אוטוקורקט/אתגר קרת - המלצה רפה

זהו ספרו הראשון של קרת שאני קורא וזה לגמרי אתגר לאהוב אותו ולהגיע לספר אחר שלו.

הספר הזה מכיל 34 סיפורים קצרים, ב-157 עמודים. בערך חמישה עמודים לסיפור? לא יחס טוב לספר עם שגיאות מהותיות. להזמין קפה הפוך ודווקא בניו יורק נראה קצת משונה, לשחק בדמינגטון קצת קשה, בעיקר שזה בדמינטון בשמו הנכון. גם לנסוע בטסלה כסופה, כדימוי, זה לא לעניין. אין טסלות כסופות.

תגידו שאני קטנוני ואומר שאני קפדן, מוזיקת הקריאה חשובה לי ואני נרעד משגיאות של מי שזה לא ספרו הראשון, בלשון המעטה. הוא (קרת) נשוי כך שקרובי משפחתו שופעים אנשי מילה ו... תגידו שמותר לו להיות יוצא דופן, על גבול דל שפה. אבל הוא לא דל שפה, דווקא שופע אינגליזמים וסלנג, ודימויים לא קולעים.

רבים מרעיונותיו דווקא מקוריים והיו יכולים לזכות לפיתוח מעניין. זה לא עניין של מה בכך להיות מקורי בסד של סיפור קצר, בממוצע של פחות מחמישה עמודים. אל מול צורה כזו של כתיבה, הכותב המיומן להפליא כמו קרת צריך להשאיר את הקורא בדרגות שונות של לסת שמוטה, ראש מהנהן וחיוך דק מזדחל. האם זה קורה לקורא?

חייב להביא בפניכם סיפור קצרצר ואשמח אם תזכירו לי מי כתב: הטכנאי חיבר את אחרון החיבורים בין תשעים ושניים מיליארד הכוכבים למחשב. הוא זכה לשאול את המחשב שאלה ראשונה. הטכנאי הדליק את המחשב ושאל האם יש אלוהים. עכשיו יש, ענה המחשב. הטכנאי נבהל, ניסה לכבות את המחשב, זכה למכת חשמל ומת.

לא יכולתי להתאפק.

ונמשיך לקרת. עד עתה דיברתי לאחר קריאת שליש ומכאן להמשך והאם הרושם השתפר. אז המשכתי וגיליתי שקרת נראה מקורי וחדשני, אבל בסיפור בלי חרטות חוזר שוב המוטיב החבוט לעייפה של מסע בזמן. בקצרה אספר לכם, שאנשים חיים בעולם וירטואלי נהדר. הכל כרצונם, מזג האוויר, האוכל, הכל. וכדי לשפר הם ממציאים את ה-UNDO הנצחי מהמחשב ואז באמת אפשר לתקן הכל בחזרה פשוטה לשלושים שניות אחורה. ומה קורה? אנשים לא חדלים לשנות את המציאות אחורה חצי דקה...

הגעתי לעמוד האחרון וחשבתי למי מיועד הספר. לאוהבי קרת? לחובבי סיפורים קצרים ומקוריים (כמעט)? לחסרי היכולת להעמיק בסיפור מלא וארוך? לטעמי, כולם יתאכזבו וכל אחד מטעמו המקורי שלו ויתקשה לעמוד באתגר לאהוב את קרת.

אז לא התאפקתי ושאלתי את ה-AI של COPILOT של דפדפן BING מהיכן הסיפור הקצר הנ"ל. אז זה של סופר מד"ב ידוע מהעבר בשם פרדריק בראון.

אה, שכחתי להזכיר. נדמה לי שהסיפורים כתובים בעברית.

 

 

לב מתעורר/גיל הראבן - המלצה חמה

 

משפחת מאור מאבדת את הורי המשפחה בתאונה ונותרים שלושה ילדים. זה לא הסיפור. הסיפור הוא בעיקר על בכור הנותרים אורים (אורי, אבל כי היו הרבה אורי בכיתה, אז אורים, כי שם המשפחה מאור), בתחילה קצין צעיר בצבא, מוערך מאוד ואהוב על חייליו. השניה היא אפרת המתבגרת, המספרת הכל בגוף ראשון, והקטן, יותם, בעיקר ילד יפה בהתחלה ובסוף רופא בארה"ב.

עם הוותרם של השלושה לבד, אט אט מתגלה חוש עסקי מתפתח באורים, הוא עובר לשרת בירושלים עיר מגוריהם, עושה קומבינה עם בית השכנה, מוכר את כל הקומה ואז העסק מתפתח לא כעסק, אבל בכל זאת עיסוק, ההופך למקצוע בנדל"ן. אפרת הופכת לשחקנית, במאית ובנוסף מורה בתיכון לתלמידים החפצים ללמוד משחק ותיאטרון. יותם גדל, נער מוכשר אף הוא, ובסוף רופא הנשוי לרופאה, בעצמו אב לארבעה.

כך או כך, כולם נשענים בעיקר על אורים ויכולותיו המרובות. הוא לרוב עושה את הדבר הנכון, תמיד עם מילה נכונה ותמיד אדם להשען עליו. אבל אורים לוקח על עצמו כל כך הרבה, שנשמות טובות ורחומות יאמרו שזה מה שפגע בלבו, פגע פיזית. עד כדי כך פגע, שבאירוע הלבבי הראשון בשער הגיא, אורים  החליט להגיע להדסה בנהיגה שלו עצמו ברכבו, כי סתם להמתין בצד הדרך בכביש הבעייתי במדינה זו איוולת. משער הכניסה לחניה כבר לקחו אותו היישר לצנתור.

כדי לקצר סיפור לא ארוך, עוד שלושה ארועים לבביים היו, האחרון הבהיר לכולם שהנה זה הולך להשתלה. אורים לא אחד שיישב בחיבוק ידיים לנוכח היותו 62 בתור להשתלה ושיחתך חשובה לנו. בצעד אופייני לאורים הלימוד נעשה, הכסף אורגן וההשתלה בסין נעשתה. אין ספק שעתה, תחת השפעת התרופות והבדיקות האינסופיות לאחר ההשתלה, אין מקום לקצב האורימי הקודם. נשמות טובות וקונספירטיביות אף העלו על נס את החשיבה שמושתל מקבל את תכונות התורם, לפחות בחלקן.

פתאום אורים יוצא מהתמונה והבמה מתפנה לבתו אלה, בת מחוננת, אבל בעייתית בתחילה. גם הבן זקוק לפסיכולוג ובנוסף מפרסם את תולדות העלמות אביו בבלוג. האב, כאמור, אינו בתמונה יותר.

כשמוציאים נדבך חשוב ממבנה, צפוי אחת מהשתיים: קריסה או החלפת הנדבך בחלב יציב יותר. וכאן מתעורר לבם של כל לווייני אורים. אפרת מגלה בתחילה שהכל הבל הבלים, אבל יוצאת לדרך שבה ההבל מנוקה. יעקב, דמות חוזרת בשאלה שנעזרה רבות ע"י אורים והוא בגיל אפרת, נכנס למיטה הקרה של אפרת ותורם מחומו. אלה הבת הבעייתית משיגה את ג'וב חלומותיה, המתאים לכשרונותיה, במודיעין, אשתו של אורים, יעל, הופכת לאחות מוסמכת, לימודים שזנחה בעבר.

האם באמת צריך שמישהו המכיר בהיותו עמוד תווך, שיחליט לצאת מהתמיכה ולתת לאחרים לפרוח? זה הרבה פחות פשטני משזה נשמע, אבל הראבן יודעת לכתוב ויודעת על מה היא מדברת. עליכם רק לקרוא ולאהוב.

הקיר/מרלן האוסהופר - המלצה חמה

 

לוקח כמה ימים לחשוב על הספר המיוחד הזה כדי לשבת ולכתוב סקירה. אז ישבתי, אכלתי, ישנתי וכתבתי ראשי פרקים. לחשוב שתצא מזה סקירה לתפארת זו יומרה.

האישה, שמה לא ידוע, מגיעה יחד אם בת דודתה ובעלה של בת הדודה לציד. מן סופ"ש מרנין שכזה בהרים. הם מגיעים לביקתה בכפר, האישה נשארת בביקתה, נחה ומתפלאת מדוע קרוביה מאחרים לחזור. היא יוצאת מטה לכיוון הכפר ומצחה חוטף מכה ממשהו לא ברור. מולה ניצב קיר זכוכית שקוף ובלתי עביר, ממול כפר שדבר לא זז בו, במיוחד אותו איכר שקפא בתנוחה משונה מעל הבאר. הקיר מונע כל מעבר מכל כיוון.

אט אט מתחוור לה שהיא כלואה, אבל היא מחוץ לכלא והשאר בפנים, "קפואים" לעד. היא נותרה עם הכלב שונר לצדה, ההופך לבעל הלוויה הנאמן שלה עד ש... נרצח. די מהר אנו מגלים עובדה מזעזעת זו והיא נכתבת שוב ושוב. אבל לא אקדים את המאוחר. לא רק כלב יש, גם הפרה בלה, שלה תפקיד של אספקת חלב והולדת הדור הבא, וזה אכן נולד ושמו "פר". גם חתולה קפריזית בתמונה, ממנה תיוולד חתולה לבנה יפהפיה וחתול נוסף. אלה חבריה היחידים של האישה, חברים קצרי טווח, אבל כל אחד ותפקידו בכוח הקטן ובסיפור האורך שלוש שנים.

האישה היא אישה עירונית, כבת ארבעים. בעברה הרחוק גרה בכפר וההיכרות עם חיי הכפר היתה מוגבלת. עד מהרה מצאה עצמה עם עבודה מעל הראש. ראשית דאגה לרווחת הכלב ולמזון שלו, שבתמורה שמר על הפרה והיה בן לוויה נאמן וחבר חכם. הפרה הצטרפה די מהר והיה צורך לדאוג לחליבה שלה ומאוחר יותר להולדת פר. וכך, מבוקר ועד ליל העבודה, כולל קצירת חציר, גידול תפוחי אדמה ושעועית, ציד איילים וצבאים חלשים, כל זאת בשנות השישים, ללא עזרה סלולארית, ללא מיכון מיוחד, חשמל ובעצם שום דבר מיוחד. אפילו הרדיו המרצדס שנותרה מאחור לא הפיק דבר מלבד רעשים סתמיים.

לא הכל עובר על מי מנוחות. החיות העניקו אושר, כמו גם דאגה ואפילו רצח בסוף. הם הוסיפו מימד זמניות, בטח יחסית לאורך ולאורח חיי האדם. הן באו והלכו, בעיקר חתול לבן וקצר חיים ועורב לבן ומנודה מחבריו השחורים.

כל מה שנותר לה זה לקיים חיים שגרתיים ככל האפשר. מכאן באה ההתלהבות הראשונה מהספר, שהסיפור שלו חזק מהכתיבה, לא שמשהו רע בכתיבה – 221 עמודים ללא רגע דל, ללא חלוקה לפרקים, או תת-פרקים. פשוט סיפור אחד מתמשך של שלוש שנים, ללא תהיות פילוסופיות עמוקות, הרבה קוצים בידיים וכאבי גב לנוכח הכנת עצי בערה, לא עניין של מה בכך באקלים האוסטרי הקפוא לעיתים. תרופות של ממש אין, שמן איילים יש וזה בערך הכל.

החיות העניקו מימדים רבים לסיפור, כך גם הבדלי הגובה בין שני מקומות בהם בחרה האישה לגור בחורף או בקיץ. החלב של בלה הפרה היה בעת ובעונה אחת מזון, קשר בין החתולים, פר, הכלב והאישה. חיות המאכל נורו בלא חיבה ולא סתם כך. אופיין של חיות הבית קיבל תשומת לב ומקום בסיפור החסר בני אדם אחרים, הנעלמים יום אחד בסיפור שאינו מדע בדיוני או פנטסיה, שום דת לא מעורבת ושום הסתכלות פילוסופית, רק סיפור מרתק נטו.

קראתי דברים מיוחדים בחיי. נדמה שהסיפור הזה לוקח בהליכה עם שתי ידיים קשורות מאחור.

מוזה/גיל הראבן - המלצה

 

אשרת פלד, חיילת הגרה לבד בארץ, באשר הוריה בשליחות, היא מפקדת במחנה טירוניות בבה"ד 12. אלה שנות השמונים, אם לסיים את מסגור המסגרת.

עפרה מרון היא טירונית המבקשת שלא לצאת הביתה לשבת, מין בקשה שכזו. אלא שצה"ל מתקשה לבלוע בקשות לא שגרתיות אז והיום. אשרת מנסה לברר מדוע אותה חיילת מעדיפה שלא לחזור הביתה ואינה מקבלת תשובה. בלית ברירה היא אומרת לחיילת שתחת פיקודה, שתלך לכתובת זו וזו בתל אביב, תיקח מפתח מארון החשמל ותתארח שם בשבת. זו דירתה של אשרת המפקדת (דניאל גל, בסרט בעקבות הספר) והיא מאפשרת לחיילת שתחת פיקודה (נועה אסטנג'לוב, המפקדת) לשהות בדירה כשהיא עצמה נשארת שבת בבסיס.

ברקע נמצא המשורר אוריאל הגר (ליאור אשכנזי, בסרט) המופיע באיזשהו ערב הקראה משיריו. משורר זה אהוב על החיילת עפרה, שיחד עם המעט הידוע לנו על רקע הספר, שנות השמונים ומקום מגוריו של המשורר אוריאל הגר בסמטה אלמונית ביפו והנה דמותו של דן בן אמוץ. אמנם לא משורר, יותר סופר וכותב טורים בעיתון חדשות, המוזכר אף הוא.

עפרה לא העבירה שבת אחת בלבד בדירה המפקדת שלה, אלא הופכת לדיירת קבועה ומכאן ההסתבכות אליה נחשפת אשרת של עפרה מול אוריאל באהבה הרסנית. זמן מה לאחר סיום תפקידה בצבא, אשרת נחשפת לקשר נוסף בין מישהי נוספת לאוריאל ואף היא עצמה באה לבקרו ומתחילה להבין מה עובר על נשים המגיעות למשורר ומה קורה בעקבות קשר הרסני שכזה. לפחות במקרה של עפרה זה נגמר רע.

מדובר בנובלה הכתובה בעברית משובחת להפליא, דברים שלא רואים יותר היום. זה הספר השני שאני קורא משל הראבן, הראשון היה "חיים" המשובח. אחד נוסף מחכה לי.

בהמשך/סטיבן קינג - המלצה

 

סטיבן קינג מערב הרבה ילדים בספריו, לכל ילד הקטע משלו, מין יכולת שאין לאחרים. היכולת הזו פלאית וחזקה ולעיתים מעמידה את הילד עצמו בסכנה. הפעם זה ג'יימי.

לג'יימי היכולת לדבר עם מתים מיד לאחר שמתו. רק הוא ממשיך לראות אותם חיים, יכול לדבר עמם ולשאול שאלות עליהן הם חייבים לענות אמת. הם כבר מתים ואמירת האמת כבר לא יכולה להזיק להם בכל דרך שהיא.

זה מתחיל איכשהו קודם, אבל בגיל שבע מתה אשת שכן בבניין. הטבעות מאצבעותיה נעלמו, ג'יימי נכח בדירה ובלי לספר לבעל המחפש את הטבעות, ג'יימי מברר עם המתה היכן הטבעות, האם כאילו מחפשת ומוצאת במקרה והבעל כלל לא מודע לכל העניין. לא בהתחלה.

קינג, דרך ג'יימי, מתריע כגל הזמן שזה ספר אימה ומספר בעצם לקוראים שאינם מכירים את קינג, חבר'ה, נתקלתם בספר אימה, להשתטח. אז כן, לאמו של ג'יימי חברה שוטרת ויום אחד היא מסיעה את כולם במהירות לביתו של סופר מפורסם, שהתפגר על סף כתיבת ספרו האחרון בשרשרת ספרים מצליחה היוצאת בסוכנות אמו של הילד. ללא הספר האחרון סוכנות הספרים בסכנה. וכך הם מגיעים אליו, ג'יימי מצליח לקבל ממנו את כל הספר בשעה וחצי של הקלטה, האם, שהיא ממילא עורכת ספריו הקודמים, כותבת את הספר, הספר שוהה שבועות ארוכים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ובא לניו יורק גואל ולביתו של ג'יימי, לאמו ולסוכנות. הנה תם רבע מהספר. חשבתם שאספר לכם הכל.

אז ככה: מיהו אביו של ג'יימי? למה יש שוטרת בהתחלה והאם אקדחה ייכנס לפעולה במערכה השלישית? התשובה לשאלה הראשונה היא שצפויה מגה-הפתעה שומטת לסת, ולשאלה השניה התשובה היא שהשוטרת היא חברתה של האם, חברה למיטה ובשלב  מסוים כבר לא, מה שלא מונע ממנה לאחר כמה שנים לבוא ולחטוף את ג'יימי מבית הספר. הוא אמנם כבר בן 13, אבל זו החברה לשעבר של האם והוא כבר סייע בעבר במניעת אסון כשדיבר עם פושע סדרתי מת, אופס, אשתוק מעכשיו.

אז אני לא שותק וממשיך. לאחרונה קראתי כמה ספרים של סופרים שהם מעבר לשיאם, שלא לומר כבר לא ממש מהלכים בינינו, ולא, לא אביא את ג'יימי כדי שיידבר עמם לאחר מותם. נמנים עמם אפלפלד, אוסטר ועמיר, ואני מציין זאת משום שספריהם האחרונים לא היו המיטב שלהם, אבל הייתי חייב לקרוא. ופה קורה משהו מפתיע. "הניצוץ", אולי הידוע בספריו וזה שמנע ממני להוריד רגליים מהמיטה מפחד שמשהו יצוץ משם, נכתב מלפני יובלות. גם "זה" המונומנטלי לא חדש, רק 22/11/63 איכשהו ביניימי. רוצה לומר, קינג מעבר לשיאו.

קינג הפעיל טריק מתרמיל הטריקים הבלתי נלאה שלו, חזר לנעוריו וכתב ספר חמוד וחביב ומשעשע במובן הכי טוב. אימה זה לא ממש, אבל כתוב היטב, זורם ממש, יחסית לקינג ממש דיאטטי, 271 עמודים, אמא'לה.

תמיד כשאני כותב על קינג, איכשהו אני חייב לחזור ולהזכיר את "הגופה", אחד מארבעת הסיפורים ב"עונות מתחלפות", סיפור עליו נעשה הסרט "אני והחבר'ה" (למוגבלים בשפת אמם Stand by me), שהוא לגמרי הסרט האהוב עלי בעולם ותמיד אני נזכר בו בערגה.

איכשהו, קינג לקח את גיל הילדות וההתבגרות עם דגש על 12-13, כתב עליו תלי תלים של ספרים ובנה עצמו לצמרת.

בספר הזה שב קינג ומזכיר את רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, שאצל האמריקאים הבורים ברובם זה מקדם מכירות מצוין. הוא בטח קיווה להיכנס לרשימה הזו עם הספר הזה ואכן זכה ב"תענוג מובטח", אבל של הבוק ריפורטר. אני חותם על כך. מוזרות דרכיו של אל הספרים.