היטב. הרוח נשבה פנימה מהחלונות הלא אטומים ותנורי החימום נטו לשרוף את הבתים, כולל ארמון הקיסרית. הנכבדים ביותר ישנו בצריפים או אוהלים עד לבנייה מחדש של הבתים השרופים שלהם. אם אתם חושבים שזו חד-גדיא, אתם צודקים. זו רוסיה של המאה ה-18, רוסיה אליה הגיעה קתרינה מפרוסיה והיתה אמורה לשלוט על ממלכה שבתורה רצתה לקבוע סדרי עולם באירופה.

עד ליל כלולותיה לפטר, האחיין החצי מפגר והטיפש השלם של הקיסרית אליזבט הרחומה/סדיסטית, המלוות של קתרינה הצעירה בת השבע-עשרה וקתרינה עצמה לא הכירו את המכניזם של המפעל לייצור ילדים. גם פטר הבעל, דפוק-המוח, נותר בתול בשל בורות דומה, אך מתפאר בלשונו בין משרתיו. התוצאה? אפס ילדים. היום אומה נכבדה זו כבר הגיע להישג של ילד למשפחה. לפעמים שניים. אז נכון שהם הגיעו לחלל לפני האמריקאים, אבל צעדו בחשכה היכן ששאר האומות המתחרות השכנות כבר צעדו עמוקות באור יקרות.

קתרינה הגיעה מפרוסיה בשם סופי, בתהליך דיפלומטי ארוך, כשהיא שולחת לפני כן תמונת פספורט שלה בגודל המונה ליזה, ממירה/מומרת לשם קתרינה בתהליך הפיכתה ליורשת, הופכת מדוברת גרמנית לדוברת רוסית וממירה דתה והופכת לאורתודוקסית מלותרנית. לא חשוב דקויות שכאלה, אבל צריך לעשות הרבה ולהתחיל מסע מוקדם אפילו מגיל 14 בדרך של אלפי קילומטרים, כדי להגיע להיות קיסרית. נפוליאון הצליח פחות. כך או כך, גם ללמוד רוסית, גם "המרת" דת וגם קבלת בעל מחוטט אבעבועות ודפקט בשכלו צריך בהחלט נחישות רבה. הפרס בקצה הדרך. פרס גדול.

הפרס הגדול הוא לשלוט על עם של עשרים מיליון נפש, שתשעים וחמישה אחוז ממנו הוא אספסוף, שהכאת נשים, ילדים ומשרתים זה עניין יומיומי, שהכל בוץ וסחי, שהכל בנוי ועומד על כרעי תרנגולת. מלבב. את העם הזה צריך להביא לגדולה ומהר.

לחיי העם הזה, העם הזה

העם הזה,

שכמה טוב שהוא כזה,

שהוא כזה!

ואולי לא?

וכך, אחרי החתונה, פטר עדיין אינו זאב במיטה וחבריו נותנים לו מילה להביא רופא שייסדר את מילמוליו המיניים בתהליך מילה פשוט. הניתוח מצליח וילד לא ממש רואים ממנו. כמו בתהליך תעשייתי ראש המפעל, הקיסרית הגדולה, מותירה להביא ילדים יורשים ע"י הדוכסית והדוכס הגדולים בתהליך של מיקור חוץ. מאהבים ממילא יש לדוכסית בשפע ומהם יש ילד וילדה, שמתה מאוחר יותר. הילדים נלקחים כמובן מיד לגידול בהשגחת הקיסרית אליזבט. האם, לעומת זאת, כלואה בחדריה ואינה  ממש חופשיה להיפגש עם מי שהיא רוצה ולכתוב ככל העולה על רוחה למי שהיא חושקת. הצנזורה פועלת שעות נספות. סיביר תמיד מחכה ברקע.

משנשלמה תעשיית הילדים יש להתפנות להמשך הדרך הפוליטית. הצארינה הגדולה בשנות החמישים לחייה, שמנה ושתויה, מרבה בתפילות וממעטת במאהבים, שזה חידוש. יש לתכנן בשום שכל כיצד להסירה מהדרך. והנה מגיע יומה של הקיסרית הגדולה ובמקומה מוכתר פטר חצי-מוח. פטר זה, שאינו מוותר על גרמניותו ומעולם לא הצליח להתחבב ולחבב את הרוסים, מכריז לפתע, לאחר שנים של לחימה נגד פרוסיה, כי הוא מחדש את הברית עם הפרוסים, שעמדו ממילא להפסיד. מלך פרוסיה נדהם וניצל.

זה המקום וזה הזמן ואין בלתו. קתרינה מנצלת את ההזדמנות להפטר מהילד המגודל והמפגר הזה, מנצלת את בני בריתה ויש הפיכה. פטר נאסר וממש לא ברור אף מת. מותו מוכרז כמחלה ובקור רוח תופסת קתרינה את השלטון.

וברוסיה כמו ברוסיה, הקיסרית שמה מושל צבאי על כל עיר והיא מבקשת לדעת כמה ערים יש. איש מה"קבינט" אינו יודע, לתדהמתה. הביאו מפה, היא דורשת. אין מפה. אין בעיה. היא שולפת שטר של חמישה רובל ושולחת ילד שיביא אטלס מהאקדמיה. זו יוזמה.

בעודה משועממת ממעצר הבית בו היתה נתונה בעבר, היא הרבתה לקרוא פילוסופים כמונטסקייה ו-וולטר. עד מהרבה היא מתחילה ליישם שלטון תקין בהיותה הקיסרית הגדולה. עם כל גדולתה והיא רק כבת 33, רוסיה ושלטון תקין זה דבר והיפוכו. עם כל הרצון הטוב ויש, צריך גם לדעת איך. דיפלומטים זרים מתחילים להתפעל. גם דני דידרו, פילוסוף, מטה שכם.

וכך, קתרינה הגדולה פורצת בסערה לחיי הרוסים. פאוול בנה חולה. אם יתאושש, היא מבטיחה, תקים בית חולים על שמו. יחד מוקם גם מכון סמולני לנערות אצילות והמכון עומד עד היום. כמו כן, מוקם הארמיטאז', גם הוא ניצב עד היום. פרט למבנים היא מנצלת את מגפת האבעבועות למשהו חדשני באותה עת: חיסון. רופא אנגלי מוזמן וחיסון אף מתבצע.

בנה פאוול גדל להיות עוד אחד חצי-מוח. היא מחתנת אותו, אפילו פעמיים, ושרשרת ילדים באה לעולם. מאהבים נכנסים ויוצאים לחדרה ואל בין דפי ההיסטוריה.

דידרו מגיע לביקור. הוא בן שישים וחושש שלא תהיה הזדמנות שניה. הוא נועד ארוכות במשך ימים עם קתרינה, מנסה להכניס לראשה אמצעי חינוך מודרניים. היא מבינה עד כמה הוא מלהג ועד כמה הוא לא מכיר את הרוסים, מאיזו שונות אתנית הם מורכבים, נוצרים, מוסלמים, טטארים, קוזאקים. רבים, מפוזרים, מוכי דת וכמה רע שהם כאלה.

במלאת 25 שנים לשלטונה של קתרינה הגדולה, מתחיל לו מסע ברחבי הממלכה, שאכן גדלה והתחזקה בזמנה. "בעלה", פוטיומקין, היה מגיע הרבה לפניה לדרכים בהם תעבור הקיסרית ושם מיהר להקים את כפרי פוטיומקין הידועים, כפרים שכולם קרטון ודיקט, צבועים ויפים להפליא. קתרינה התפעלה מהכפרים הנאים, בלי שתדע שאלה כולם הצגה.

גם מסע זה עבר וקתרינה כבר לא צעירה, אבל מאהבים חדשים יש תמיד, מהאחרונים יש אחד שעלה כרגיל ממון רב ושמו ממונוב...

אבל לכל דבר טוב, טוב בעיני המתבונן, יש סוף. ב-1796 מחרחרת קתרינה למוות, על מסלול המרוץ לקיסרות אחד שיודע ואחד שאמור על פי בקשתה הכתובה המפורשת של קתרינה להתייצב, אבל לעולם לא ידע. פאוול הבן, חצי מוח ידוע, משמיד את המכתב שהיה האמור להציב לראשות הקיסרות את בנו אלכסנדר. המכתב מושמד, פאוול מוכתר ומושמד אף הוא אחרי כמה שנים. עולם רוסי כמנהגו נוהג.

דודי ורעי/נעמי פרנקל - המלצה חמה

ספרים כאלה כבר לא כותבים וחבל. ספרים גבוהי מצח, הקושרים בין הפרטי ללאומי, שהשפה הבוקעת מפי דובריה משמעותית היא ובכלל.

במה דברים אמורים? במשולש אהבים. עוד אחד? כן, יש גברים, יש נשים ויש... קיבוץ. קיבוץ? קיבוץ, כן.

ארבעה דוברים בסיפור, כולם בגוף ראשון, כששלושה מהם שולחים את דבריהם הכתובים לאחד סלומון, המרכז את כל דבריהם ואת דבריו לסיפור שלם אחד. הוא לא קורא את דבריהם, אלא לאחר שהסיפור יושלם.

סלומון הוא ממייסדי הקיבוץ הנמצא בעמק, תמיד יש עמק, לא רחוק מעפולה, בגב ההר. הוא גם הדוד וגם הרע, הרע והדוד של הדס, שסיבכה הכל, אבל החלק שלה בסיפור הוא רק חלק מהסיפור.

נשמע לא פשוט, אבל כשקוראים את הסיפור המופלא הזה, אין פשוט ממנו. שנים רבות לא ידעה הדס מיהו חברו הטוב של דודה ורעה סלומון. אבל החבר הטוב הוא גם קרוב משפחה, מסתבר. כשהחבר הטוב אלימלך מת ונקבר, בנו מוישלה מובא לביתו של האח של סלומון, יוסף. זהו ביתה של הדס. הבן מוישלה כבן 17 והוא נלקח לאימוץ/גידול לקיבוץ לביתם של סלומון ואשתו עמליה, להם אין ילדים. הדס בת ה-15 מחליטה לעבור אף היא לקיבוץ בעקבות מוישלה. מאחר ואינם גרים תחת קורת גג אחת במהרה הם זוג. חברו הטוב של מוישלה הוא רמי, הגבוה ובהיר השיער והיפה. הדס חושבת שהיא הולכת אחר מוישלה, אבל כשרמי נוגע בה, האדמה רוטטת.

הקיבוץ כבר אינו אוסף של צריפונים ואוהלים, הימים הם ימי מלחמת ששת הימים, מוישלה נשלח לסיני ורמי נשאר לשמור בקיבוץ. מוישלה רחוק ורמי בהישג יד ומרטיט. הקיבוץ עוקב אחר ההתפתחויות ובקיבוץ כמו בקיבוץ, אין סודות. מוישלה מחליט להרחיק עצמו מהקיבוץ וברגע ההכרעה בין רמי ומוישלה הקיבוץ מנצח.

וכך אנו למדים על אביו של מוישלה, אלימלך, על עמליה העמלנית, שלא העניקה ילדים לסלומון, שבימיה זכתה פתאום לקבל שני מתבגרים, עדים לוויכוח על הכנסת מקרר אמקור קטן לכל צריף בקיבוץ, מקרר שפתר בעיה אחת ויצר אחרת.

וכמו שנאמר, כבר לא כותבים ספרים יפים כאלה, בהם אנשים המחליטים החלטות גורליות. למשל, שהמעוז המופגז תדיר באלפי פגזים מהווה בית שקט למוישלה מהקיבוץ המפגיז בעשרות לשונות רעות.

הכתיבה מיוחדת וחפה כמעט מסנטימנטליות. כל אחד מהדס דרך מוישלה, רמי וסלומון מראה את נקודת הייחודית לו, הקיבוץ ברקע מתפתח ומתבגר ומתברגן, הסרט שנעשה בעקבות הספר הניב את השיר צמח-בר וזהו גם שמו של ספר ההמשך.

צמח-בר/נעמי פרנקל - המלצה חמה

הספר הזה הוא המשכו של דודי ורעי, שעסק בארבע נפשות מסוכסכות: סלומון, שהוא דודה ורֶעה של הדס, מוישלה קצין צבא בצנחנים ובנו של אלימלך פורש הקיבוץ, רמי, מאהבה של הדס ובן הקיבוץ, והדס עצמה, המסתובבת בקיבוץ ולא ברור למי היא שייכת, אף לא לעצמה, זה ברור.
ולכן ספר זה נפתח בציפייה שימשיך כקודם, בצורה של מכתבים הנכתבים כווידויים כתובים של הדמויות הראשיות, וידויים הנשלחים אל סלומון, המבטיח לקרוא ולא עושה זאת. הפעם כמעט אין מכתבים, הספר קודר בפתיחתו, באשר לא נקרם לו פתרון לבעיה שנותרה לא פתורה בספר הקודם, וגידיו אינם משתרגים. המכתב היחיד נכתב בידי מוישלה, נשלח מחו"ל אל סלומון ונגנב בלי שנקרא. לפחות לא בהתחלה.
הדס, סביבה הכל מסתובב, חשה כמו שחשים הכל כשנתקע משהו בגרון, לא לבלוע ולא להקיא. היא בת קיבוץ חדשה שבאה בעקבות אהובה מוישלה, שעתה הוא בעלה, שמסרב לאהוב אותה. מי שהיה  אהובה, רמי בספר הקודם, אונו אינו אונו כשהוא בא עליה ואליה. דודה סלומון וגם רֶעה, שם עינו בה, אך היא מוצאת עצמה כלא שייכת ממש לאיש, לא שייכת לקיבוץ ולא בעצם לשום מקום אחר. מין גורל מתעתע. הקיבוץ אינו מתכוון להקיא אותה, אבל היה שמח לפתרון. יש כאלה השמחים לצעירות נטולות פתרון, אולי זה יהיה פתרון לתשוקה שלהם עצמם.
כי הדס הרי משגעת את כולם. שיגעה את מוישלה, שזמן רב היה במלחמת ההתשה בסיני, פשט מדים ונסע לאירופה, שיגעה את רמי, שאף הוא היה בסיני במקום שכוח אל ומיעט לחזור לקיבוץ. בסוף הגיע רק להודיע הודעה חגיגית. ובקיבוץ, בינתיים, יובל נסרח אחריה ומצפה לקבל ממנה מה שאחרים כבר ניזוקו ממנה. וגם ניקי ציפה וגם הדוד סלומון וגם רחמים. הרשימה אין מתארכת ובקיבוץ כמו בקיבוץ, לא רואים את זה בעין יפה תמיד.
אלא שכל הדברים מחוץ לקיבוץ נמשכים שנים ובקיבוץ הסיפור נמשך יממה בלבד, יממת המכתב האבוד/הגנוב. בסיום היממה, בעוד שחר של יום חדש עולה, הדס מחליטה על תיקון ענקי והקדרות האפלה של הספר מפנה עצמה לאור גדול. יופי של סיום לפרשה עגומה.

פרחי הירושימה/אדיתה מוריס - המלצה

כשקוראים ספר על גרמנים שסבלו תחת המשטר הנאצי, בעיקר כשזה בא מעטו של גרמני, מעקמים את האף וזה מובן לגמרי.

מחנה אושוויץ שוחרר ב-27/1/1945 ע"י הצבא האדום וזה נקבע כיום השואה הבינלאומי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ב-8/5/1945, אך האימפריה היפנית סירבה להיכנע והמשיכה בלחימה מול האמריקאים. האמריקאים עמדו מול הבחירה לסיום המלחמה דרך פלישה ליפן ומחיר נפגעים עצום או השלכת פצצה, לראשונה בהיסטוריה, בתחושת יום הדין, וסיום המלחמה במחיר נפגעים יפנים רבים. וכך, ב-6/8/1945, במטוס ה"אנולה גיי" הותקן "הילד הקטן", הכינוי לפצצה, ובטיסה ללא פגם הוטלה הפצצה הראשונה על הירושימה, שהביאה למותם של 135,000 בני אדם, מתוכם 108,000 אזרחים, כשלושה חודשים תמימים לאחר סיום המלחמה בחזית אירופה. שלושה ימים לאחר מכן הוטלה הפצצה השניה על נאגאסקי. למה היו צריכים לחכות שלושה ימים ולמה המחיר הנורא הזה, זה לספרים אחרים וזה כמובן לא לגמרי מובן.

אדיתה מוריס השבדית שהתה זמן מסויים ביפן והכירה דרכיה. בפרץ של כתיבה היא שמה עצמה בנעליהם של היפנים וכתבה כתב הגנה על יפן, במיוחד על המסכנים שנאלצו לספוג את מוראות הלחימה הגרעינית, נותרו בחיים, מצולקים בגופם, בנפשם ולפעמים גם וגם.

ולאחר שכל זאת נאמר, אגש בלב תמים ובלתי משוחד לספר.

יוקה-סאן קשת היום משכירה חדר מביתה לכל מי שמחפש חדר להשכרה. אמריקאי מחפש חדר להשכרה, צעיר שנשלח ע"י אביו למשימת סחר בהירושימה. יוקה-סאן מכנה אותו סאֶם-סאן, שם גנרי, ומשום שהיא יודעת אנגלית קל לה לתקשר עמו ולתרגם עבורו. תוך ימים התחבב סאֶם-סאן על המשפחה ומנסים למנוע ממנו מה קרה במקום רק לפני 14 שנה. אבל סאֶם-סאן הוא אמריקאי והוא מבני אותו עם שהטילו את הפצצה וקשה לשתוק. היפנים עם מנומס והם לא מטיחים אמיתות באורחיהם, אותם יש לכבד בכל מקרה. סאֶם-סאן היה רק נער כשהנורא מכל קרה ואט אט הוא שומע דברים מפורשים ואנו עמו מזדעזעים.

כשהנורא מכל קרה, באותו בוקר ב-8:15, מי שמת מת. מי שנותר וצלקותיו עמו, הנפשיות כמו הגופניות, לפעמים גם וגם, נושא/ת גם פצצה גנטית מתקתקת גם כשגופנית לא היתה כל פגיעה. לפעמים הפגיעה מדלגת דור והעיוות נוצר רק בדור הבא והיילוד נולד מעוות. סירוב הנישואים עם הנפגע(ת) בא אוטומטית בעם קפדן כמו העם היפני. שאלו את אחותה של יוקה-סאן, אוהטסו. אם האמרקאים לא פגעו, היפנים השלימו את הפגיעה.

וכך, תוך זמן קצר בא תורו של פומיו, בעלה של יוקה-סאן לבוא בחשבון הפצצה, 14 שנים לאחר הנפילה. סאֶם-סאן מביט חסר אונים, אינו מאמין שמישהו מבני עמו עשה דבר נורא שכזה. ומה אשמים הכלבים?

בעקבות הספר הוקמה קרן הירושימה ע"ש אדיתה ואיירה מוריס, המחלקת פרסים כל שנה שניה לאלה המקדמים שלום באמצעים שונים באזורים המצויים בסכסוך.