בקרון החתום/דן לאור - המלצה חמה

 

בקרון החתום הובל פוגל אל אושוויץ מדרנסי שמצפון לפריז.

זוהי הביוגרפיה שהוציא דן לאור למשורר והסופר, בסדר הזה, דוד פוגל. אני לא קורא שירים, אבל הספרים שכתב פוגל, חיי נישואים ורומן וינאי, היו לא פחות מפנומנליים. פוגל נולד בסטנוב שבאוקראינה, דיבר פולנית, גרמנית, צרפתית ולמרות כל אלה כתב בעברית ומאוחר יותר תרגם שירים גם ליידיש. אדם רב לשוני מוכשר, שלא עסק בשום משרה בחייו.

פוגל נולד ב-1891 ובטרם מלאו לו 53 כבר הובל ברכבת לאושוויץ וחייו באו אל קצם. פוגל עבר בחייו לא מעט. בעצמו חולה שחפת נישא לאילקה חולת שחפת קשה אף היא. חייו עם אילקה לא היו מהטובים, בלשון המעטה, ובין בית מרפא אחד לשני, הכיר את עדה נדלר אהבת חייו, לה נישא בעודו נשוי לאילקה המאושפזת באוסטריה, בביקור של שניהם בתל-אביב. עדה ודוד שקלו להשתקע בפלשתינה, אלא שפוגל, שכאמור לא עבד בחייו בשום עבודה מסודרת, למעשה, גם לא בעבודה לא מסודרת, לא מצא פה את מקומו וחזר לפריז.

בעודו מחפש בצעירותו את מקומו באוקראינה ולא מוצא, פוגל עובר לאוסטריה  והופך לחשוד לאפשרות לפגיעה במאמצי המלחמה בהיותו כביכול רוסי המצוי באוסטריה, המצויה במלחמה הגדולה. כחשוד הוא נכלא זמנית, מחפש כל חייו מקום לגור בו, קרנות שיתמכו בו כמשורר המפרסם גם בישראל וגם בכל מדינה בה הוא נמצא, ומוצא קשרים בעיקר יהודיים. לאחר המלחמה הגדולה הוא מנסה מזלו בפלשתינה, כאמור, מוצעת לו משרת מורה, אבל הוא לא רואה עצמו נכבל למקום עבודה קבוע. איש כלבבי.

באין משרה במדינה הנאבקת על דמותה בשנות העשרים של המאה העשרים, פוגל שב לצרפת, נושא את עדה, שכלל לא ברור אם זו ידעה שהוא כבר נשוי. בחלוף העתים נולדת תמרה הבת, נמסרת לפנסיון לגידול באשר עדה עוברת לגור בבית מרפא לחולי שחפת. פוגל נותר בפריז לכתוב שירה ואת ספרו הבלתי גמור, רומן וינאי.

אט אט מצטברים ענני מלחמה על אירופה, שוב נכלא פוגל כחשוד והפעם כאוסטרי לשעבר בצרפת, כשהוא נטול אף אזרחות צרפתית, שהיתה יכולה להגן עליו. זהו פוגל, שלא עבד מימיו, שלא התגרש בעודו נישא בשנית, שלא דאג לשום אזרחות שיכולה היתה להצילו, שחיפש תמיד היכן לגור וקרן שתתמוך בו בכמה פרנקים/שטרלינגים. אם זה יישמע כביקורת עליו, הרי בעולם אידאלי, אדם מוכשר כמו פוגל בשירה ופרוזה היה מקבל תמיכה לכל חייו וחי כנישא באדם. אנחנו לא בעולם כזה ובספק אם נהיה.

 

התאבדות/אדואר לווה - המלצה חמה

 

ההתאבדות הוא סוג של ספר גימיק. מהו ספר גימיק? ספר שכזה הוא גלנקיל, מותחן כבשים.

היכן הגימיק בספר הזה? אדואר לווה כתב ספר בו הוא מדבר אל חבר ילדות שהתאבד בגוף שני. אלא שזה הוא שהתאבד והוא מדבר אל עצמו. בחיים, כשמסר למו"ל שלו את הטקסט הזה, לווה התאבד באמת. זו המסגרת ועכשיו לסיפור המרתק.

102 עמודים יש בסה"כ בספר הצנום הזה, רובו ככולו מונולוג בו פונה המתאבד אל עצמו בגוף שני, כאמור, וזה מונולוג נטול הפסקות ומרתק. שליפה מהזיכרון: התאבדותך חתמה את חייך ועתה אתה חי את מותך. חי דרך הזיכרון אצל הוריך, אשתך, חבריך.

