הספר הזה הוא השני שאני קורא אחרי תיקון אחר חצות של איצקוביץ'. את תיקון הגדרתי כאופוס מגנום של איצקוביץ' והציון לא השתנה.
כעיקרון, גם בספרים, כמו בחיים, אני מעדיף עם התחלה, אמצע וסוף, בסדר הזה. אז מה עושים עם ספר שלא מקיים אף כלל? קוראים, רואים אם יש תקווה וממשיכים. הגעתי לעמוד 399, האחרון, והחלטתי על ציון מיטבי, לא אופוס מגנום.
הכתיבה של איצקוביץ' דוהרת. אין רגע דל באין עלילה, אין סדר ואפילו לא כל הדמויות זוכות לעדנה עד הסוף. האם זה מפריע? קצת. האם זה מונע המשך קריאה? נו, באמת.
אז ככה: במחלקה ללימודי רפואה בטכניון, בחדר האנטומיה בו מנתחים גופות, מתגלה גופה מיותרת, כשלבוהן אין פתק זיהוי. מי זה? זה לא זה, אלה שניים יותר ואחד פחות כדי להשלים עשרים וארבעה מנותחים. במהלך הניתוחים, למעשה דיסקציות, אחד עידן לוריא, מוכשר בחיתוך ולבוש בהידור לא אופייני לישראלי המוזנח, מפליא בגילוי הלב, לא לבו, לבו של המנותח. עידן לוריא מפליא בהיסטוריה אישית חמקמקה, חמקמקה מספיק לא להתפתח דיו להעלם עוד לפני שמיצה עצמו.
לספר ארבעה חלקים ובכל חלק לא תדעו תאריך, לא מאין באו הדמויות ולאן הן הולכות. אם עד עכשיו זה נשמע חסר כיוון ואי והמלצה, אתם כמובן מבולבלים עד טועים.
דמויות רבות בספר אינן חונות בחניון המוגדר עבורן לפי מספר הדירה אליו האוטו משויך. רובן באות מבית אחד, לא תמיד טוב, ופניהן למקום אחר, עדיף לרוב. ככה זה עם נוח קני, שמפקיד בנק שנוח לו היכן שהתחיל, עלה ופרח בדרך של נקמה, שהוגשה קרה. אחר כך, כאמור, עידן לוריא, שבדרכו מחוץ לביתו עבר דרך המשורר הלא יהודי טוביאס בוואדי ניסנאס בחיפה. לא היה לו רע שם, אבל בטכניון קיוו שיהפוך לחוקר ולא מנתח. הא?
בהמשך, יותם, הבן הצעיר של המיליונר קני, שנוח לו בעושרו, לאב, לא לבן, גם הוא עובר בביתו של טוביאס המשורר כשהוא בכלל אמור להיות על האוורסט, תוך כדי שהוא שולח לאביו טיול מצולם על האוורסט עליו הוא אמור כביכול להיות מבתי קפה אינטרנט כאלה ואחרים. מקורי מאוד.
לא מצאתם ידיים ורגליים? מה אתם, חובבי גופות? תניחו לזה. איצקוביץ', בדומה מאוד לשי אספריל, כותב על כאן ועכשיו, הסיפור קצת משני, המדינה אינה גורלית, הסיפור לא נצמד לשום דבר, דברים מופלאים ומשונים קוראים, ואתם הקוראים, נו אתם, נצמדים אל הכתוב כאילו חייכם התרבותיים תלויים בדבר ויפה שאתם עושים כך.
התלבטתי בקשר להמלצה המירבית שהענקתי בסוף. די מהר הבנתי שזה לא סיפור של התחלה-אמצע-סוף-דמויות-משויפות להלל. כשאין כללים, הכל מפתיע, מקורי, וכשהמספר טוב, הכל מרתק, מעניק הצצה לעוד משהו עליו לא נתנו דעתנו, וזה לא מעט. פה זה לרוב מקורי והנה עוד יצירה יפה לארסנל.
