כופרת/אייאן חירסי עלי - המלצה חזקה

נתחיל במספרים:

1.     אייאן חירסי עלי גרועה במתמטיקה

2.     בשנת 2005 היא נבחרה ע"י השבועון טיים לאחת מ-100 האישים המשפיעים בעולם. היו עוד כמה תארים במקומות אחרים.

כך או כך, אייאן נולדה, גדלה, למדה וחייתה במיץ הנוזלי, המצחין והרעיל של הזבל האסלאמי. אני מסתכן בהוצאת דיבה, אבל מחצית הספר הוא בדיוק תאור המצב הזה. ארץ לידתה סומליה, אם כי עד גיל ההתבגרות היא ביקרה וחייתה במקומות משובבי נפש כמו ערב הסעודית, אתיופיה וקניה. המקומות האלה היו צורה כזו או אחרת של אסלאם, למעשה, צורה כזו או אחרת של התעללות בנשים בפרט ובבני אדם בכלל.

אסלאם פרושו כניעה. כניעה זו היא בכל מובן בחיים, כניעה לפני חוקי הקוראן והנביא. אם הגבר סתם צריך להכנע, האשה נכנעת הן לחוקים הדרקוניים והם לבעלה ולמעשה לכל גבר, יהא זה אפילו בנה שלה.

חירסי עלי נולדה לאחר מהד אחיה ולפני הוואיה אחותה. אחותה היתה היותר משוחררת, נועזת וחצופה, לא ידעה כאב ולא כניעה. דווקא חירסי עלי היתה היותר דתית, שומרת על לבוש צנוע במיוחד ורוצה להבין עד עומקם את ציוויי הדת. אלא שגברים לא כל כך שעו לרצונותיה ולבסוף מצאה עצמו משודכת לבן השבט שלה, אחד קנדי הלבוש כמיטב מסורת המערב, אבל עם ראש וחשיבה אסלאמיים אופייניים. בדרך אליו היא אמורה לעבור בגרמניה, לחכות לאשרה לקנדה, ותוך כדי המתנה זו במדינה נקיה, דייקנית ומתקדמת, כזו הרחוקה שנות אור מהמיץ של הזבל של קניה, היא מחליטה לעבור להולנד בסיוע עצה טובה ולא להמשיך לקנדה. זו כמובן דרך חד סטרית. מהקצפת היא נופלת מעלה ישירות לדובדבן, אחת המדינות הנקיות, הדייקניות, הנאורות והמתקדמות בעולם בכל מובן אפשרי. זה ניכר בקריאה והנפש משתחררת יחד אתה.

חירסי עלי לא מאמינה למראה עיניה. הרי הבטיחו לה שחשיפת עור נשים לעיניים גבריות זה בדיוק המתכון לצרות. והנה, באוגוסט של הולנד, נשים לבושות במינימום בגדים, העולם לא מתמוטט, הגברים לא עטים על אף אשה, אוטובוסים מגיעים על הדקה, איש לא מסתכל על אשה הסתכלות חשקנית מיותרת והכל זורם על מי מנוחות.

די מהר חירסי עלי ממהרת להגיש בקשה למעמד פליטה, לא מאבדת אמונתה הדתית, אבל מרגישה שהולנד זה בדיוק מסוג המקומות המתאימים לה, מקומות המתאימים למעשה לכל אדם עלי אדמות: אין מילת נשים, אין ציוויים כאלה ואחרים, פרט למוסר בסיסי של אדם לחברו טוב יעשה, אין כפיה משום סוג והכל נעשה על בסיס של כבוד הדדי. הזבל ממויין לפחים שונים ולא מהווה מקום ליצירת מיץ ירקרק דוחה ברחובות ניירובי ומוגדישו.

אם זה לא היה סיפור אמיתי, היה אפשר לפטור הכל בעוד פנטסיה שהגה מוח אופטימי מדי. אבל מפה לשם, אייאן מתחילה לשמש מתורגמנית מסומלית להולנדית, תעודת פליט בכיסה היא גרה בהולנד בחופשיות. היא מנסה לעזור לנשים סומליות בפרט ולנשים אסלאמיות בכלל. מעורבות זו מביאה אותה לאחר כמה שנים וקבלת אזרחות גם לידי מעורבות פוליטית ותואר אוניברסיטאי, אין כאן ספויילר, וכניסה לפרלמנט. נשמע טוב מכדי להיות אמיתי? אכן טוב ונגמר רע.

יותר ויותר מתברר שהאסלאם לא מוותר בשום מקום. הרי הציווי מהקוראן להרוג כל מי שאינו אסלאמי שריר וקיים, חי ובועט. כשיש מישהו המעז לצאת חוצץ ולומר את האמת, במקרה וזו גם אשה כמו אייאן חירסי עלי, הכל מותר. הרי את דעתה על האסלאם קראו, שמעו וראו בכל כלי תקשורת אפשרי. לא היה צריך הרבה שיתחילו לנסות לפגוע, שהולנד הנעימה, העדינה, הנקיה והמסודרת תצטרך להפעיל דווקא את כוחותיה המיוחדים, את אבטחת האישית הקפדנית והבלתי מתפשרת, את הצורך להעבירה ממחבוא למחבוא כך שמאיגרא רמא של הדודדבן בקצפת הנאורות נופלים לבירא עמיקתא של דת חשוכה ונוקמת. הפרידה מכל הטוב הזה היתה בלתי נמנעת.

חירסי עלי כותבת ככפאה שד. יש לה הרבה מה לומר, במיוחד על הדבר הנורא שקרה לה, ההוולדות לדת בלתי מתפשרת, במיוחד כלפי נשים, במיוחד כלפיה. היא רואה באסון הזה המתרחש במקומות רבים בעולם, רוצה לסייע ומשלמת על זה מחיר אישי יקר.

הספר אינו קשה לקריאה, אבל הוא מסמך נוקב, בלתי מתפשר ומאיר עיניים. אין בעולם ספרי חובה, כולל התנ"ך, הקוראן והברית החדשה. אבל הספר הזה הוא כנראה אחד מאלה ששווה לסרוק מכריכה לכריכה.

נוודת/אייאן חירסי עלי - המלצה חזקה

הספר הזה, למי שקרא את כופרת הרהוט, הוא בדיוק עוד מאותו דבר, מפרט מה שהוזנח אולי בספר הקודם ומביא נקודות מבט מעטות חדשות. הפרקים האחרונים הם הצעות לפעולה, למניעת אסון האסלאמי שהחל בשנות השמונים של המאה העשרים, עם נפילת השאה באירן והתחזקות ערב הסעודית יחד עם האסלם הרדיקלי.

כמה מספרים: עם פרוץ הספר לאור, אי שם ב-2010, על פני כדור הארץ שכנו 1.57 מיליארד מוסלמים. האופטימיסטים, עם העיוורון הרגיל שלהם, יגידו שדווקא מעל 70% אינם מוסלמים בעולם. הריאליסטים יאמרו שריכוז כזה בדת אחת, המורכבת רובה ככולה משנאה והכנעה, אינה יכול להביא טוב לעולם ואכן אינו מביא. עוד מספר: 130 מיליון נשים מוסלמיות עברו מילה, מעל 90% ברוב הארצות המוסלמיות כמו מצרים, ערב הסעודית וסומליה. על המספר המזעזע והמשמעות הנובעת ממנו אין שום מחלוקת, כמו המחלוקת האפשרית על כמותם המאיימת של המוסלמים שטופי השנאה בעולם. המילה היא השחתה של איברי המין של האישה, מניעה פיזית ונפשית של היכולת של האישה ליהנות ממיניותה ונשיותה.

אני לא מביא, בדר"כ, ציטוטים מספרים משום שמה שנתפס באותו רגע חזק ומכה בראש, נדמה תלוש כשהוא מופיע במקום אחר ומחוץ להקשר המיידי שלו. במקרה הזה העניין מתבקש מאוד ומבאר בקצרה מדוע אנחנו בבעיה גדולה מאוד היום.

עמוד 14: "אבל, לדעתי (לדעת המחברת), משפחה מוסלמית שאינה מתפקדת מאיימת איום אמיתי על מרקם החיים במערב". חירסי עלי אינה מדברת רק על משפחה מקרית מוסלמית שאינה מתפקדת, כי אם משפחות רבות, המתקדשות לתפקד בחברה ליברלית פתוחה במערב, מקום אליו הם מגיעים כמהגרים, כשהם עצמם באו מתרבות של ימי הביניים.

עמוד 215: "אנשים בעולם המערבי מופתעים כאשר הם שומעים על מחבל מתאבד, ששכניו מתארים אותו כאדם שקט, נדיב, מנומס, ידידותי וחייכן. איך יכול אדם להשתנות כך... אבל הדבקות ברצונו של אללה חשובה יותר, והאלימות היא אמצעי לגיטימי לאכיפת הדבקות הזו".

עמוד 254: "הבתולים הם האובססיה של האסלם, הנוירוזה שלו... הנערה היא הרכוש של אביה, הוא זכאי להעביר את הרכוש שלו לבעל רכוש אחר לפי בחירתו... אם תחתן אותה מוקדם, זמן קצר לאחר הווסת הראשונה, לא תיפגע הסחורה ולא יהיה לה זמן לפגוע בשמך הטוב".

אייאן חירסי עלי מתארת ללא לאות את עומק הנחשלות של החברה המוסלמית, בטח זו הפונדמנטליסטית-רדיקלית. חברה שכזו מתבססת על שבטיות. כל חבר בשבט כזה מדורג בהיררכיה נוקשה, נשים במקום האחרון, ילדים לאחר מכן, עם הבדל בין בנים לבנות, לאחר מכן הגברים ובראש חכמי הדת, האיממים והמנהיגים. גם בין השבטים יש כמובן דירוג של היררכיה. לאישה, מטבע הדברים, יש מקום של כבוד בכביסה, בבישול, בהבאת מים, גידול ילדים וכך הלאה, גם מקום כבוד בקבלת מכות יחד עם הילדים. המגורים לא ראויים לכלבים, החינוך המיני בא ממקלות מכאיבים, הידע הפיננסי הוא אפס, היכולת לשרוד בחברה המודרנית, שלא בצורה חייתית ושלא בצורה אלימה ופושעת, אף הוא אפס.

 המוסלמים חייבים להישמע לדעותיו וחוקיו המבולבלים של הנביא מוחמד, אין התאמות וביקורת, אין פסקי הלכה מותאמים לזמן. זה ראה וקדש, אין ימינה ואין שמאלה. הכופרים נידונים למוות, בראשם היהודים, כמובן. יהודים הם בכלל המקור לכל הרע על-פני כדור הארץ, לדעת האסלאם ה"נאור".

נכון שהבאת דברים בשם אומרם מביא גאולה, אבל לא בגאולה אני עוסק, כי אם בדעה שהושמעה פעם ואומרת שהנאצים רצו לנקות את אירופה מיהודיה ובתמורה קיבלה מוסלמים הששים לנקות את אירופה מנוצריה. חביב. במילים אחרות, אירופה, שחרתה על דגלה רב-תרבותיות והבנת הדתות בבסיס אמונות המהגרים, זוכים ליד מבטלת מצדה של חירסי עלי. היא טוענת שצריך דווקא להתאים את המהגרים לארצם החדשה ולא ללכת לקראתם. אבל מה לעשות והמהגרים מתנפצים אל חופי אירופה בהמוניהם, נהנים מנדיבות לא ברורה, בשם נאורות לא ברורה והקולטים חוטפים בתמורה טרור? הדוגמה הבולטת ביותר מהזמן האחרון (הזמן הקרוב לסקירה זו) הוא הפיגוע במערכת העיתון הפריזאי "שארלי אבדו", שהעז, איך בכלל עלה בדעתו, ללעוג לאסלם ולנביאו. וכדי להדגיש את השנאה והמקצוענות, פנו הטרוריסטים המוסלמים לפגוע במרכול כשר של יהודים בפאתי פריז ימים ספורים אחר כך. מלבב.

שני הספרים יחד כתובים היטב, רהוטים ומהווים קול קורא לשנות כיוון מהר ובעוצמה. ללכת לקראת נחשלות אינה הפתרון, לדעתה של המחברת. עדיין היא נאלצת להסתובב עם שומרי ראש ולחשוש ממי שרואים בה מהבוגדות הבולטות בדרכו הנחשלת של הנביא והאסלאם. למרבה הפרדוקס, חירסי עלי מדברת בזכות הישיבה במקום קבע, נטישת צורת החיים הנוודית, על כל המשתמע מכך. אלא שהיא עצמה הפכה לנוודת אחרי שהאנשים אותם נטשה – השבט, סומליה, המוסלמים – סימנו אותה והפכו את חייה לחיים על מזוודות כדי למנוע פגיעה גופנית בה.

ספר מאלף.