בדרך חזרה/יהושע בר-יוסף - המלצה

בר-יוסף רקח סיפור שהוא בהחלט מתמצא בו היטב, עולמם של החוזרים בתשובה ובשאלה, כמו גם הוויכוחים סביב הדת והדתיים. אבל זו לא מהות הספר.

הזמן הוא שנות השישים והשבעים של המאה העשרים, המקום הוא קצת ירושלים והרבה עיירה בצפון הארץ. זהו סיפורם של זלמן, אשתו שרה ולאחר מכן ראומה האשה השניה. האם זהו סיפור אהבה משולש קלאסי? לא ממש. אף זו לא מהות הסיפור.

בנעוריו זלמן הוא מתבגר חרדי בירושלים, המתעקש לעבור ללמוד בביה"ס של ה"מזרחניקים" בירושלים או לעבור לקיבוץ. הוריו המזועזעים מתפשרים בסוף על ה"מזרחניקים", שזה לפחות לא להתפקר. אבל כשזלמן מגיע לאוניברסיטה הוא בהחלט מתפקר.

יום אחד פוגש זלמן את שרה, צעירה לומדת בסמינר לגננות. הוא משלם עבור השתיה שלה כשהוא מבחין ששכחה את ארנקה. מפה לשם נוצר קשר בין הצעיר המתפקר לצעירה החרדית, ההולכת בדרכו, מתפקרת, מתעברת, מתחתנת חתונה בהולה ושניהם עוברים לישוב קטן בצפון, שם זלמן מקבל משרת מורה לתולדות ארץ ישראל ותנ"ך. היא הופכת לגננת. חייהם הופכים לחיי נועם ושלווה, בעקבות עדי הבכור מגיעים גם עומר וחדווה. בין לבין נכתב ספר הנוגע למקרא וזלמן זוכה לזמן מה לתהילה נאה.

אז מגיעה מאוחר יותר ראומה הצעירה מתל אביב, מורה נאה למתמטיקה וכאן אמור לבוא השבר, אבל זה ממש לא כך.

קודם מגלה זלמן שחייו עם שרה הגיעו למצב של עמידה במקום, שוב אין היא מושכת בעיניו ונאה היא לא ולא היתה. אין-אונות משתלט עליו וחיי האישות נפסקים לגמרי למשך למעלה משלוש שנים. שרה, שקודם אהבה את זלמן, מרגישה שהיא נרתעת ממנו. אלא שיום אחד, בעוד זלמן נוסע באוטובוס לתל אביב, לחפש ספרים יד-שניה כהרגלו, עולה לאוטובוס ראומה המורה, השבה לסופשבוע בביתה בתל אביב. השיחה הנעימה בדרך מגלה לזלמן, בדרך מביכה לגמרי, שחסר אונות אין הוא כלל וכלל. בשובם לעיירה הצפונית הם מתחילים לקיים שיחות טלפוניות חשקניות. הבדל של עשרים שנה ביניהם כלל לא מרתיע איש מהם.

במקביל, חסידי חב"ד אמריקאיים, שנטעו מושבם בעיירה, משכנעים בדרך הנועם יום אחד את עדי, בנו הבכור והחילוני של זלמן, להניח תפילין. הוא מניח, מסתקרן ועד מהרה בא השבר הגדול, כשמסקרנות פעוטה נולדה סקרנות גדולה, לימודים בישיבת חב"ד בעיירה בערב, סחיפה של האם בדרך חזרה לדת ממנה באה ואף סחפה את אחיו ואחותו. הניכור ביניהם לאב גדל במקביל לקשר שנוצר בין ראומה לזלמן.

השבר גדול, העיירה קטנה, סודות לא נשמרים ואף כי יש תחושה לעיתים שהתפניות בסיפור תזזיתיות ונתפרות בנוחות רבה מדי, הפתרונות לא פשוטים ולא צפויים.

אהבה כנראה לא מספיקה בחיים, לא מחזיקה מעמד והחיים כמו החיים, לא תמיד מספקים נועם וסיפוק. לרוב מקבלים מנה גדושה ומורכבת דווקא ממה שלא רוצים.

סיפור יפה, עברית משובחת, שליטה רהוטה ביכולת לספר סיפור כהלכתו. המלצה חמה.

ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה/ד.א.פ. דה סאד - להתרחק

המרקיד דה סאד, נולד ב-1740 וחי חיים ליברטיניים: "ההגדרה של ליברטין היא אדם שתופס את המוסר כמשהו מיותר או לא רצוי, ומתעלם ומזלזל בצורות ההתנהגות שמקובלות על ידי רוב החברה. לעומת זאת הוא מקדש את תענוגות הגוף והחוויות החושיות בכלל. כפילוסופיה, הליברטינים צברו חסידים חדשים בעיקר במאות ה 17-19 בצרפת ובבריטניה".

כיצד באה צורת חיים זו לידי ביטוי ב"ז'וסטין או יסוריה של המידה הטובה"?

 ז'וסטין נפרדה מאחותה הבכורה ויצאה לחיים עצמאיים בהיותה כבת 12. חינוכה היה דתי מאוד, רקע משפחתה אמיד, עד שאביה פשט רגל. כל זאת בצרפת של המאה ה-18. למרות הרקע הבורגני והחינוך הדתי, חייה של ז'וסטין, המכנה עצמה תרז, לא שווים הרבה.

הספר כולו פורנוגרפיה מפורטת לפרטי פרטים, התעללות של גברים חרמנים בנשים ובנערים צעירים, פילוסופיה המתגרה בציוויים דתיים, ובאופן כללי ספר מופרע לגמרי, הבא להצדיק את הזימה האינסופית, את ההתעללות, את ההשתוללות המינית של אנשים עשירים ומכובדים לכאורה. בסופו של דבר מקבלים ספר שלא שווה הרבה.

פעם אחר פעם נופלת תרז לידיהם של גברים המבקשים להפיק הנאות מיניות סדיסטיות. כשהיא כבר מובלת לכלא על פשע כלשהו ופוגשת אנשים בפונדק כלשהו, בעל ואשה השומעים את סיפורה, קשה להאמין איך בכזו קלות היא נופלת דווקא לידיהם של החייתיים שבגברים, עד כי קשה להאמין שכל מה שגבר רוצה זה להעביר את יומו מבוקר עד ערב בחינגות של גמירות חוזרות ונשנות, הכאות נשים, שאיבת נערים צעירים וכך הלאה. אולי יש גברים שזו הפנטזיה שלהם וזה לגמרי בסדר, אבל להביא מחשבה לביצוע מעשה במרתפי ארמונות וכנסיות, רחוק מעין הציבור ותוך כדי חטיפת והעלמת נערות ונערים... נו.

בספר עמודים שלמים של הפילוסופיה הליברטינית, חזרה מייגעת עד כמה זה טבעי שאשה צריכה לענג גבר ככל יכולתה, הגבר צריך להתענג תוך הקזת דמה של האשה שוב ושוב ושוב, הכאתה והתעללות בה, וכל זאת בשם הטבע ובניגוד לכל ציווי מוסרי כלשהו – חברתי או דתי.

מופרעים מפורסמים פרסמו ספרים, היטלר כדוגמה מעוותת ואף הספר שלפנינו מאת המרקיז המפורסם. האם יש מקום לספרים כאלה? אני משאיר את השאלה פתוחה ואומר רק שהספר שלפנינו דוחה, משעמם לרוב, לא מרומז ולא מגרה, פשוט נופל למחוזות הפיהוק והתהייה למה בדיוק הוא טוב.

ומה בסוף? תלמדו לדעת מי זו אותה אשה המקשיבה לסיפורה של תרז, האם הגבר המקשיב גם הוא הוא חיה בפני עצמה או המושיע ומה ארע בסופה של אותה ז'וסטין/תרז, שמרגע שהחליפה את השם אתו נולדה, ז'וסטין, לשם בו חובלה תומתה, תרז, כאילו שמה שלט על מצחה המורה לכל גבר לעשות בה את הנוראים במעשים. 15 שנים התעללו בה.

ספר מופרע ומיותר, לא מעניין ולא ברור מדוע הוא ממשיך להופיע. האם המרקיז דה סאד כזה חשוב? האם הפילוסופיה הליברטינית מקפלת בתוכה חשיבה נעלה כל כך? חסכו מעצמכם קריאה מפוהקת גם אם יש בכם חיה המקווה לפרוץ. את השרות הזו עשיתי עבורכם.

מעניין מה עבר בראש של הוצאת בבל כשהחליטה לשים את התחריט בכריכה הקדמית.

בנים/פרל ס. בק - המלצה

זיוור? סירהב? שעיע? צפיעות? דמתא? האם ציפיתם למצוא ספר כזה, המכיל מילים כאלה,  שנכתב או תורגם אחרי 1928? הספר תורגם ב-1987 ולמרות שפתו הארכאית והבלתי נהירה לעיתים, התרגום הולם את רוח הספר והוא זורם שעיע (חלק) לגמרי.

בנים הוא המשכו של האדמה הטובה, אבל יכול להקרא בנפרד.

אנו פוגשים בתחילת הספר את ואנג לונג הגוסס, האיכר שעלה לרמת בעל נחלות עשיר. עם מותו בניו הצטרכו לחכות 3 שנים ולא לגעת באדמות, אלא לאחר תום האבל, המקום הוא סין והזמן כנראה אי שם במאה התשע עשרה.

שלושת בניו שונים אחד מהשני. הבכור הוא ואנג בעל הנחלות, זה המרבה באדמות, שמן, אוהב חיים טובים, פילגשים ופיזור כספים. השני הוא ואנג הסוחר, קמצן, רזה והעשיר מכולם בזכות מסחר ער בכל המניב רווח, כמו גם הלוואות בריבית קצוצה. רק הצעיר, ואנג ה"נמר", עזב את הבית מזמן כדי להיות איש צבא. הוא שב רק ללוויה וכדי לבקש למכור את האדמות שירש, כדי לאסוף סביבו צבא של נאמנים ולהפוך לאיש בעל השפעה גדולה. רוב הספר עוסק בו ובעיקר באותו קטע בחיים העוסק באבות ובנים.

ואנג לונג, שנפטר בראשית הסיפור, היה איש אדמות וקיווה שבניו ימשיכו בדרכו. שני הראשונים איכשהו ממשיכים, אבל ה"נמר" שונא להיות איכר, אחד הצמוד לאדמות מסויימות, בוחר להיות לוחם ולכבוש שטחים נרחבים, מה שהוא באמת עושה. הוא אדם ישר, לא כובש ונוגש אכזר. צבאו גדל בהתמדה, אבל אישה ובן אין. הבדידות מכה בו כל ערב עד שהוא מחליט לעשות מעשה ולוקח שתי נשים. מאחת ייולד לו בן ומאחת בת. הבן ייחשב, הבת לא.

הבן גדל ועמו הקונפליקט. הבן אמנם נאמן ועושה כל שאביו רוצה, בלי חמדה, בלי תאווה, בלי תשוקה, בלי שמץ רצון. רצונו לשוב אל האדמות, לא להיות לוחם.

פרל ס. בק מפליאה לתאר את העובר על הבנים ובהרחבה על ה"נמר", שדרכו צלחה תמיד ורק בנו הוא לכאורה כישלונו. הסיפור מעט פשטני, אבל בהחלט מרתק. בק לא נמנעת מתיאור יחסי נשים וגברים ומפליאה לשרטט מראה של סין מלפני כמאה וחצי.

עיר קסומה/יהושע בר-יוסף - מופת

726 עמודים של סאגה צפופה אינם עניין של מה בכך. ועוד על צפת, מכל המקומות שבעולם. בר-יוסף בחר אחת מ"ארבע ארצות", הרי הן צפת, טבריה, ירושלים וחברון, כדי לספר את סיפורה. הסיפור הוא סיפור קסום. העיר היא עיר קסומה.

בצפת ישבו גדולי המקובלים מהאר"י, דרך יוסף קארו, ישראל נג'ארה ושלמה אלקבץ. מעיר מרכזית בגליל העליון היא הפכה לעיר הנסמכת על החלוקה, חלוקת כסף לתלמידי הכוללים, דבר שהבטיח את יכולתם של לומדי התורה, הגמרא והמשניות לשרוד, ללא שום צורך לעבוד, לא הם ולא בני משפחותיהם. הכסף בא מאירופה ואנו פוגשים את גיבורי הספר בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים.

החלוקה, אותם כספים שהתקבלו וחולקו, יצרו מעמד אשכנזי מיוחד בצפת. אלפי בני אדם פשוט לא עשו דבר פרט ללימודים, שיננו והתפללו סביב השעון, קמו באישון לילה לרחוץ במים קרים, לרוץ להתפלל וכך שוב ושוב. זה יכול להשמע מוזר משהו, אבל הסיפור קסום, העיר קסומה, שלא לומר, בועה.

את הבועה אנו לומדים להכיר תחילה דרך הרבי מאברוץ', ראש בית המדרש החשוב בצפת, זה שהבטיח ששוב לא תהיה רעידת אדמה שהרגה רבים, פרט לאלה שנמצאו אותו יום בבית מדרשו ולא נפגעו. רעידת האדמה אכן לא חזרה.

לצפת מגיע ר' חיים כ"ץ. כבשנות החמישים הוא, מגיע כמו רבים אחרים לסיים חייו במקום המופלא הזה, הנישא בגובהו על פני שאר הסביבה, אוויר נהדר וחיי קהילה ולימוד תוססים. אלא שלא סיום חיים מתרחש, כי אם אשה שניה ואף בן, מגיבורי הסיפור המרכזיים, הלא הוא אלעזר כ"ץ. גם בית גדול וחזק מאוד בנה ר' חיים כ"ץ, בית שלא ימוט חיש קל ברעש זה או אחר ויכיל משפחה רחבה לתפארה.

אלעזר בחור חכם, אבל נוהה הוא אחר בעל-התשובה, טיפוס מסתורי, רופא בעברו, שבשל מעשה שעשה שוב אין הוא עוסק ברפואה ומתקיים מלימוד ותענית. אלעזר הצעיר לומד ממנו את רזי הרפואה והופך למרפא-חובש בעיר בה כולם נרפאים דרך לחשים, קמעות ועשבים. במילים אחרות, מחציתם מתים, רובם מסתובבים עם מחלות עיניים וכאב גרון, שלא לומר, גוררים רגל. להפוך מלומד משניות לרופא אין זה מהדברים המקובלים בצפת עיר המקובלים, אבל אלעזר כ"ץ מצליח בכמה תחבולות להתקבל על הסביבה ואלה החלו מאמינים בו וביכולתו הפלאית.

אלעזר כ"ץ עושה חיל, מנסה להצטרף לרופא אחר שהגיע לעיר, רופא בו לא מאמינים תושבי העיר בהיותו גלוח פנים. זה לא ממש מסתייע ומכאן, בלי ועם קשר, יש גם חתונה כמקובל אצל צעירי העיר, יש התפתחות של משפחה וכמקובל גם, חצי מילדיו מתים במגיפה. נותר הבן חיים ושלוש בנות.

בר-יוסף מפליא לתאר את גיבוריו, את האווירה המיוחדת בעיר מלומדים זו, שם טוחן הקמח, הסנדלר, מגבן הגבינות והחנווני הם הנחותים, ואילו לומדי דף הגמרא היומי הם האליטה, וככל שיטיבו להתפלפל כך מעמדם בהתאם. בתוך אליטה זו, מעמדו של אלעזר כ"ץ, בנו של עשיר, מרפא מהולל בפני עצמו ומשפחה צדקת גבוה ויציב.

אך לא לאורך זמן.

אסונות נופלים על צפת, חלקם לא פוסח כמובן על משפחת כ"ץ. מוות הוא עניין שבשגרה, טירוף הדעת מעט פחות, אבל בישוב שמרני וחרדי כמו צפת הכל גדל ונבחן תחת זכוכית מגדלת. אפילו יציאה לעבודה וזניחת חיים של לימוד דף גמרא יומי נראים כחטא, אבל בחיים כמו בחיים איכשהו ממשיכים הלאה.

משפחת כ"ץ מיטיבה לתאר את צפת, עיר המקובלים. בועה מיוחדת זו מצליחה להתקיים כל עוד כוחות כבירים חיצוניים לא מפריעים. כוח כזה אכן הפריע – ירידת קרנה של האימפריה העות'מנית, מלחמת העולם הראשונה והמנדט. אלא שכל עוד לא הפריעו כוחות חיצוניים, צפת היוותה בועה של למדנות, מקום אטום כמעט למתרחש בעולם, אטום מרצון. רק דבר אחד היה חשוב: כספי החלוקה.

אם מכאן נוצר הרושם של עיר בה חיים טפילים, אין דבר רחוק מן האמת. רוב התושבים הלמדנים ומשפחותיהם נחשבו לפי סטנדרטים של אירופה לעניים מרודים. מתוך עוני יחסי זה צמחו למדנים להלל, נדבנים שחילקו מהמעט שיש להם לעניים אף מהם, אנשים שידעו לשמוח הרבה ולבכות הרבה ובעיקר ללמוד הרבה ולהיות בעלי מצוות. השגרה הברוכה של חתונה בגיל ההתבגרות, העמדת ילדים, הגדלת המשפחה המורחבת, הלמדנות המופלגת של הגברים, החגים, הנסיעה השנתית לקבר רבי שמעון בר יוחאי הסמוך במירון, כל אלה החזיקו תקופה ארוכה, ויכלו להחזיק הלאה, טרם באה פורענות. סוף תקופה בא עם לווייתו של אלעזר כ"ץ, המרפא המחונן, האישיות המיוחדת. צפת כולה באה ללוויית האיש המיוחד הזה והדמעות כבר זורמות מעצמן.

והסוף? הסוף מייאש, עצוב וקודר. תחילה מגייסים את הצעירים לצבא התורכי, רעב פוקד את העיר ורבים נאלצים למכור כל מה שיש להם ולהמשיך לרעוב. בסוף בא טיפוס הבהרות ושולח חצי מהעיר אל י

די מלאך המוות.

ספר מופתי.

ששת/מישל טורנייה - המלצה חמה

זהו רומן הביכורים של מישל טורנייה ובשום אופן אין להקיש מכך לגבי אופיו של ספר זה, זוכה האקדמיה הצרפתית.
ששת מושתת כמובן על הספר רובינזון קרוזו של דניאל דפו. כאן לפנינו נוסע בשם רובינזון קרוזו, הנוסע על האניה וירג´יניה בשנת 1759. האניה נטרפת מול חופה של צ´ילה, בסמוך לאי לא נודע ולאחר סערה. רובינזון הוא הניצול היחיד והוא מתעורר בחוף לבד אל מול גופה השסוע של האניה.
חייו על האי מתחילים כשרובינזון מנסה להציל ככל הניתן מהאניה, ממזון ועד כלים. למזלו, מזג האוויר הטרופי מגן עליו מפני קור ומעניק לו אי ירוק בודד מאדם, אך שופע ירקות ופירות ואף חיות בר כעיזים וחזירים הניתנים לביות ואכילה. במובן הזה אין הוא חסר דבר.
בהגיעו הוא בן 22, בעל חינוך קווייקרי בריטי. מאחר ולא נודע על היטרפותה של הספינה, ממילא גם לא באו לחפש אחריו. חייו נבנים, אם כן, אט אט כשהוא מכריז על משמעת של שליט יחיד על האי. הוא מכריז על עונשים הנוגעים להנהגות לא הולמת, כל זאת כשחייו החלו די מהר בהתבהמות כתוצאה מבדידות ויאוש. יחד עם זאת, הוא מכריז על זמני תפילה ומנוחה, שוקע בעבודה של גידול חיות בר, של נטיעה ואגירת חיטה ואורז, ירקות ופירות. דבר לא חסר לו. אפילו חדר נאה בנה, שישמש לו זמני מנוחה בשבת. ביום רגיל חי במערה, כשחבר יחיד משמש לו לידו וזה כלב שניצל מהספינה, שבתחילה ברח ממנו בתקופת ההתבהמות שלו, ושב לאחר ששב לעשתונותיו.
מדי תקופה הוא עד לנחיתתם של אינדיאנים על חופו המרוחק של האי. אלה מקיימים טכסים שונים ומשונים, כשלרוב אחד או יותר מהנוחתים מוצא להורג. בפעם האחרונה לטכס זה ברח נער שהיה אמור להיות מוצא להורג. רובינזון הורג את אחד הרודפים אחרי הנער, שאר הרודפים נמלטים בבהלה ולבסוף משמש הנער כעבדו וידידו של רובינזון ומקבל את השם ששת.
מכאן יש התפתחויות מפתיעות למדי, רובן מצד התנהגותו המשונה והלא-בלתי אינטליגנטית של ששת. בין ההפתעות שינוי בהתנהגותו של רובינזון, פיצוץ מסוים של אבק שריפה, הגורם הרס ושריפה וללא נפגעים בנפש, הופעת צמחים חדשים באי ואף הופעתה של ספינה.
הספר הקטן הזה מתאר בהרחבה את הלכי הרוח של רובינזון, את השתנות אופיו מהתבהמות, דרך נוקשות וקולוניאליזם, עד להשתחררות ותחושת אושר וחופש. כל זאת לצד ששת, רעו היחיד. התובנות רבות מני ספור ואלה הנוגעות לאופי האדם לא מקילות עם הטבע האנושי.
הספר כתוב בחכמה רבה. אם מישהו מחפש ספר ציטוטים הוא ימצא כאן כאלה בשפע. השפה גבוהה וכך התרגום של אהרן אמיר. הקורא ימצא עצמו מרותק מההתחלה ועד לסוף המפתיע, מפתיע בכמה וכמה התפתחויות.

מלכת היופי של ירושלים/שרית ישי-לוי - המלצה חמה

"ורק לונה, מלכת היופי של ירושלים, נפלה עם בעלה". זהו חוט השני העובר בספר כולו, אם כי זה לא סיפור המעשה המלא. סיפור המעשה המלא הוא סיפורה של משפחת ארמוזה הספניולית, מאוהל משה, השכונה הירושלמית של העדה הספניולית. סיפור צבעוני, מרתק, סוער ומסופר היטב.

את סיפור המעשה אנחנו מקבלים מפיה של גבריאלה סיטון, נינתו של רפאל ארמוזה. לעיתים הסיפור מסופר לכאורה גם מפיו של מספר יודע כל, אבל כך או כך, הקורא מרותק לסיפורה של המשפחה, שככל "משפחה" יש בה גאווה, קשרים חזקים, יד גורל, שמחות ואסונות. הכל חזק ומטלטל – סאגה.

רפאל ארמוזה, שאת סיפורו אנחנו מלווים כבר מראשית המאה העשרים, עומד להתחתן, עובר לכמה חודשים לצפת להתבודד, להתפלל וללמוד. שם, בצפת הרחוקה הוא פוגש פתאום באחת הסמטאות נערה מהממת ביופיה, עיניה כחולות ושערה מתבדר בזהוב, צבעים שהם לא לגמרי מהעדה אליה הוא ימשיך להשתייך בקשרי חתונה. היא בורחת ממנו והוא לא מצליח למצוא אותה. הוא שב לירושלים, ממהר להנשא, כשמראה אותה נערה גלילית לא מש ממנו. כך מתחילה קללת ארמוזה, הקללה העוברת מאב לבן, יותר נכון מאם לבת, כשבנות המשפחה לא תמיד זוכות לאהבה המגיעה להן.

בכורו של רפאל ארמוזה הוא גבריאל היפה, גבר שבגברים, זה המנהל בהצלחה את חנות המעדנים הגדולה של אביו במחנהיודה, השוק הירושלמי התוסס. אלא שיום אחד מגיעה אותה אשה, רפאל האב יושב בפתח החנות ומזהה אותה, קשר אמנם לא נוצר ביניהם, אבל בתה היפהפיה מביטה עתה בגבריאל, שלימים נוצר קשר ביניהם, קשר אסור שאף הוא לא בא לידי מימוש. אמנם גבריאל והנערה המסנוורת ביופיה נפגשים, אבל הקשר מנותק בידי אמו, הממהרת להשיאו כעונש לנערה יתומה, עבת בשר ומכוערת. היא אמנם מהעדה, אבל ללא משפחה וללא ייחוס. אהבה לא תהיה כאן, אבל תיוולד הבכורה, "מלכת היופי של ירושלים", לונה שמה. לונה תכניס את האור ללבו של אביה גבריאל, אבל הצרות ירדפו אותה וקללת השושלת תכה בה ותמשיך לבתה, עד לסיום המעניק תקווה מסויימת.

שרית ישי-לוי כתבה כאן ספר ביכורים. הדבר לא ניכר. במקום זאת מקבל הקורא ספר שהוא סאגה משפחתית בשלה על מנהגיה, ריחותיה, הקשריה המשפחתיים הפנימיים וקשריה החיצונים לזמן ולמקום. הקשרים החיצוניים והפנימיים אמנם תרמו כל אחד ל"גורל" המשפחתי ויכול להיות שהפטאליות היתה שונה לו היה כל הסיפור מתרחש במקום וזמן אחרים, אבל כל חנו של הסיפור דווקא במבנה הזה, במקום הזה ובזמן הזה. יש בחן הזה יופי רב כשאנו לומדים על העובר את ירושלים מהעותמנים לאנגלים, דרך המחתרות ועד להקמת המדינה ומעט על לונדון ומנהגיה ה"חופשיים" בסקס, סמים ורוק`נ`רול.

ההתחלה של הספר מעניינת, אבל ההמשך מרתק וכבר קשה להניח את הספר מהיד. כתמיד, יופי אינו תמיד ברכה, אבל עקשנות היא תמיד קללה. חוץ מהעקשנות לקרוא את הספר כולו.

שתי הערות סגנוניות: באותם זמנים לא שאלו את הדובר בגמר דבריו "סיימת?", כי אם "גמרת". וכמובן, המונח "ברירת מחדל" אינו הולם זמנים של אמצע המאה הקודמת.