אי-הבנה במוסקבה/סימון דה בובואר - המלצה חמה

מוסקבה אשמה.

לא, זה לא שם של סרט, אבל זה יכול להיות המצב כאן בספר המשובח הזה של סימון דה בובואר.

ניקול ואנדרה (מישל מורגן כניקול ואנתוני הופקינס כאנדרה ב"סרט" אותו אני מדמיין) נוסעים למוסקבה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. ניקול בת 60 וזו הזדמנות לנסיעה כשהיא כבר מורה גמלאית. הם עוזבים את פריז לביקור של כחודש במוסקבה וערים נוספות, ובעיקר לבקר את מאשה, בתו מנישואיו הקודמים של אנדרה.

זמנם בידם. מאשה מארגנת הכל והם מגיעים למעוז הסוציאליזם פעם שניה לאחר שלוש שנים. עתה הם רואים את הפיתוח, אבל גם התורים בכל מקום, את איסורי הכניסה למקומות שונים לתיירים והצורך לארגן כל נסיעה מראש. מאשה אמנם מארגנת הכל, אבל זה לא העיקר.

השלישיה נוסעת לערים שונות, אוכלת במסעדות, מבקרת במוזיאונים ומבלה. אז עולה השאלה אם להאריך את השהייה בברה"מ בעוד 10 ימים. אנדרה בטוח שביקש את אישורה של ניקול, ניקול לא זוכרת דבר כזה. אי-הבנה מתגלעת בשל כך. פתאום הכל עולה על פני השטח. אחרי שנים של זוגיות משלימה ובוטחת משני הצדדים, ניקול מרגישה שהיא נלקחת כמובנת מאליה. אנדרה מצדו בטוח שהוא לא היה עושה צעד כזה של אישור הארכת הטיול בלי אישורה של ניקול. ניקול מבקשת לחזור לפריז, לאזור הנוחות שלה.

דה בובואר לא רצתה שנובלה זו תתפרסם בחייה מסיבות לא ידועות. כך או כך, מדובר בנובלה משובחת. בשפה רזה, אבל מושחזת, היא מעלה על פני השטח דברים מכמירי לב. היא, ניקול, שתמיד קיפצה ורצה ולא הרגישה שמץ עייפות, פתאום רגליה כואבות, פתאום צפים כאבי לב לא ברורים על כך שגורלה אינו בידיה, שאנדרה לוקח אותה כמובנת מאליה. אנדרה מצדו לא מבין על מה המהומה. הוא דווקא רוצה ללמוד דקדוק רוסי, טוען שכמה כוסיות וודקה משאירות אותו צלול.

אני צעיר מ"ניקול" אך פחות משלוש שנים, יכול להבין את בגידת הגוף, את הכאבים הלא מובנים, את אכזבות החיים, את הציפיות הלא ממומשות.

דה בובואר דחסה הכל באלגנטיות בה אין מילה מיותרת ואין לומר עוד דבר. מרהיב.

ארוחה בחורף/הובר מנגרלי - המלצה

מסתבר שגם ספר זה הוא ספר "מצטבר", ספר שתחילתו הקפואה, תרתי משמע, לא ממש מספרת את סופו המזעזע.

אי שם בפולין, בזמן מלחמת העולם השניה, חבורה של חיילי מילואים צריכה לאתר ולהביא יהודים. יש משימת איתור ויש משימת השמדה. מתברר שגם בין אלה יש העדפות ומשימת הירי וההרג של היהודים מעיקה ומדכאת, והחיילים, שכבר אינם צעירים, מעדיפים להתחמק ממנה.

המספר ושני חבריו, אמריך ובאואר, מתמרנים את מפקדם הנוח שיתיר להם לצאת למחרת היום למשימת חיפוש אל מול הסגן גראף הנוקשה. זה מצליח והם יוצאים בבוקר קפוא כשהם עטופים מכף רגל ועד ראש, השמים מעורפלים ומכל עבר לבן ולבן אינסופי. כך צריך למצוא יהודים ולהביאם למחנה ואחד כזה אכן נמצא, עלם צעיר, שיודע שגורלו הולך ונכתב ומתברר לרעה.

שלושת חיילי המילואים נעשו חברים. אמריך מרבה לדבר על בנו המתבגר, המתחיל לעשן למרות שאביו לא ממש רוצה שיעשה זאת. זה מטריד אותו והריחוק מבנו האהוב גורם לו לדבר עליו כל הזמן. עתה הם מחזיקים בעלם יהודי רק קצת יותר מבוגר מבנו של אמריך, הם עצמם רעבים ולפתע בית, יותר חדר שהוא מטבח ומחסן מבית ממש. הם נכנסים לשם, למקום נקלע גם פולני, כלבו ובקבוק אלכוהול תפוחי אדמה. את היהודי הם שמים במחסן.

פתאום נמצא גם נקניק שהביא אחד מהם, גם בצלים נמצאו, לכולם לחם קפוא ושקית סולת. איך מכינים מזה משהו הראוי למאכל? בחדר יש תנור בישול על פחם, אלא שפחם אין, אבל כסאות ודלתות יש ואש תהיה, גם מרק. במרק יהיה גם אלכוהול, גם חום יהיה לכמה שעות.

והיהודי? למרבה ההפתעה גם הוא מוזמן לאכול ואז עולה השאלה שכנראה רק חיילים מבוגרים יכולים להעלות: אמריך, שבנו האהוב רחוק בבית, תוהה האם לא ראוי להשאיר את היהודי בחיים ולתת לו ללכת, ובכך להשקיט קצת את מצפונם הבוער. הם יודעים שהם יענשו ע"י הסגן הקשוח, שיצאו ולא הביאו דבר, אבל זיכרון העלם המשוחרר יקל את זיכרון ההרג שביצעו.

היהודי לא מבין אותם והם חופשיים לדון בגורלו. אמריך בעד שחרורו והאחרים רואים לנגד עיניהם את הסגן המשתולל ואת ההשארות במחנה והצורך למלא את ההרג של היהודים האחרים שהובאו.

הסיום מכה בבטן בעוצמה. זו לא ספרות גדולה, אבל החבטה מזעזעת ומטלטלת.

המבשר/קארין פוסום - לא חייבים

ספר מתח קלוש, הנעזר בפסיכולוגיה בגרוש.

יוני בסקוב הוא בנה של אם המעבירה יומה בשתיית וודקה. בהתאם, היא שרועה על הספה בסלון או על מיטתה בחדר השינה שלה. יוני בן 17, כחוש מתת תזונה, חברו הטוב הוא שרקן והאדם היחיד אתו הוא בקשר הוא סבו האהוב הנרי.

את ימיו מעביר יוני בשומכלום, מבקר לעיתים קרובות את סבו, שכבר אינו פעיל מרוב דלקות פרקים. הוא מאכיל אותו, מביא את הדואר והעיתון, מקריא לו כתבות ומארח לו לחברה. הנרי מרוצה מהסידור, נותן לו כמה קרונות לדלק לאופנוע הסוזוקי שקנה לו.

מאחר וזהו ספר מתח קשה לגלות פרטים היכולים להיות קלקלנים (ספוילרים, בעברית). אבל פטור בלא כלום אי-אפשר. לכן אשתדל לרמוז כך שהתעלומה תגדל ולא תקטן.

יוני בסקוב משועמם. יש לו אמא דפוקה, אבא לא קיים וסבא אהוב. הוא לא אוכל ארוחות מסודרות, לא לומד וצריך להעביר את היום. בחודש יולי מסוים וחם בנורווגיה, יוני יוצא למסע תעלולים אכזריים. ראשונה הוא בוחר לו תינוקת בת שמונה חודשים, השכובה בעגלתה, נמה בניחותא בחצר. הוריה אוכלים בבית ללא קשר עין ישיר עם בתם ולאחר מכן יוצאים להביט בתינוקת, רק כדי לגלות שהיא מגואלת בדם. באימה מזדחלת ומתעצמת הם ממהרים להגיע לבית חולים, רק כדי לגלות שזה תעלול אכזרי והדם אינו דמה. המשטרה מנסה לבין אם יש סכסוך פתוח, היכרות עם אנשים מוזרים וכך הלאה.

שניים הם זוג, הוא מבוגר יחסית וחולה ALS משתק. היא צעירה יחסית. פתאום דפיקה בדלת ובחוץ צעיר מהודר ורכב הובלת נפטרים מהודר בחניה. זה כמו להזמין פיצה למישהו שרוצים להתעלל בו, אבל אכזרי עשרות מונים.

שלישית היא מבוגרת בת 70, הזוכה מיד לאחר יום הולדתה למודעת אבל בעיתון והרי היא חיה וקיימת. הסביבה כמרקחה. ההתעללויות מופיעות בעיתון, פרופיל המתעלל נוצר, אבל כדי לערפל את הערפל עוד, תעלול אחד הלך רחוק מדי ולא בטוח שיש רק מתעלל אחד. זה יספיק.

הכתיבה פשוטה לגמרי, אפילו פשטנית. ברור שהמתעלל רוצה פרסום, שהוא בא מבית דפוק וכך הלאה. פסיכולוגיה בגרוש, כבר אמרתי. שום תחכום, שום מריטת עצבים, בהחלט מתאים יותר לסרט מאשר לספר, מעביר את הזמן בטיסה ואז מטיסים את הספר מהיד ונזהרים לא לפגוע באברך המתפלל במעבר.

שום בשורה לא מביא לנו המבשר ובכלל לא ברור על מה השם המהולל. סתמי.

רעידת האדמה של הוגו/איתמר לוי - המלצה

את איתמר לוי ככותב ספרים ולא מאתר הספרים הנודע, אני קורא לראשונה בספר הזה. ללקק שפתיים.

לוי מביא לפנינו את לוי המחזאי, זה הכותב את המחזה רעידת האדמה של הוגו, ואנו עדים לעירוב של בדיון ואמת, השזורים זה בזה בחן, בתחכום ובזרימה. לספר שני חלקים, כשכל חלק בנוי כמקשה אחת, שאינה מחולקת לפרקים. החלק הראשון הוא העבודה על המחזה והשני הוא העבודה על הספר.

מהי רעידת האדמה של הוגו?

הוגו בן השבעים מבקר את רבקה המבוגרת אף היא בביתה. היא נעלמת למקלחתה והוא מסתובב בדירתה ובוחן את חפציה בעין של אספן. לפתע הוא נתקל במכשיר, ריכטרמיטר, האמור לבדוק עמידות בניין בפני רעידות אדמה, המצאה של בעלה המנוח. הוגו מבין מיד את הפוטנציאל הכלכלי של ההמצאה. הוא מצמיד את המכשיר למשקוף, מפעיל אותו ומיד נוצרת רעידת אדמה חזקה בבניין מה שגורם לנפילת הקומה בה נמצא הוגו למטה. הקומות מתערבבות ומה שנותר מרבקה זו יד הבולטת מתוך עיי החורבות. ההצגה נמשכת עם הוגו והיד המגיבה לדבריו.

איתמר מספר על העבודה במחזה. לתפקיד רבקה הוא רצה את חנה מרון, שבמותה עבר תפקידה לליא קניג, ואת תפקיד הבמאי הוא קיווה לתת לאיציק ויינגרטן. אבל בסופו של דבר שום דבר מזה לא הסתייע ולתפקיד הבמאי הגיע במאי צעיר ומבריק.

העבודה על המחזה נמשכת, כמו גם מלאכת כתיבת ושיפוץ חלקים ממנו, ואנו הקוראים מגלים מהיכן הגיעו הרעיונות המשעשעים ישירות מהמציאות למחזה.

לוי כותב נפלא. הספר כולו בן 173 עמודים, ללא שומנים וסרחים מייגעים. הרעיונות מקוריים וניכר שלוי אינו רק שוחה במילייה הספרותי, הוא ממש מוביל את הצד האספני שלו.

ספר מקסים.

מרתפי הוטיקן/אנדרה ז'יד - המלצה רפה

מה זה היה בדיוק הספר הזה?

משפחת דה באראליול, בשלהי המאה ה-19, מונה כמה וכמה חברים מכובדים, מהם רוזנים ומהם פשוטי עם יחסית בצרפת. רובם ככולם מאמינים בדרגה זו או אחרת בכנסיה, פרט לאחד מהם, אנתים, שלאחר התגלות מסויימת הוא הופך למאמין אדוק, לאחר שזמן רב היה שייך לבונים החופשיים החילוניים. מיד לאחר הפיכתו למאמין הוא מאבד את כל רכושו וממעמדו הרם הוא הופך לפושט רגל. הכנסיה מבטיחה לעזור, אבל מתברר שיש קנוניה.

בחסות הקנוניה, אנשים שונים, עבריינים בנשמתם, פונים לאנשים עשירים, חלקים ממשפחת באראליול, ומבקשים תרומה לחילוץ האפיפיור שלטענתם נחטף והוא מצוי במרתפי הוטיקן. מי שמכהן כאפיפיור אינו זה האמיתי, אלא תחליף שהוא בובה בידי החוטפים. המאמינים האדוקים כמובן משלמים ומשפחת באראליול היא אך דוגמה לפארסה הזו. אבל הסיפור אינו על האפיפיור, אלא על בני משפחת באראליול הצבעוניים.

ועכשיו לפרדוקס: הספר אינו משעמם, אך אין בו שום עניין לאיש. הסיפור מטורלל, לא נוטה לשום כיוון, מאליל פושעים, לועג לכנסייה וכל העיסה... נו, עיסה.