יום חמישי, 30 באוקטובר 2025

תחנות כבות/דוד פוגל - המלצה

הספר הזה מכיל חמישה חלקים, שניים מתוכם בבית המרפא ולנוכח הים התפרסמו בנפרד כספרונים. אותם לא אסקר. גם סיפור קצר בן שני עמודים לא.

החלק הראשון שאסקר שמו כולם יצאו לקרב.

מי בעצם לא יצאו לקרב? ובכן, אלה שמוצאם אינו צרפתי, והרי בצרפת עסקינן. לא רק לא צרפתי, אף יהודי הוא. הצרפתים חוששים מגיס חמישי, חוששים ממרגלים ורוצים שכל מי שיהודי הוא ואף אוסטרי בעברו, יואיל ויתכבד ברישום בז'נדרמריה המקומית. אז וייכרט הלך ונרשם. ומשרשום היה, נדרש יום אחד באוקטובר, כן אוקטובר, שלאחר ספטמבר, תחילת המלחמה, מלחמת העולם השניה, לבוא ולהתייצב. נאמר לו כי יצטרך להישאר ליומיים, מ-ק-ס-י-מ-ו-ם שלושה, במקום כדי להיטיב הבדיקה עמו. שיודיע למי שצריך. הן אשתו ממילה חולה ונותרה בבית, הבת הקטנה והיחידה אצל השכנה תיוותר והכל יסתדר. וכך נמצא וייכרט עדיין תחת אותה בדיקה ושנתיים עברו, כל פעם הוא עובר דרומה עם שאר ה"חשודים", שברור כבר שהם לא חשודים, אבל זו דרכו של עולם, עולם תחת מלחמה, כולם חשודים, כולם רעבים, כולם סוחרים בסבל ומתבחשים כדי להיטיב לחיות עוד יום, להעביר עוד לילה ועוד ארוחה, לקבל עוד מכתב מהבית ולפעמים אפילו מותר לקרוא עיתון ולדעת מה קורה בעולם ובעולם לא קורה טוב. ובעודו ברכבת הנעה דרומה, יש כאלה הנשבעים שכבר עברו את מרסיי, רק שאם נוסעים מהצפון לדרום בקו ישר ועוברים את מרסיי, מגיעים לים...

לווייכרט אין מזל, אם מזל הוא העניין כאן. בן ארבעים ושמונה הוא בתחילת המעשייה, שמנחם פרי המתרגם והעורך סבור כי קפקפאית היא. ולמה קפקפאית? משום שהגיל הזה היה אמור להתיר לווייכרט לצאת לחופשי, אלא שהוא פשוט לא הגיש בקשה. משהגיש, המסמכים שלו כבר עברו הלאה. אלא ששנתיים כולם עוברים ממחנה למחנה, מקבלים קצבה, קונים מעט ממתקים ועיתון והחופש לא מגיע.

החלק השני, הממשי והאחרון הינו היומן שכתב בין השנים 1912-1922. בעבר קראתי על חייו של פוגל ספר מאת דן לאור. היומן חיזק את מה שידעתי ומספר מפי הסוס על מאבקיו של פוגל עם הרעב, עם הבדידות, עם מאסרו בווינה כאזרח שלא ידועים מעשיו בעת מלחמה. פוגל מנסה ללמד, מנסה להגיע לעיר הגדולה, מנסה לקבל הכרה כלשהי. מנגד, פוגל לא רוצה להיות מורה בבית ספר מסודר, עבד זמנית בקרן הקיימת ופרש ולבי עם אדם שתרם לספרות ולשירה תרומה יפה כל כך.


 


יום ראשון, 26 באוקטובר 2025

אין מקום לחלומות קטנים/שמעון פרס - המלצה חמה


 

לפני כשנה וחצי סקרתי את ספרו של אבי גיל על פרס "נוסחת פרס". אבי גיל ציין את פועלו הגדול של פרס "החולם" למען השלום. בספר הנוכחי אנו מקבלים את פועלו של פרס למען השלום בפרט ולמען ישראל בכלל. את הכל אנחנו מקבלים "מפי הסוס".

פרס נולד ב-1923 ועד למותו ב-2016  בגיל 93 לא נח לרגע מקידום המדינה למען צמיחתה, למען שלום עם אויביה הנצחיים, לחלום ולחלום ולחלום. בתחנות חשובות של התפתחות המדינה, שם היה גם פרס. לו חי עתה, 2025, לבו היה נחמץ בטח במה שארע בשבעה באוקטובר ובטח לנוכח תגובת העולם.

כבר ב-1938 אחז נשק והוא בן 15, להגנה מפני המסתננים לבן שמן, הפנימיה בה גר. בפנימיה זו הכיר את סוניה אשתו, שרוב חייו ליוותה אותו. ב-1947 גויס ל"הגנה" ע"י בן-גוריון ומאז הוא מלווה את המדינה בתחנותיה הגורליות ואיזה תחנות. מ-1959 הוא כבר חבר כנסת כשסביבות אותו זמן הוא מביא את אל שווימר מארה"ב ומוקמת התעשייה אווירית. עד 1984 הוא שר כזה או אחר ואז כראש ממשלה ברוטציה עם שמיר, הוא ממגר בראשית 1985 את האינפלציה הנוראית והמצב הכלכלי הרעוע.

בהמשך הוא כמובן השותף הראשי במגעים עם חוסיין ליצירת שלום עם ירדן והחולם הגדול גם להסדר עם הפלשתינאים בהסכמי אוסלו השנויים במחלוקת. מאז רצח רבין ומינויו לראשות הממשלה, שוב חש את החוויה הצורבת בהפסד מול נתניהו, אבל מאז שב והיה סגן ראש הממשלה ואף זכה לנשיאות המדינה והקמת מרכז פרס לשלום ואחר כך מרכז פרס לשלום וחדשנות.

כשאני מתבונן היום (2025) על שרי הממשלה ועל החובשים את ספסלי האופוזיציה, היכן יש עוד אנשים כאיש ההוא? כשירו ברבין רצחו את המדינה, כשמת פרס, מת החולם הראשי שלה, האדם שליווה אותה מראשית ועד לשיא תהילתו האישית.

זוהי אמנם אוטוביוגרפיה והכל נאמר מפי הסוס, אבל מי שהיה כאן מספיק זמן, יודע שאלה אינם דברים ריקים שנאמרו בספר. איש מהולל היה.

ואי אפשר שלא לומר מילה על הכריכה הקדמית, באשר אריסטוקרטית היא.

יום ראשון, 19 באוקטובר 2025

על דמוקרטיה וכיתות מוות/דאגלס מאריי - המלצה

למי בעצם מיועד הספר הזה? מי תרגם את הספר לעברית, אם לא שופר הימין שיבולת-סלע מאיר? אני שמאל לייט (מומתק בסטיביה) ולכן בתור אדם נאור צריך לקרוא (גם) את פרסומי הימין כדי לדעת היכן אני מצוי. דאגלס מאריי הוא אחד מאוהדיה הגדולים של ישראל והגן עליה לכל אורך הדרך מהשבעה באוקטובר.

אז למי מיועד הספר? עד מחציתו הוא עוסק בעדות שורדי המתקפה האכזרית בכל קנה מידה בשבעה באוקטובר 2023. אלה עדויות השורדים ועדויות העוסקים במלאכה שלאחר מעשה, באיסוף עדויות בשטח ועד לפתולוגים, שחוו תקופה שמימיהם לא חוו באבו-כביר.

מחציתו השניה של הספר, כולנו שמענו וראינו, עוסקת בעיקר בתגובות בחו"ל. מאריי מנוסה בזוועות, היה פעמים רבות בישראל בעבר וחווה ריצה למקלטים ופיגועים, והתפלא איך אנחנו העם היחידי בעולם עם מקלט צמוד. אבל הפליאה האמיתית היתה במהירות בה התאספו גלי המחאה בערים הגדולות בעולם ובעיקר באוניברסיטאות האמריקאיות, בעיקר אלה מליגת הקיסוס, אותן שמונה אוניברסיטאות בחוף המזרחי בארה"ב. כבר למחרת הטבח התחילו גלי  המחאה, כשהקורבן הופך למואשם, ויותר מאוחר התברר שהכל בסיוע מראש של איראן, כולל הדגלים, השלטים, הפלאיירים, הכאפיות החינניות, האוכל. סקרים שנערכו אצל הצעירים הלומדים שם גילו תמיכה מוחלטת בחמאס המסכן, בפלסטינאים הסובלים וכמובן בהאשמת הקולוניאליזם הישראלי ורצח העם, יום לאחר הטבח. בורות כזו לא נראתה מעולם, גם מהנהר לים. הבורות נשארה.

אותנו הספר לא צריך לשכנע, לא מחדש ממש. אבל מאריי הוא מהמשפיענים המשפיעים, ולו קמצוץ, ולכן ספר כזה אמור להמצא בכל חנות וצריך להיות זמין לכל מי שיבקש לקרוא ספר צנום יחסית וינסה להבין מה קרה בטבח, מה קרה בעקבותיו ועל מה יש לדבר. זה המעט שאפשר לבקש.


 

יום שבת, 18 באוקטובר 2025

אהוד ברק/בן כספית אילן כפיר - המלצה חמה


 

את הביוגרפיה המשובחת הזו כתבו בן כספית ואילן כפיר יחד. היא נקראת כמו ספר מתח, שאינו מרפה מהקורא. אבל הביוגרפיה מתמקדת רובה ככולה בברק החייל המעוטר בצה"ל ומסתיימת ב-1998, כשנה לפני עליית ברק לשלטון כראש ממשלה.

ברק הגיע מקיבוץ משמר השרון. לא מסוג התלמידים הממלאים מחברות בתשובות לשאלות, אבל כן מקריאים תשובה מושלמת ממחברת ריקה. לצבא הגיע כשברצונו להיות טייס ואובחן ע"י רופא בליקוי שכלל לא היה לו. לא טייס, אז חרמ"ש הסתמי. אלא שבסיירת מטכ"ל הסודית (כולה ארבעה קצינים ברנו 4 מקדימה ועוד כמה לוחמים בנ. נ. מאחור) חיפשו עוד מועמדים. שם שמעו על אחד המיטיב לפרוץ מנעולים במהירות ולנווט כגשש בדואי מומחה. שמעו ומצאו ושלחו להתראיין. מגיע מישהו במראה נער תיכוניסט. משעשע. התראיין והתקבל. ומאז חמישה צל"שים על פעולות ומפעל חיים.

כאיש רעים להתרועע, היה לו טבעי לגמרי להכיר את חוסיין המלך, את הרמטכ"ל האמריקאי קולין פאואל ועוד כהנה וכהנה. ולא סתם להכיר.

אהוד ברק אינו מאלה המשיגים משהו ונחים. תמיד הביט קדימה ומשלא השיג מטוס להטיס, חשק בפיקוד על הסיירת ואז למד פיקוד בשריון, בו ראה את הכוח הבא. עוד תפקידים הוצעו ונלקחו, גם אם נראו לא מתאימים. ברק ידע להתאים אותם אליו ולשכללם, כולל פיקוד מרכז ויחסים טובים עם תושבי איו"ש הפחות קיצוניים ויותר הגיוניים.

לרמטכ"לות הגיע כמעט כמובן מאליו וכשהשיג, השיג בגדול והיה הצעיר מכולם לפניו. גם כשהיה בסיירת וגם כרמטכ"ל, תמיד שם את הבטיחות בראש מעייניו, ודווקא לו לא הגיע שייקרה מה שלימים נקרא אסון צאלים ב'. מילא האסון, אבל הסדק בתדמית שלו, כשזמן ארוך נחשב כאדם שחמק משטח בו ארע האסון הנוראי. בתחקירים שלאחר מכן ובתכנית הטלוויזיה מול נסים משעל הצליח לנקות עצמו מחשד הבריחה.

הכניסה לפוליטיקה, בעידוד ובלחץ רבין, היתה טבעית. ברק ויתר על שנת סיום השירות הצבאי לאחר הרמטכ"לות וכל התנאים הנלווים, יצא לצינון וחזר להיות שר הפנים.

אין ספק, שהפרק העצוב ביותר, ושוב חזרו הדמעות בגדול, היה רצח רבין, האירוע שאין כלל ספק, שמאז התרחשותו ישראל שוב אינה צועדת על הנתיב הנכון והגדולה שנועדה לה. יכולה היתה להיות במקום טוב יותר, ולא בטוח מי אשם יותר, ביבי או הביביזם.

אבל נחזור לספר. אז כן, נראה שזה שיר הלל עם הסתייגויות מעטות, אולי מעטות מדי, אבל נראה שברק באמת אדם, לפחות עד אז, משכמו ומעלה. הקריאה בספר היא כמו ללוות את ישראל הנעה בנתיב של התפתחות והתעצמות, גדילה והבשלה, כל זאת דרך השירות הצבאי של ברק, דרך מלחמת ששת הימים, מלחמות יום כיפור, השלום עם מצרים, מלחמת שלום הגליל וכל שאר המלחמות הקטנות הלאה. ברק המחושב, חובב המוסיקה הקלאסית, הספר הטוב, השיחה הפילוסופית, העמידה מול חבריו שנפלו וההספדים המופלאים מול קברם הטרי, כל אלה לא סייעו לו משנכנס לשדה המוקשים הנקרא פוליטיקה. אבל זה בספר אחר.

מה שכן, תמיד היה אמיץ. ב-1998 ניסה ברק להביא לחוק גיוס חובה לחרדים. הוא הבין שכך זה לא יכול להמשך. הבין ו... לא הצליח. אם ניקח בחשבון, שמוצא סבו מפוניבז', הדבר מפליא. כמה שלא ניסה למצוא דרך ללב החרדים, ולעיתים נראה שהצליח, בסוף נכשל.

הספר הזה מופלא, משלב אדם והיסטוריה, רהוט ומרתק. קראו.