לסיביר/פר פטרסון - להתרחק

המספרת מביאה לפנינו את סיפורה האישי בכפר קטן בדנמרק, סיפור בו משולב אחיה יֶספֶּר. בין השניים מרחק של כשלוש שנים כשהאח הוא הגדול. את כל מעשיהם הם עושים יחדיו.

על-מנת לגלות עניין בספר יש המבקשים מן הקורא לחצות את 70 ומשהו העמודים הראשונים. משחוצים אותם כאן מגלים שמה שקרה הוא מה שיקרה וזה כלום, נאדה, גורנישט. אז יש סב שהתאבד, פרט חסר חשיבות, אמא דתית הנוהגת לשיר ולחבר מזמורים ולבטח להוציא מדעתם את דיירי הבית, אב שאינו מסוגל לחייך ולהתפרנס ממקצועו כיאות ושני ילדים שאינם עוזבים איש את אחותו.

כשמגיעים לעמוד 99 מתרחש השוס הגדול ואנחנו עומדים בפתחה של המחצית השניה של הספר: הנאצים הגיעו. נו, שמחה וששון, אבל לא כדנים שישברו מהר ואכן חולפות עשר דקות והם כנועים לגמרי, היהודים בורחים (עוד פרט חסר חשיבות בספר), ודרמה אין.

יֶספֶּר וחבריו עוסקים במרץ בהצקה לנאצים ובלהיות קומוניסטים, המספרת חושבת שזה יהיה נורא נחמד לנסוע לסיביר, כי ממילא הקור חביב עליה. אחיה, הפרקטי ממנה, חושב שמרוקו דווקא עדיפה, נוסע לשם אחרי המלחמה ולא חוזר. האם פרט זה הרה גורל? תלוי למי. לקוראים לא. מה כן הרה גורל? או, טוב ששאלתם, משום שזה יחסוך מכם את הקריאה: כלום לא קורה בספר ששווה לכתוב עליו הביתה. אז המספרת נוסעת לאנשהו מחוץ לכפרה, אז היא עובדת בבית הקפה של דודתה האהובה ומשם חוזרת בהריון כדי לגלות שאחיה לא חוזר ממרוקו. ביג דיל. אה, יש גם רמיזות על יחסים בין האח לאחות וכשהאחות נמצאת לבדה בעולם היא משתדלת לשכב עם גבר חולף.

האם זה הקור הסקנדינבי המקמץ ברגשות? גם קור שכזה יכול להניב ספרים עתירי רגשות, אפילו כבושים, אבל רוחשים. זה לא המקרה כאן. שום ארוע לא מרשים או מפעים, שום התרחשות אינה מקיזה דם והכל יחד אינו מתחבר לארוע ספרותי.

קוביית קרח מרגשת יותר במשקה צונן של קיץ. להתרחק ולהתרחק הרבה.

יוצאים לגנוב סוסים/פר פטרסון - המלצה

יש בספר המון אווירה, תאורי נוף והרהורים. אלה בדר"כ דברים הנאמרים על ספר שאין בו ממש. לומר דברים כאלה ורק כאלה על הספר הזה, הרי שזו החמצה בלתי נסבלת.

והנה  בספר הזה יש גם רובה במערכה הראשונה, הממהר גם לירות. יש הבטחה למימוש תעלומות ויש התמודדות עם כאבים: כאב של עקירת סרפדים בידיים, של נפילות לא מתוכננות בשל משובת נעורים וסתם כאבי גב של זקנים.

אבל הכל אווירה ובמובן הכי חיובי, ערפילי, סער ופרץ של ברקים ורעמים, גשם ושלג ובעיקר מה שהלב עורג לו.

טרונד היה רק בן 15 כשיון שכנו ובן גילו בכפר הקטן הציעה לו ללכת לגנוב את סוסיו של ברקלד השכן האמיד. לגנוב כדי לעשות סיבוב ולחזור. זה אכן קורה, אבל זה לא העיקר. אנו שבים ופוגשים את טרונד ב-1999 כשלאחרונה פגשנו אותו ב-1948 עת רכב על הסוס עם חברו יון וזה הפך פתאום למוזר וכמעט אלים. טוב, זה היה אחרי שהרובה ירה.

לא שזו התעלומה היחידה.

פטרסון מתאר הלכי רוח היטב. הוא לא מחפש פתרונות קלים, מביא בפנינו לבטים של זקנים צעירים ושל צעירים שלפתע הושלכו לחיים באלימות רבה. אם נוסיף לזה את נופיה הקודרים של נורווגיה, על סערותיה הפתאומיות, על הנפילה הפתאומית במעלות החום, על ההחשכה המוקדמת באמצע יום, על שלג בצורות הצטברות שונות, על כפרים פזורים ומעוטי אוכלוסין, נקבל צביטה קטנה בלב.

לא תמיד ברור לאן העלילה הולכת ומה פטרסון מנסה לומר. כך או כך, הספר עושה נעים ונעים אינו עניין של מה בכך.

יפה.