לפני כשנה וחצי סקרתי את ספרו של אבי גיל על פרס "נוסחת פרס". אבי גיל ציין את פועלו הגדול של פרס "החולם" למען השלום. בספר הנוכחי אנו מקבלים את פועלו של פרס למען השלום בפרט ולמען ישראל בכלל. את הכל אנחנו מקבלים "מפי הסוס".
פרס נולד ב-1923 ועד למותו ב-2016 בגיל 93 לא נח לרגע מקידום המדינה למען צמיחתה, למען שלום עם אויביה הנצחיים, לחלום ולחלום ולחלום. בתחנות חשובות של התפתחות המדינה, שם היה גם פרס. לו חי עתה, 2025, לבו היה נחמץ בטח במה שארע בשבעה באוקטובר ובטח לנוכח תגובת העולם.
כבר ב-1938 אחז נשק והוא בן 15, להגנה מפני המסתננים לבן שמן, הפנימיה בה גר. בפנימיה זו הכיר את סוניה אשתו, שרוב חייו ליוותה אותו. ב-1947 גויס ל"הגנה" ע"י בן-גוריון ומאז הוא מלווה את המדינה בתחנותיה הגורליות ואיזה תחנות. מ-1959 הוא כבר חבר כנסת כשסביבות אותו זמן הוא מביא את אל שווימר מארה"ב ומוקמת התעשייה אווירית. עד 1984 הוא שר כזה או אחר ואז כראש ממשלה ברוטציה עם שמיר, הוא ממגר בראשית 1985 את האינפלציה הנוראית והמצב הכלכלי הרעוע.
בהמשך הוא כמובן השותף הראשי במגעים עם חוסיין ליצירת שלום עם ירדן והחולם הגדול גם להסדר עם הפלשתינאים בהסכמי אוסלו השנויים במחלוקת. מאז רצח רבין ומינויו לראשות הממשלה, שוב חש את החוויה הצורבת בהפסד מול נתניהו, אבל מאז שב והיה סגן ראש הממשלה ואף זכה לנשיאות המדינה והקמת מרכז פרס לשלום ואחר כך מרכז פרס לשלום וחדשנות.
כשאני מתבונן היום (2025) על שרי הממשלה ועל החובשים את ספסלי האופוזיציה, היכן יש עוד אנשים כאיש ההוא? כשירו ברבין רצחו את המדינה, כשמת פרס, מת החולם הראשי שלה, האדם שליווה אותה מראשית ועד לשיא תהילתו האישית.
זוהי אמנם אוטוביוגרפיה והכל נאמר מפי הסוס, אבל מי שהיה כאן מספיק זמן, יודע שאלה אינם דברים ריקים שנאמרו בספר. איש מהולל היה.
ואי אפשר שלא לומר מילה על הכריכה הקדמית, באשר אריסטוקרטית היא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה