פרשת דרייפוס היכתה
גלים בכל אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה. בפרשה זו חברו אווירת פצע שטרם הגליד
מהמלחמה נגד הגרמנים ב-1870 ואנטישמיות בוטה בצרפת, כשיהודים נחשבים כנוטים לצד
הגרמני.
אוסף של אי-דיוקים,
רצון למצוא בוגד בכל מחיר, כשרק נרמז שיש אחד כזה, והאווירה עליה דובר לעיל חברו
יחדיו להאשמת קצין יהודי בצבא הצרפתי בהאשמת בגידה חמורה – מסירת מידע צבאי לידי
הגרמנים.
ז'ורז' פיקאר, המספר בספר,
היה באותם ימים קצין שהגיע למדור הסטטיסטי בצבא, בפריז. זמן מה היה פיקאר מורה
בבית הספר הצבאי אקול מיליטר דה גר, המקום בו למד גם אלפרד דרייפוס כתלמידו.
דרייפוס בא ממשפחה אמידה ואשתו ממשפחה עשירה. כבן 35 היה, אב לשני ילדים, קצת
מרוחק ואולי מתנשא, לא איש רעים.
נקודת התפר של האשמת
דרייפוס, טקס השפלתו בתלישת דרגותיו, שליחתו לעונש באי השדים וכניסת פיקאר לפיקוד
במדור הסטטיסטי הביאו לך שהחומר הרגיש בפרשה נפל לידי אדם שלא מניח לאמת לחמוק
מידיו.
בספר שלפנינו אין רגע
דל. למרות הפרסום הרב של הפרשה, אין מי שלא שמע עליה אלא אם בא זה הרגע ממאדים או
שהוא צעיר במיוחד וחסר עניין בהיסטוריה בינלאומית. בסופו של דבר, לא דרייפוס היה
אשם, אלא אחד אסטרהאזי, מהמר כפייתי, קצין אף הוא, המעביר באופן סדרתי כל חומר
שהוא יכול לגרמנים עבור בצע כסף. אלא שלא מדובר בספר מתח, שרק חשוב מי האשם בסוף.
חובב צרפת כמוני, שלא
לומר חובב פריז, חוגג. הראש מסתחרר אל מול שפע השמות והארועים. לארוע זה של פרשת
דרייפוס נדחסו שמות רבים, להזכיר אחדים כמו אמיל זולא (עם כתב ההאשמה החריף שלו
נגד הממשלה – J'Accuse), ז'אן ז'ורס, ז'ורז' קלמנסו ועוד רבים מהצבא, מהממשל, מהעיתונות
ועוד הזרוע נטויה.
ב-1894 החלה הפרשה בה
טויחה האמת, שעיר לעזאזל נמצא ונשלח לאי השדים. פיקאר, קולונל בצבא ואדם הגון, שם
לב לחוסר התאמה בין הממצאים הקלושים, לרוב מזוייפים, שחברו להאשמה הבלתי סבירה
והלא הוגנת. מהר מאוד נמצא חשוד אחר, אסטרהאזי. חמש שנים חלפו עד שדרייפוס הוחזר
מאי השדים למשפט חוזר ו... שוב הואשם מאחר והנוגעים בדבר לא יכלו לסבול את האמת
המוטחת בפניהם וגוררת זעזוע חמור בצמרת הצבאית והשלטונית. תריסר שנים חלפו מרגע
ההאשמה ועד לזיכוי, חלק גדול משנים אלה גם פיקאר הושעה מהצבא, הורד בדרגה לסרן
והושב אחד כבוד למשרת שר ההגנה.
כשאומרים שמציאות
גוברת על הדמיון מדברים בדר"כ על פרשות כאלה. אם היתה זו עלילת ספר או סרט,
הקורא או הצופה הסביר היה מנענע בראשו ומצקצק בלשונו בחוסר אמון. חמש שנים ריצה
דרייפוס עונש על לא דבר בכלא יחיד, 1400 על 600 מטר אורכו, אי טרופי שאין בו דבר,
רק הוא ושומריו, חלק מהזמן קשור למיטתו ואינו יכול לזוז. נדרשו עוד 7 שנים לזיכוי
מלא בטענה שאם הצמרת הצבאית טעתה, כיצד החייל הפשוט יוכל להאמין במפקדים שכאלה,
כשרק 30 שנה חלפו מאד המלחמה האחרונה, בה הובסה צרפת.
האמת מתקשה להרים ראשה
ובפרשה הזו האמת התקשתה במיוחד. בתחילה לא סייעה לפרשה התעקשותו של פיקאר, המספר
לנו הכל בגוף ראשון. הוא הרי גם חייל ונתון למרות, לא יכול לפרוש את הסודות בפני
איש. גם שאר המעורבים הם בעלי אינטרסים, לעיתים כאלה אינטרסים שעדיף כבר יהודי אחד
כלוא בתנאים נוראיים מאשר פגיעה בקריירה שלהם. אני כבר לא מדבר על האווירה האנטישמית,
שלא מאפשרת הגינות בסיסית.
האריס, שכמה מספריו הקודמים
לא מצאו חן בעיני, אם נזכיר את ארץ אבות ופומפיי, עשה כאן דווקא מלאכת מחשבת. הספר
פשוט מצוין, נשען על בסיס מוצק של חומרים רבים שנכתבו לפניו, נקרא בשטף ומרתק
מכריכה לכריכה. פרשה זו בהחלט ראויה להיזכר כאחת שתיזכר לדיראון עולם בדברי ימי
הקשר בין שלטון-צבא-אנטישמיות.
