שני סיפורים קצרים בספרון קצר אחד, סיפור בן 14 עמודים נטו
משל צוויג וסיפור כפול בהיקפו משל אנמארי שוורצנבך. את השניה אתם לא מכירים. לא
הפסד גדול.
מבטיחים לנו חוויית קריאה מועצמת משום ששני הסיפורים הם על
אהבה בלתי אפשרית גלויה לתקופתה. אצל צוויג מדובר באהבה של מלצר, אמנם מקצועי
וותיק, אל אשת חברה גבוהה. אצל שוורצנבך מדובר באהבת אישה לאחרת.
הסיפור הקצר של צוויג מוכיח מה כוחו בכתיבה. סיפור מזוקק,
ללא מילה אחת מיותרת, סיפור המחזיק את הקורא עצור נשימה לקראת סוף טרגי ידוע כמעט.
הסיפור הקצר של שוורצנבך, לעומת זאת, נכתב רובו ככולו בזרם התודעה הנתעב להפליא.
קשקוש מוחלט על אהבת אישה לרעותה. לא די בכך שמדובר באותו מיליה חברתי, לא די בכך
שיש מי שיסייע בקירוב לבבות זה, הכל הבל הבלים לא מעניין ולא כתוב טוב. התקווה של
הבאת ספרון זה לקורא ובהעצמת הקריאה ע"י שני הסיפורים הקצרים האלה, לא באה
לידי מיצוי ואף נוצרה הפחתה של החוויה. מה שמעלה מידה לא מעטה של רוגז.
החמצה כמעט מוחלטת. נסתפק בצוויג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה