זיכרונותיה של נערה מחונכת/סימון דה-בובואר - מופת

זיכרונותיה של נערה מחונכת זו למעשה הביוגרפיה של סימון דה-בובואר ב-20 שנותיה הראשונות לחייה. זו עובדה. מה מקפלים זיכרונותיה של סופרת, פילוסופית, פמיניסטית ומסאית מפורסמת זו?

אוסיף עוד עובדה ואומר שזה ספר מופת, כתוב לעילא.

דה-בובואר נולדה ב-1908 בפריז. כבר בצעירותה תחווה את מלחמת העולם הראשונה ובהיותה בת 10, לפני ובעיקר אחרי, היא מתחנכת כמקובל אצל בנות מעמדה, ע"י נזירות. זה אמנם מקובל, אבל מבחינת דה-בובואר חונק. גם כשאינה בבית הספר, אביה ואמה יודעים על כל העובר עליה, מאוחר יותר אף פותחים מכתביה האישיים, שוב כמקובל, ולא מרשים לה שום יציאה מהבית כך סתם, אינם מתירים קריאת חומרים שלא צונזרו על-ידיהם ולשבת סתם כך עם בחורים ביחידות הס מלהזכיר. גם לשבת עם בנות מינה לא בדיוק מקובל.

דה-בובואר מתארת בספרה חיים שאין בהם מקום לטעות, אין עשייה מיותרת, אין לה מה לעשות מלבד לחכות לנישואים מוקפדים. אבל לא התאספנו כאן כדי לדבר על זיכרונותיה של ידוענית, אחת מן השורה.

בכתיבה מוקפדת, מרתקת כספר מתח ומרגשת, למרות שלרגש ולהתרגש זו לא כוס התה של דה-בובואר, אנו עדים לחיים על פי הר געש. שוב, כמקובל, מקובל להיות בעל אמונה עמוקה ולא לצפות לגדולות ונצורות מהחיים מלבד טרקלינים, בעל שעבר סינון, לארח ולהתארח. לא בדיוק הדברים שהרשימו את סימון הנערה והאשה.

ואז מתחילים הקשיים: דה-בובואר חווה משבר אמונה ומפסיקה להאמין בקיומו של אל ערטילאי, מסרבת לקבל את המוסכמה שאשה אינה שווה לגבר, שאין למתבגרת פרטיות וזכות לקבוע מיהם חבריה. היא אינה אדם קל, ממש לא. יכולותיה האינטלקטואליות גורמות להתנגשות עם אביה, אותו העריצה בילדותה, אבל ביתר שאת עם אמה, הרוצה אמנם ב"טובתה", שזה הכל מלבד מה שרוצה סימון הנערה והאשה.

עד מהרה נכנסים לחייה של סימון המתבגרת על סף סיום העשור השני לחייה אנשים אתם תצעד במשך החיים. חבר שליווה אותה כברת דרך הופך להיות מאוחר יותר מזכ"ל אונסק"ו וכמובן מי אם לא ז'אן-פול סארטר, שילווה אותה לאורך חייה הבוגרים. אסור גם לשכוח את פריז ברקע, העיר האמנותית והאינטלקטואלית הזו, שבתי הקפה שלה מתגאים במי ישב אצלם הכי הרבה לדיונים על קומוניזם, סוציאליזם ושאר איזמים מתחלפים.

כברת דרך ארוכה מלווה את סימון חברתה זאזא, אף היא "נלחמת" באמה על עצמאותה, על אי פתיחת מכתביה ועל מי יהיה שותפה לחיים. זה נגמר בדמעות.

הכתיבה סוחפת מכריכה לכריכה. אין רגע דל, בעיקר אם לוקחים בחשבון שמדובר באשה עתירת הישגים, שלא מניחה לחיים לחלוף סתם כך. היא זו שרוצה לקבוע את גורלה כאדם וכאשה, רוצה לעשות זאת בעוצמה ולהבין בדיוק את תפקידה עלי אדמות. רבים מחבריה ניסו לרכך אותה, היא סברה שהיא דווקא צודקת ולבסוף קיבלה את התאום הרוחני שלה, סארטר.

התרגום לא פחות ממעולה, מעשה ידיו של ניר רצ'קובסקי, השולט ביכולתו שליטה מוחלטת.

נותר רק לצפות להמשך זיכרונותיה. הציפיה דרוכה.

האולם מספר 6, איכרים/אנטון פאבלוביץ צ'כוב - המלצה

צ'כוב מביא לפנינו שני סיפורים קצרים מדכדכים. הראשון מביניהם, האולם מספר 6, עוסק ברופא פסיכיאטר, עוד לפני שהמקצוע היה נקרא כך רשמית. אולם מספר 6 בבית החולים הוא אולמם של הלוקים בנפשם.

אחד מדיירי האולם היה איוואן הצעיר, שחייו מלאי אסונות וחוסר הצלחה, למרות שהוא עצמו צעיר אינטליגנטי, שרק העוני מונע ממנו לימודים מסודרים והצלחה. החשדנות שהוא חש כלפי בני האדם מביאים אותו לעצבנות ומתח ומכאן לאשפוז במקום הלא סימפטי הזה. ניסיונותיו של הרופא יפימיץ' לא תמיד מצליחים לדובב את הצעיר האינטליגנטי הזה.

אבל לא לעולם חוסן.

יום אחד מחליט הרופא שחייו הנעימים קצת משעממים והוא מחליט לצאת למסע עם ידידו מנהל הדואר. כאן מתחילה נפילתו באשר את האושר אין הוא מוצא גם במסע, ואם לא די בכך, גם כספו אוזל וגורלו כגורל חוליו.

הסיפור השני הוא איכרים. ניקולאי עובד במסעדה גדולה וידועה במוסקבה, אבל חוליו הפתאומי ויוקר המחיה והתרופות במוסקבה לא מאפשרים להשאר שם. הוא מחליט לחזור לכפר ממנו בא. השיבה לשם היא הכל מלבד ריפוי. הוא מגלה שהוריו הזדקנו, העוני אוכל אותם בכל פה, אחיו גרים גם הם שם עם נשיהם וטפם. הצפיפות גדולה, גם אלימות יש. חיי הכפר מחרידים ומי ששולט בכל הוא המשקה המר.

שני הסיפורים הללו, בלשונו הציורית והחסכנית של צ'כוב, מציגים תמונה לא מחמיאה של עולם בו אדם נופל מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא חיש קל. די במחלה, שיקול דעת שלא במקום והחיים אינם חיים, אפילו מוות אורב לו.

לילה ארוך בפריז/דב אלפון - להמנע

אני וספרי מתח לא חברים. כל כך לא חברים שכשמבארים לי את הסוף, שלא הבנתי, עדיין אני לא מבין. זה בגלל טיב הכתיבה של רוב הספרים הללו והיגיון העלילה המתפתלת.

לפני שאספר לכם על מה הספר, כמה הערות:

-         לפי כמות התודות והמפורסמים שסייעו, אפשר לחשוב שמינימום "נוטות החסד" הוכה מנה אחת אפיים.

-   * בתור נציגנו בפריז, דב אלפון ממש מרתיח אותי בתעתיק השמות מצרפתית לעברית. הצרפתים הרי קנאים לשפתם ואני קנאי עבורם. רוב השמות לא תועתקו נכון, למשל גראנד הוטל, שזה כמובן גראן אוטל. למרבה המבוכה, במקום בו כולם טועים, מילה מסויימת אחת, הוא דווקא לא. אפילו עקביות אין.

-     *  העלילה מבטיחה לגלות את נבכי 8 מאתיים. תאמינו לי, עד היום חייתי יפה מאוד, פלוס מינוס, בלי לדעת דבר על 8 מאתיים. אני ממשיך לא להתעניין.

-     *   כרגיל, לא הייתי קורא את הספר לו לא נכתב על פריז. עכשיו אני יכול לקטול בשקט בידיעה ששוב נפלתי בפח. הנה אני נוקם. לפריז לא היתה כאן שום חשיבות משום שבאותה מידה זו היתה יכולה להיות ברלין או מנהטן, שאלו את לני.

אוקיי, על מה אני מלהג?

יניב מידן מגיע עם חבריו לפריז לתערוכת סביט. כבר בשדה התעופה שארל דה גול, רואסי, בשבילכם, הוא מתבדח וצועד הישר אל מול בלונדינית, כמה צפוי, בלבוש אדום, צפוי גם הוא. היא סבורה שזה מי שהיא מחכה לו, לוקחת אותו וכעבור זמן קצר הוא מת. אבל מי שהיה אמור להיות הקורבן האמיתי הוא בכלל מישהו אחר, אחד שלא אוהב את שמו הפרטי וגם את שם משפחתו קיצר והפך לכינוי שלו, שנשמע יותר ישראלי מאשר רוסיה מוצאתו.

בתמונה נמצאת גם אוריאנה טלמור, כבת עשרים, כמובן יפה ומוכשרת מ-8200, 8 מאתיים בשבילכם. היא כמובן מלהטטת בשום כלום תחת פקודותיו של זאב עבאדי, לא מהכעכים, מפקד היחידה. היא פה והוא שם. הצרפתים כמובן מגלגלים עיניים לשמים: "איך זה שישראלי חצוף מתגלגל להם בין הרגליים, אינו בעל שום תפקיד רשמי שם ויודע הכל".

החורים בעלילה ענקיים. יש סינים בעלי שמות אקזוטיים וזה לא כולל שיאומי ומייזו, יש פוליטיקאים ישראלים עם קריצה ענקית למכהנים כאן ועכשיו, יש "סמים" ויש "נברן", מכשיר פלא הרואה כל.

את אלפון קראתי בעבר בהארץ, לא מעניין, אני קורא כ"נציגנו בפריז", והוא שוב לא מעניין. אז למה אני קורא אותו עכשיו? כי יש/יהיה/היה הייפ בשל היותו מיוחס תקשורתי וברור שכל העולם ואשתו יקראו ויתמוגגו מהשום כלום הזה.

אני יודע שספרי מתח מכילים חורים כמו גבינה שוויצרית ומגבינה שוויצרית לא נמנעים בגלל החורים. מספרים צריך להמנע, והנה אני כאן, כשירות ללקוחותיי, מזהיר מפני הספר האינפנטילי הזה, המתיימר לעבור על כל שורה ושורה בספר המגדיר בדיוק כיצד כותבים ספרי מתח. יצא ספר מיותר, שאפילו לא הבטיח גדולות ונצורות ובטח לא קיים.

שקרים שכולם מספרים/טוביה טננבום - המלצה

כמה דברים כדי לנקות את השולחן:

תפוס ת'יהודי! היה ציני, סרקסטי, מבדר והיכה כראוי וכנדרש את השמאל בישראל, השמאל הנלעג, המלא רחמים עצמיים ושנאה לוהטת ובלתי מוסברת למדינה.

אני ישן בחדרו של היטלר היה ניסיון לחזור על ההצלחה, אבל הכישלון היה נורא. זה היה ספר סתמי, קלוש ומיותר.

שקרים שכולם מספרים הוא ספר מצטבר. תיכף ההסבר המתברר.

שקרים שכולם מספרים מתברר דווקא כאמתות שלא מספרים. הפעם יוצא העט הנודד טוביה טננבום דווקא לשוטט במגרש הביתי יונייטד סטייטס אוף לייז. בתחילה חשבתי שמדובר במקרה חוזר של גרמניה וחדרו של היטלר, אבל הקריאה המצטברת הוכיחה שמדובר בעניין מדכא: האומה החזקה בתבל היא אומה פתטית, מלאת שקרים, אמתות מושתקות ושנאה עיוורת לישראל, כמו גם חיבה בלתי מוסברת לטיפול בשינויי האקלים ואהבה לפלסטין.

השיטה החוזרת על עצמה היא יציאה למסע ברחבי אמריקה, מסע המצריך רכב, לא עניין של מה בכך אצל אדם המחזיק רישיון, אבל אינו נוהג. בסוף נהג גם נהג ואף פיתח חיבה עמוקה לכלי הרכב אותם שכר.

עשרות ערים גדולות נפקדו. מהחשובות עד לזוהרות ומפורסמות, מפרברי העוני של כל עיר עד למסעדות היוקרה שלהן. לכל התושבים מכנה משותף אחד, סודי וחתום: אסור לספר למי הצבעת בבחירות ובטח לא למי תצביע. האמריקאי הממוצע לא מוכן לומר מילה על נטייתו הפוליטית ומחביבות בסיסית הופכת התנהגותו לרושפת ברגע שהוא נשאל לגבי נטייה זו. אם הוא ממין הלהט"ב אין לו בכלל בעיה לומר.

טננבום סבור היה שהנטיה הבסיסית של האמריקאי באשר הוא היא חיבה לישראל. ברוב המקרים הוא נתקל בטרנד הבא: דאגה עמוקה לשינויי האקלים וחיבה עמוקה לפלסטין. ממש כך. מילא החיבה והדאגה, אבל אותו אמריקאי ממוצא גם מגלה בורות עמוקה בכמעט כל דבר, כולל הפרופסור הממוצע. פשוט לא להאמין במי אנו בפרט והעולם בכללו שם מבטחו.

טננבום יודע לקרוא מגמות: האוכל בצפון עלוב ומשתפר בדרום עד שהופך לאלוהי דווקא במכסיקו (לא הסיטי, המדינה). העשירים גרים בכמעט גטאות, מאובטחים ואינם מראים עצמם בציבור. השחור הממוצע חי בזבל במיוחד בזמנו של אובמה. הרדיפה אחר המעשן הפכה לאובססיה. מלבב.

טננבום אוהב ורוצה להצחיק ולשעשע. הוא יודע לעשות זאת, הוא פיקח והיה נחשב ממזר עילי בחברה הפולנית. אלא שקריאה בספר, למרות העקיצות, הופכת למטרידה ככל שמדרימים בעמודים. ידענו שהאמריקאי הממוצע לא מי יודע מה אינטליגנטי, לא מאלתר, לא מתמרפק. אבל התמונה המתגלה עוכרת שלווה משש: זה מתחיל בקריאה של אוניברסיטאות ידועות להחרים אותנו ונגמר בחיבה לפלסטין בלי הבנה וסיבה. זה ממדינה שאנו כל כך אהבנו לקבל מהם קולה וג'ינס.

וסתם כדי לסבר את האוזן: ארה"ב פלשה להוואי וסיפחה אותה ב-1959. אובמה, בלי ועם קשר, בא מהוואי. השנים בהם הוא בשלטון הן השנים הגרועות ביותר לכל מי שאינו לבן. האמריקאי הלבן משקיט מצפונו בנוגע לאינדיאנים ונותן להם קזינו בשמורות שלהם. הם בתמורה נותנים חזרה שיעור גבוה יחסית באוכלוסיה של אסירים.

יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. הם הרי האומה העשירה בתבל.

מחוללת/מוכתר מאי - המלצה

מחוללת הוא מסגנון הספרים הבאים להראות כמה החיים בארצות המוסלמיות מרנינים, במיוחד לגברים. הנשים פחות מתלהבות, חלק מהן אף לא יודע שאפשר גם אחרת.

מוכתאר מאי, גיבורת הספר ביותר ממובן אחד, עוברת אונס מבזה ומשפיל ע"י חברי מעמד עליון יותר ממעמדה שלה. אלה הם בעלי אדמות הנמצאים סמוך לכפר שלה בפקיסטן, עניין של כמה מאות מטרים בין החלקות. האונס אותו עברה לא היה כלל בתוכנית. התוכנת היתה בקשת התנצלות מבני החווה השכנה, שאחיה קיים יחסי מין לכאורה עם בת מבנות אותה חווה שכנה. האח בן 12, אותה בחורה בת 20+. קשר בלתי סביר לכאורה, אבל תרוץ להתעללות.

מוכתר מאי מלמדת קוראן, מכובדת ע"י שכניה ומועמדת טובה להבעת ההתנצלות בשם אחיה. היא נשלחת לביתם של הנפגעים לכאורה בפרשה ושם עוברת אונס ע"י כמה מבני אותה משפחה. היא חוזרת לביתה בחצי לבוש ובמקום להתאבד כפי שעושות רבות שעברו מעמד דומה, היא בוחרת להלחם.

מוכתר מאי נעזרת בעיתונאית צרפתיה להביא דבריה לעולם. היא אינה יודעת קרוא וכתוב, אבל מכירה את הקוראן בע"פ, טוענת שאין זה דרכו של הקוראן כפי שנוהגים המוסלמים. מקריאת ספרים אחרים שנכתבו על מדינות דומות כתימן, אירן ואף פקיסטן עצמה, המוסלמים נוטים לנהוג בדיוק באותה צורה מבזה ומשפילה למרות אמונתם העמוקה. האשה היא אשפה ואף נערים נוהגים להענש באונס.

בעזרת ארגוני זכויות אדם מוכתאר מאי מצליחה לעורר הדים למקרה שלה, להקים בית ספר בכפרה לבנים ובנות ואף פיצוי מהממשלה.

הספר חשוב יותר כתיעוד למקרים נואלים כאלה, פחות כמסמך ספרותי. כך או אחרת, האסלאם בהחלט אולי לא מכוון להתנהגות אנושית מזוויעה כל כך, אבל העובדות מדברות אחרת.