הספר מלא באמירות כאלה ומתאר את המתאבד, שאפילו לידתו ב-25 בדצמבר, תאריך עמוס אירועם בעולם הנוצרי, לא מזכה אותו ביום הולדת ראוי וייחודי. עוד מתואר המתאבד כמתבגר שאיש לא הורשה להיכנס לחדרו, כמוזיקאי מחונן, כאדם שהתחיל פרוייקטים רבים ולא סיים. שההתלבטות בנוגע לדברים רבים קשה אצלו מביצוע הדבר עצמו. אי שם בשנות העשרים של חייו קיבל כמה סוגים של נוגדי דיכאון מרופא המשפחה שלו, אבל בסוף החליט שעבור זמן קצר של אופוריה, אין טעם לאבד את עצמאות מחשבותיו ומעשיו.

בן עשרים וחמש היה במותו. הותיר אישה אוהבת והורים הלומי צער. חברים רבים לא רכש, לא היה מיומן דיו בהזרקות אל חבורת אנשים זרים, המכירים היטב ביניהם, אבל הוא הזר שהוזמן ע"י אחד מהם בלבד.

כל עמוד כמעט מצדיק מירקור. מאחר ואני מסרב למרקר, אומר כך: ספר דק שכזה היה הופך מיד ללח מכריכה לכריכה מרוב מירקורים, עד שמה שלא מורקר היה בעצם המיעוט.

הספר ראה אור ב-2008 ורק עתה, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, זכיתי בגדול לקוראו בעברית וללקק את האצבעות למרות שמדובר בבחור בן עשרים וחמש, שנטל חייו כך שימצאוהו דקות לאחר הירי ולא ימים רבים לאחר אובדן צלם גופו, כעור ודוחה.

יכול להיות שמישהו יחשוב שהספר טרגי. לפעמים החיים טרגיים יותר. אבל תנוח דעתו של הקורא המקרי, הספר אינו טרגי, הרעיון מבריק והמחשבה שהמחבר עצמו נטל חייו בסמוך למסירת הטקסט, נו.

עלם/דנטון ולץ' - להתרחק.

איך מתארים ספר שיש בו כלום ושום דבר? לאט לאט.

דנטון ולץ', המחבר, היה בעצמו גיי וחייו עגומים בשל תאונת דרכים. כשתיאר את חייו בספר אחר, התיאורים היו לבטח סנסציוניים יותר לתקופה. התקופה היא שנות הארבעים בערך של המאה העשרים.

הספר לפנינו עוסק באורוויל, עלם בן 15 שאביו גר וסוחר בחו"ל, אבל מגיע כל קיץ לחופשה על שפת היום באנגליה וגר במלון נופש עם בניו כמקובל אצל עשירים. במשך השנה אורוויל נמצא בפנימיית איטון ושונא כל רגע שם. הזמן הוא שנות השלושים של המאה העשרים ועדיין נהגו "להתלבש" לארוחת ערב.

ככל בן חמש עשרה, ההורמונים מכים בנער, אבל לא ממש באים לידי ביטוי ממשי, אלא אם מחשיבים מקרים כאילו וליד ונניח וכך הלאה. לזמננו הבוטים בטח אין לזה שום משמעות. האם יש לזה משמעות ספרותית אז והיום?

לא ממש.

הכתיבה של ולץ' מנסה להיות בוטה, מכה, מביכה, אלא שבזמנים בהם הוא כתב כנראה שגם זקפה קטנטנה במכנסיו של נער היא גְּדֻלָּה בולטת, תרתי משמע. אורוויל נע ומתרוצץ סביב המלון, לא מתפעל מעושרו של אביו, נדחה ונגעל מאחיו הגדול ולא מוצא שפה משותפת עם אביו, שדווקא נוהג בו בחיבה.

כנאמר, אין בספר גדולות ונצורות, וכקורא עשרות שנים קדימה (הספר התפרסם ב-1945), כשגיל הנעורים של הקורא עצמו ובקריאה על גיל נעורים של אחרים ניתן למצוא צדדים דומים, אין לרגע אפשרות להתחמק ממתבגר אחר, הלא הוא ה-מתבגר, הולדן קולפילד. אם נדמיין לרגע תחרות הורדת ידיים, הרי מצד שמאל מגיע ובא שרירן מאיים, משמאל מגיע אפרוח מקפץ, נחשו מי, ועד מהרה התחרות מסתיימת. אחד אפס לסלינג'ר ותודה שבאתם לצפות.

ומכאן לשלוש מסקנות:

1.    דנטון, רצית רומן סנסציוני, כתוב על עצמך ודי.

2.  אפרסמון, כדוגמה להוצאה לאור של ספרים קטנים, שבה והוכיחה שלהוצאות הקטנות אין באמת ספרים גדולים.

3.    להפסיק לקרוא ביקורות בעיתונים. פשוט מדכא ליפול שוב ושוב ושוב.

 

נערה עם קעקוע דרקון/סטיג לרסון - המלצה

 

ספר שנקרא ע"י המונים וסוקר בהתאם. הנה נקודת המבט שלי לספר בן 512 עמודים שנקרא מהר. סיפור המסגרת מובא לפניכם משום שבלעדיו הבלבול גדול ולאחר מכן תבינו כמה הסיפור יחסית פשוט, אפילו פשטני. הספר הוא ספר מתח ולבטח לא אגלה לכם הכל.

מיכאל בלומקוויסט הוא אחד משני בעלי העיתון מילניום, עיתון המרבה בתחקירים. בשל תחקיר אחד על אימפריית ונרסטרום, תחקיר לא מוצלח במיוחד, בלומקוויסט נתבע על הוצאת דיבה, נאלץ לשלם 300,000 קרונות ולהכנס לכלא לשלושה חודשים. אאוץ'.

בינתיים פונה אליו עורך דינו של אחד הנריק ונגר, הבעלים (אחד מהם) של אימפריית ונגר ובפיו הצעה מפתה ומוזרה: בלומקוויסט יגיע לצפון שבדיה, יקבל תשלום שמן, מגורים וכל הוצאה אחרת תשולם אף היא. עליו רק לכתוב את הביוגרפיה של הנריק ונגר ועל הדרך לגלות מה קרה עם האחיינית הריאט, שנעלמה ב-1966. ביום בו נעלמה התרחשה מהומה סמוך לביתה באי, שהגשר אליו נחסם בתאונה. בסוף הדרך גם יקבל מיכאל מידע על ונרסטרום, יוכל לשוב ולכתוב עליו ולצאת איכשהו מתביעת הדיבה המקורית, להציל את העיתון שלו מילניום וממילא את כבודו המקצועי.

ומה עם הנערה עם קעקוע הדרקון? או, טוב ששאלתם. ליסבת סלאנדר היא נערה(?) כבת 24, אחת שהיו רואים בה פריקית, אאוטסיידרית וכך הלאה. ומה היא באמת? בדיוק כזו, אבל גם האקרית ששום מחשב לא עומד בפניה והיא גם תחקירנית בחסד, שעורך דינו של המיליארדר הנריק ונגר שואל אותה לזמן בלתי מוגבל כתחקירנית שתסייע לבלומקוויסט מהמעסיק שלה, אחד בעל חברת אבטחה.

משפחת ונגר ידועה כמשפחה מסוכסכת ומרושעת. חוץ משניים, שרשעותם מובלטת, לא ברור במה האחרים, לעשרותיהם, אשמים וזו חולשה בולטת בספר. אבל זה פרט עסיסי, לפחות אחד מהשניים ייגע אישית חונקת, תרתי משמע, במיכאל. ומכאן לקיצור סיפור ארוך ומפותל, ליסבת תיכנס לתמונה, אהדתה לרשויות תתגלה כאפסית, רצונה לסייע למיכאל בלומקוויסט אינסופי וכולם יצאו מזה... תקראו לבד. מיכאל הניח את האגו בצד כשליסבת חדרה אפילו לחשבונו הפרטי שלו ושמח כשסייעה לו לפענח את כל נבכי אימפריית ונרסטרום.

והריאט, שהנריק ונגר בן ה-82 עדיין עם הדיבוק לדעת מה עלה בגורלה? כמאה עמודים לקראת הסוף מתגלים אחד אחר השני כל הסודות, כל הנפתולים והכל בא על מקומו בשלום.

אז כן, בספר מתח לא צריך לצפות לאמינות מתקבלת על הדעת ואכן אין כזו במיוחד. נערה על קעקוע דרקון היא גימיק כמו כזו עם פלולה על הטוסיק. יש המהללים את הכתיבה הצפונית של דנמרק-שבדיה-נורווגיה. למה אתם בדיוק מצפים ממדינות חשוכות וקפואות שכאלה, לסחוג, קארי וחריימה חורך חיך?

לסרט לקחו לפחות שני תותחים כבדים, רובין רייט הנפלאה ואחד דניאל קרייג, 007 בשבילכם. ועוד לידיעתכם, הספר הזה הוא הראשון מטרילוגיה, הממשיכה לעניינים יותר אפלים, יותר בינלאומיים וגורליים. ככה שמעתי וזה רק לכאורה מעצים את הראשון, שאינו מסוגה עילית כלשהי, אבל קריא מאוד, כתוב בפרקים קצרים ונעכלים היטב, קצבי וכרגיל נטול כל רגש, ככל ספר מתח ראוי לשמו. זה לא ספר טיסה, אחד המטיסים מהיד בשאט נפש, משום היותו כבד ובשעת מעופו מישהו עלול להפגע אנושות. לידיעתכם.

אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו/יניב איצקוביץ' - המלצה חמה

 

הספר הזה הוא השני שאני קורא אחרי תיקון אחר חצות של איצקוביץ'. את תיקון הגדרתי כאופוס מגנום של איצקוביץ' והציון לא השתנה.

כעיקרון, גם בספרים, כמו בחיים, אני מעדיף עם התחלה, אמצע וסוף, בסדר הזה. אז מה עושים עם ספר שלא מקיים אף כלל? קוראים, רואים אם יש תקווה וממשיכים. הגעתי לעמוד 399, האחרון, והחלטתי על ציון מיטבי, לא אופוס מגנום.

הכתיבה של איצקוביץ' דוהרת. אין רגע דל באין עלילה, אין סדר ואפילו לא כל הדמויות זוכות לעדנה עד הסוף. האם זה מפריע? קצת. האם זה מונע המשך קריאה? נו, באמת.

אז ככה: במחלקה ללימודי רפואה בטכניון, בחדר האנטומיה בו מנתחים גופות, מתגלה גופה מיותרת, כשלבוהן אין פתק זיהוי. מי זה? זה לא זה, אלה שניים יותר ואחד פחות כדי להשלים עשרים וארבעה מנותחים. במהלך הניתוחים, למעשה דיסקציות, אחד עידן לוריא, מוכשר בחיתוך ולבוש בהידור לא אופייני לישראלי המוזנח, מפליא בגילוי הלב, לא לבו, לבו של המנותח. עידן לוריא מפליא בהיסטוריה אישית חמקמקה, חמקמקה מספיק לא להתפתח דיו להעלם עוד לפני שמיצה עצמו.

לספר ארבעה חלקים ובכל חלק לא תדעו תאריך, לא מאין באו הדמויות ולאן הן הולכות. אם עד עכשיו זה נשמע חסר כיוון ואי והמלצה, אתם כמובן מבולבלים עד טועים.

דמויות רבות בספר אינן חונות בחניון המוגדר עבורן לפי מספר הדירה אליו האוטו משויך. רובן באות מבית אחד, לא תמיד טוב, ופניהן למקום אחר, עדיף לרוב. ככה זה עם נוח קני, שמפקיד בנק שנוח לו היכן שהתחיל, עלה ופרח בדרך של נקמה, שהוגשה קרה. אחר כך, כאמור, עידן לוריא, שבדרכו מחוץ לביתו עבר דרך המשורר הלא יהודי טוביאס בוואדי ניסנאס בחיפה. לא היה לו רע שם, אבל בטכניון קיוו שיהפוך לחוקר ולא מנתח. הא?

בהמשך, יותם, הבן הצעיר של המיליונר קני, שנוח לו בעושרו, לאב, לא לבן, גם הוא עובר בביתו של טוביאס המשורר כשהוא בכלל אמור להיות על  האוורסט, תוך כדי שהוא שולח לאביו טיול מצולם על האוורסט עליו הוא אמור כביכול להיות מבתי קפה אינטרנט כאלה ואחרים. מקורי מאוד.

לא מצאתם ידיים ורגליים? מה אתם, חובבי גופות? תניחו לזה. איצקוביץ', בדומה מאוד לשי אספריל, כותב על כאן ועכשיו, הסיפור קצת משני, המדינה אינה גורלית, הסיפור לא נצמד לשום דבר, דברים מופלאים ומשונים קוראים, ואתם הקוראים, נו אתם, נצמדים אל הכתוב כאילו חייכם התרבותיים תלויים בדבר ויפה שאתם עושים כך.

התלבטתי בקשר להמלצה המירבית שהענקתי בסוף. די מהר הבנתי שזה לא סיפור של התחלה-אמצע-סוף-דמויות-משויפות להלל. כשאין כללים, הכל מפתיע, מקורי, וכשהמספר טוב, הכל מרתק, מעניק הצצה לעוד משהו עליו לא נתנו דעתנו, וזה לא מעט. פה זה לרוב מקורי והנה עוד יצירה יפה לארסנל.