ספרים כאלה כבר לא כותבים וחבל. ספרים גבוהי מצח, הקושרים
בין הפרטי ללאומי, שהשפה הבוקעת מפי דובריה משמעותית היא ובכלל.
במה דברים אמורים? במשולש אהבים. עוד אחד? כן, יש גברים, יש
נשים ויש... קיבוץ. קיבוץ? קיבוץ, כן.
ארבעה דוברים בסיפור, כולם בגוף ראשון, כששלושה מהם שולחים
את דבריהם הכתובים לאחד סלומון, המרכז את כל דבריהם ואת דבריו לסיפור שלם אחד. הוא
לא קורא את דבריהם, אלא לאחר שהסיפור יושלם.
סלומון הוא ממייסדי הקיבוץ הנמצא בעמק, תמיד יש עמק, לא
רחוק מעפולה, בגב ההר. הוא גם הדוד וגם הרע, הרע והדוד של הדס, שסיבכה הכל, אבל
החלק שלה בסיפור הוא רק חלק מהסיפור.
נשמע לא פשוט, אבל כשקוראים את הסיפור המופלא הזה, אין פשוט
ממנו. שנים רבות לא ידעה הדס מיהו חברו הטוב של דודה ורעה סלומון. אבל החבר הטוב
הוא גם קרוב משפחה, מסתבר. כשהחבר הטוב אלימלך מת ונקבר, בנו מוישלה מובא לביתו של
האח של סלומון, יוסף. זהו ביתה של הדס. הבן מוישלה כבן 17 והוא נלקח לאימוץ/גידול
לקיבוץ לביתם של סלומון ואשתו עמליה, להם אין ילדים. הדס בת ה-15 מחליטה לעבור אף
היא לקיבוץ בעקבות מוישלה. מאחר ואינם גרים תחת קורת גג אחת במהרה הם זוג. חברו
הטוב של מוישלה הוא רמי, הגבוה ובהיר השיער והיפה. הדס חושבת שהיא הולכת אחר
מוישלה, אבל כשרמי נוגע בה, האדמה רוטטת.
הקיבוץ כבר אינו אוסף של צריפונים ואוהלים, הימים הם ימי
מלחמת ששת הימים, מוישלה נשלח לסיני ורמי נשאר לשמור בקיבוץ. מוישלה רחוק ורמי
בהישג יד ומרטיט. הקיבוץ עוקב אחר ההתפתחויות ובקיבוץ כמו בקיבוץ, אין סודות.
מוישלה מחליט להרחיק עצמו מהקיבוץ וברגע ההכרעה בין רמי ומוישלה הקיבוץ מנצח.
וכך אנו למדים על אביו של מוישלה, אלימלך, על עמליה
העמלנית, שלא העניקה ילדים לסלומון, שבימיה זכתה פתאום לקבל שני מתבגרים, עדים לוויכוח
על הכנסת מקרר אמקור קטן לכל צריף בקיבוץ, מקרר שפתר בעיה אחת ויצר אחרת.
וכמו שנאמר, כבר לא כותבים ספרים יפים כאלה, בהם אנשים
המחליטים החלטות גורליות. למשל, שהמעוז המופגז תדיר באלפי פגזים מהווה בית שקט
למוישלה מהקיבוץ המפגיז בעשרות לשונות רעות.
הכתיבה מיוחדת וחפה כמעט מסנטימנטליות. כל אחד מהדס דרך
מוישלה, רמי וסלומון מראה את נקודת הייחודית לו, הקיבוץ ברקע מתפתח ומתבגר ומתברגן,
הסרט שנעשה בעקבות הספר הניב את השיר צמח-בר וזהו גם שמו של ספר ההמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה