צ'כוב מביא לפנינו שני סיפורים קצרים מדכדכים. הראשון
מביניהם, האולם מספר 6, עוסק ברופא פסיכיאטר, עוד לפני שהמקצוע היה נקרא כך רשמית.
אולם מספר 6 בבית החולים הוא אולמם של הלוקים בנפשם.
אחד מדיירי האולם היה איוואן הצעיר, שחייו מלאי אסונות
וחוסר הצלחה, למרות שהוא עצמו צעיר אינטליגנטי, שרק העוני מונע ממנו לימודים
מסודרים והצלחה. החשדנות שהוא חש כלפי בני האדם מביאים אותו לעצבנות ומתח ומכאן
לאשפוז במקום הלא סימפטי הזה. ניסיונותיו של הרופא יפימיץ' לא תמיד מצליחים לדובב
את הצעיר האינטליגנטי הזה.
אבל לא לעולם חוסן.
יום אחד מחליט הרופא שחייו הנעימים קצת משעממים והוא מחליט
לצאת למסע עם ידידו מנהל הדואר. כאן מתחילה נפילתו באשר את האושר אין הוא מוצא גם
במסע, ואם לא די בכך, גם כספו אוזל וגורלו כגורל חוליו.
הסיפור השני הוא איכרים. ניקולאי עובד במסעדה גדולה וידועה
במוסקבה, אבל חוליו הפתאומי ויוקר המחיה והתרופות במוסקבה לא מאפשרים להשאר שם. הוא
מחליט לחזור לכפר ממנו בא. השיבה לשם היא הכל מלבד ריפוי. הוא מגלה שהוריו הזדקנו,
העוני אוכל אותם בכל פה, אחיו גרים גם הם שם עם נשיהם וטפם. הצפיפות גדולה, גם
אלימות יש. חיי הכפר מחרידים ומי ששולט בכל הוא המשקה המר.
שני הסיפורים הללו, בלשונו הציורית והחסכנית של צ'כוב,
מציגים תמונה לא מחמיאה של עולם בו אדם נופל מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא
עֲמִיקְתָּא חיש קל. די במחלה, שיקול דעת שלא במקום והחיים אינם חיים, אפילו מוות
אורב לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה