כשקוראים ספר על גרמנים שסבלו תחת המשטר הנאצי, בעיקר כשזה
בא מעטו של גרמני, מעקמים את האף וזה מובן לגמרי.
מחנה אושוויץ שוחרר ב-27/1/1945 ע"י הצבא האדום וזה
נקבע כיום השואה הבינלאומי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ב-8/5/1945, אך האימפריה
היפנית סירבה להיכנע והמשיכה בלחימה מול האמריקאים. האמריקאים עמדו מול הבחירה לסיום
המלחמה דרך פלישה ליפן ומחיר נפגעים עצום או השלכת פצצה, לראשונה בהיסטוריה, בתחושת
יום הדין, וסיום המלחמה במחיר נפגעים יפנים רבים. וכך, ב-6/8/1945, במטוס ה"אנולה
גיי" הותקן "הילד הקטן", הכינוי לפצצה, ובטיסה ללא פגם הוטלה הפצצה
הראשונה על הירושימה, שהביאה למותם של 135,000 בני אדם, מתוכם 108,000 אזרחים,
כשלושה חודשים תמימים לאחר סיום המלחמה בחזית אירופה. שלושה ימים לאחר מכן הוטלה
הפצצה השניה על נאגאסקי. למה היו צריכים לחכות שלושה ימים ולמה המחיר הנורא הזה,
זה לספרים אחרים וזה כמובן לא לגמרי מובן.
אדיתה מוריס השבדית שהתה זמן מסויים ביפן והכירה דרכיה.
בפרץ של כתיבה היא שמה עצמה בנעליהם של היפנים וכתבה כתב הגנה על יפן, במיוחד על
המסכנים שנאלצו לספוג את מוראות הלחימה הגרעינית, נותרו בחיים, מצולקים בגופם,
בנפשם ולפעמים גם וגם.
ולאחר שכל זאת נאמר, אגש בלב תמים ובלתי משוחד לספר.
יוקה-סאן קשת היום משכירה חדר מביתה לכל מי שמחפש חדר
להשכרה. אמריקאי מחפש חדר להשכרה, צעיר שנשלח ע"י אביו למשימת סחר בהירושימה.
יוקה-סאן מכנה אותו סאֶם-סאן, שם גנרי, ומשום שהיא יודעת אנגלית קל לה לתקשר עמו
ולתרגם עבורו. תוך ימים התחבב סאֶם-סאן על המשפחה ומנסים למנוע ממנו מה קרה במקום
רק לפני 14 שנה. אבל סאֶם-סאן הוא אמריקאי והוא מבני אותו עם שהטילו את הפצצה וקשה
לשתוק. היפנים עם מנומס והם לא מטיחים אמיתות באורחיהם, אותם יש לכבד בכל מקרה. סאֶם-סאן
היה רק נער כשהנורא מכל קרה ואט אט הוא שומע דברים מפורשים ואנו עמו מזדעזעים.
כשהנורא מכל קרה, באותו בוקר ב-8:15, מי שמת מת. מי שנותר
וצלקותיו עמו, הנפשיות כמו הגופניות, לפעמים גם וגם, נושא/ת גם פצצה גנטית מתקתקת
גם כשגופנית לא היתה כל פגיעה. לפעמים הפגיעה מדלגת דור והעיוות נוצר רק בדור הבא
והיילוד נולד מעוות. סירוב הנישואים עם הנפגע(ת) בא אוטומטית בעם קפדן כמו העם
היפני. שאלו את אחותה של יוקה-סאן, אוהטסו. אם האמרקאים לא פגעו, היפנים השלימו את
הפגיעה.
וכך, תוך זמן קצר בא תורו של פומיו, בעלה של יוקה-סאן לבוא
בחשבון הפצצה, 14 שנים לאחר הנפילה. סאֶם-סאן מביט חסר אונים, אינו מאמין שמישהו
מבני עמו עשה דבר נורא שכזה. ומה אשמים הכלבים?
בעקבות הספר הוקמה קרן הירושימה ע"ש אדיתה ואיירה
מוריס, המחלקת פרסים כל שנה שניה לאלה המקדמים שלום באמצעים שונים באזורים המצויים
בסכסוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה