מטילדה/רואלד דאל - להמנע

מטילדה הוא אחד מספרי המופת לילדים ולנוער בסדרת מרגנית של זמורה ביתן. גם מופת וגם לילדים ולנוער. מופת הוא בהחלט לא. נשאלת השאלה, מעבר לגיל, מי הילדים שיקראו ויהנו ממנו. כן, אני יודע שילדים נהנים ממנו משום שהוא אנרכיסטי ועל כך בהמשך.

מטילדה היא ילדה כבת ארבע, שלמדה לקרוא בעצמה ואת כל ספרי הילדים היא קראה בספריה הציבורית. גם בחשבון היא טובה. הוריה אנשים עסוקים ואינם מתייחסים אליה בכלל. אביה בעל עסק מכוניות מיד-שניה, שם הוא מרמה אנשים תמימים. אמה נוהגת לשחק בינגו ואינה בבית, אם היא כבר כן, הצפייה החביבה עליה בטלוויזיה היא אופרות סבון. המזון אותו הם אוכלים אלה מגשיות קפואות המחוממות בבית מסופרמרקט כלשהו. כשהמורה, הגב' מרשמלו, באה לספר להורים, משמטילדה מגיעה ללימודים בבית הספר, כי ילדתם גאון קטן, הם מעיפים אותה מהבית.

אז קורה המקרה עם מנהלת בית הספר הגב' טרופדרוס, שהוא בבחינת נס, כשהמורה הגב' מרשמלו, עומדת מהצד ומביטה. הגב' טרופדרוס היא אשה מאיימת ומפחידה, הנוהגת להתעלל בילדים חסרי ישע, ורק הכוחות העל טבעיים של מטילדה מצליחים להרחיק את המנהלת המאיימת מבית הספר ולהציל את המורה מרשמלו. לא אמשיך לפרט משום שהספר מתחיל סביר, ממשיך בעלילתו האוילית להפליא ומסתיים בהפי אנד מתקתק ומטופש. יש ילדים שהם צרכנים של חומרים ירודים כאלה, הנהנים מעלילה אנרכיסטית ולא סבירה גם לז'אנר.

יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לכסילות ספרותית. יכול להיות שאם אקרא היום את החמישיה והשביעיה אחשוב שגם הם לא משהו. אבל ניסיון הקריאה שלי הולך למעלה מחמישים שנה אחורה ואיכשהו אני לא מתפעל ממטילדה ה"מופתית".

ממרגנית ציפיתי ליותר. גם מהבת שלי.

התהילה של אבי/מרסל פניול - המלצה רפה

הספר הפותח את זיכרונות ילדותו של פניול הוא התהילה של אבי, אחריו מגיע הטירה של אמי.

כאן מרסל הקטן בן 8.5, המתכונן לקראת חופשת הקיץ הגדולה, כשילכו לגור בחווה החדשה שלהם בהרים לכמה חודשים. מי שיהיה שם אלה הורים ואחיו, כמו גם דודתנו ובעלה ז'ול, המתגאה מאוד בניסיון הצייד שלו וביכולתו הידועה בירי וציד.

והנה עברה חלפה שנת הלימודים, רהיטים וכלי בית נרכשים לחווה החדשה, שהחידוש המסעיר בה הוא מים זורמים, לא עניין של מה בכך בפרובנס הצחיחה ובשנות העשרים של המאה הקודמת. חשמל כמובן אין.

בתחילת הספר פניול שנון ומשעשע. ההכנות אופפות את כולם, אביו של פניול קונה דברים לצורך ושלא לצורך, מה שלא לצורך יכול להפוך בשינוי קל לדבר חדש לחלוטין, כמובן שלא לשום צורך ידוע.

ההליכה לחווה מתישה, אבל מלאת ציפיות. בחווה אופפת את הילדים חירות מוחלטת כמעט, היכולת לשחק בכל מכל וכל, לעשות מה שרוצים ולצפות באב ובדוד מכינים את רוביהם לקראת הציד ולתרגל ירי, בעיקר האב הלא מנוסה.

יום הציד מגיע, היום לו חיכה מרסל יותר מכל, אלא שהמבוגרים כלל אינם חושבים לקחת אותו. הוא כמובן לא חושב לוותר ומזדנב אחריהם רק כדי לראות בהחבא את תהילת אביו. מהי תהילה זו?

ההתחלה, כאמור, שנונה ומצחיקה. ההמשך קצת פחות.

על אותו חבל ארץ כתב פניול גם את ז'אן דה פלורט ומנון.

הנפילה/אלבר קאמי - המלצה רפה

ספריו של אלבר קאמי זוכים להערכה רבה. הספר שלפנינו גרם לי רוב הזמן להבין הערכה זו, עד שבעשרים העמודים האחרונים חלה התפזרות טוטאלית, כך שסוף המונולוג לא היה לעניין.

ז'אן בטיסט קלמנס הוא עו"ד במקצועו. רוב הזמן עבד בפריז, הצליח בעבודתו וכאיש של מילים, הצליח גם בקרב נשים. אלא שעתה אינו נמצא בפריז וכעיר אלטרנטיבית לעיסוקו בחר באמסטרדם. במונולוג של כמאה עמודים, הוא מסביר ל"בן ארצי היקר" את שהתרחש עמו בעבר ואת שמתרחש עמו עתה. כך נפרס לפנינו במשך חמישה ימים סיפורו בבר מקסיקו סיטי, "משרדו" החדש של קלמנס.

קלמנס אהב את עצמו בעבר מאוד. עבודתו היתה הצלחה, מראהו אהוב על כל רואיו, בריאותו שופעת, כסף לא חסר. הוא אהב לחשוב על עצמו כאדם נדיב ואדיב, מיהר להעביר את העיוור את הכביש ובכלל לסייע ככל הניתן למין האנושי.

עד לנפילה.

הנפילה היתה עניין של מה בכך, אפילו שני עניינים, כשהשני חמור יותר. פתאום כל דבר מציק ומטריד, דברים לא ברורים מאליהם, אולי היה אפשר לנהוג אחרת. אבל עשרים העמודים האחרונים סיכמו סיפור מעניין ולא לטובה. עשרים עמודים אלה מצריכים מצד הקורא ידע בפילוסופיה ותיאולוגיה, שמי שאינו מצוי בהם מתייגע עד מאוד ולא מבין מהיכן זה בא ומה זה משרת.

עוד נפילה?

אוגי ואני/ר"ג' פלאסיו - המלצה

אוגי ואני אינו סיפור המשך לפלא. למעשה, אוגי די צדדי בסיפור, אבל משמש תירוץ לסיפור.

הספר מורכב משלושה סיפורים: הסיפור של ג'וליאן, הסיפור של פלוטו וסיפורה של שינגלינג, ששמה בא מהריקוד שביצעו הימנה, סאמר והיא, הלא היא שרלוט. כזכור שרלוט וג'וליאן נבחרו לקבל את פניו, תרתי משמע, של אוגי וללוות אותו בראשית צעדיו בבית הספר, בבית ספר בכלל, שהרי עד אז התחנך בחינוך ביתי.

ונתחיל בקלישאות: לכל מטבע שני צדדים. אם נמשיך בקלישאות, הרי אם נחפור מספיק עמוק, תמיד נגיע לצד היהודי. גו'ליאן מציג את צדו בסיפור, זה המציג אותו כבריון. הוא כמובן לא רוצה להיות מוצג כבריון, כאחד שכל מה שקרה רע לאוגי, קרה בגללו. אבל העובדות הן עובדות. במעבר חד אנו מלווים את ג'וליאן לבית סבתו הצרפתיה בחופשה בצרפת, שם מוצג במלוא תפארתו הצד היהודי והשייכות למה שהתרחש בין אוגי לג'וליאן. הרגשתי שפלאסיו ניסתה קצת בכוח להכניס את הצד היהודי, אבל זה לא היה צורם במיוחד, אפילו נוגע ללב.

ופלוטו, מי זה? זה אחד שהיה ועודנו חבר של אוגי, זה שלא מפריע לו המראה של אוגי, אבל כן מפריע לו שמסתכלים בתדהמה ובתיעוב על אוגי. החברות אינה מבית הספר, כי אם חברות בין ההורים של שניהם.

הסיפור המפורט ביותר הוא של שרלוט, שנבחרה ללוות את אוגי. הצד שלה מציג את המרקם החברתי העדין של כיתה ה' בבית הספר בוצ'ר. יש את המקובלים, הלא מקובלים וביניהם אלה שהם לצג אוגי, נגדו ואלה השומרים על נייטרליות, ביניהם שרלוט עצמה. הנייטרליות נתפסת אצלי דווקא לרעה. לא שעדיף להיות נגד אוגי, אבל תמיד לא לתפוס צד, לא להפגע, זה קצת ליהנות מכל העולמות ובלי לשלם מחיר.

אם פלא היה מענג ממש, הספר הזה מהנה. התבקש לראות את הצד של האחרים בסיפור וצדם הוצג בחכמה ולעיתים העלה חיוך של ממש.

המפתח/יצחק בשביס-זינגר - המלצה

סיפורים קצרים אינם חביבים עלי. לא כל מחבר ספרים מלאים מצליח גם בסיפורים קצרים. בשביס זינגר מצליח גם מצליח. כבר בעמוד הפתיחה של כל סיפור הוא בורא עולם ומלואו.

באוסף מקסים של 15 סיפורים מצליח יב"ז לפרוס לפנינו את עולמם של יהודים בעיירות קטנות בפולין כמו גם בכרך הניו יורקי הגדול, ואף עד ארגנטינה הגיע. הסיפורים לא מאכזבים לרגע, אין בהם שומן מיותר, הם מציגים עולם שהיה ואיננו עוד.

הספר פורסם ב-1978, תורגם ע"י בנו של יב"ז, ישראל זמיר, שאף הוסיף סיפור אחד משלו, המציג את הצד שלו לסיפור האחרון של יב"ז באוסף.