הקורא ברכבת של 6:27/ז'אן פול דידילורן - המלצה חמה

הספר הזה הוא התשובה המדוייקת לסיפור אנושי קטן, הכתוב בכישרון גדול. ז'אן-פול דידיֶלוׂרֶן רקח לנו את הסיפור הזה ללא שומנים מיותרים, באופן קצבי ומתקדם ללא מעצורים.

לוקיון מץ, גיבור הסיפור, שונא את שמו מאחר ולא פעם בחייו שינו זאת למוקיון לץ וצחקו ברוחב לב על חשבונו. עניין החלפת השמות הוא מוטיב חוזר בסיפור, אבל לא עניין גדול, סתם משהו משעשע.

מץ בן השלושים ושש, עובד במקום בו גורסים ספרים מיותרים ע"י מכונה, והגדיר זאת מי שהגדיר: "אנחנו בשביל תעשיית הספרים, מה שחור התחת הוא בשביל מערכת עיכול". כך פשוט.

למה לגרוס? משום שסדרות שלמות של ספרים מתפרסמים, כן או לא זוכים בפרסים, ובשנה הבאה הם כבר מי שהיו ואינם עוד, ויש לפנות מקום לספרים חדשים. הספרים מי שהיו נשלחים לאותו מפעל מחזור בפריז והמכונה הכבירה פשוט בולעת אותם ופולטת חומר גרוס, מצחין ולח לתעשיית המחזור של הנייר.

לפעמים ניצלים דפים אחדים מהמכונה, מץ מייבש אותם וכל בוקר, ברכבת הפרברים של 6:27, בה הוא נוסע לעבודתו, הוא יושב בספסל העץ ממש בכניסה, מוציא את הדפים, הנוסעים הקבועים יודעים שזה האות, מפריחים ששש לחלל, כולם משתתקים ומץ מתחיל בהקראה. לפעמים זה דף מתוף סיפור, לפעמים מתכון. טקס בוקר בו כולם יוצאים מרוצים, המקריא ומאזיניו. לא פעם יש גם מחיאות כפיים. יצא לי אישית להיות ברכבת פרברית כזו, אליה עלה אקורדיוניסט, שהחל מיד בזרם מנגינות צרפתיות מוכרות מסרטים צרפתיים והנוסטלגיה עטפה וערסלה את הגוף עד דמעות בעיניים. המטבעות נשלפו מיד.

אלא שזה לא כל הסיפור. הסיפור בעצם הוא ספרים וטקסטים, ובהם נעשה שימוש ביותר מאשר צורה אחת. תצטרכו לקרוא כדי להאמין.

לכאורה, באמת לא סיפור גדול. אלא שזה בדיוק מסוג הסיפורים החמים, הנוגעים ללב, המשעשעים והמעניקים גדולה לדיוק שבשפה, לשימוש שבשפה ולתקשורת בין אנשים זרים לכאורה, במקרה שלנו, הנוסעים הקבועים של רכבת הפרברים של 6:27.

יש בספר הצנום הזה הרבה יותר מזה.

וזרח הלילה/אילה בן-פורת - המלצה חמה

ספר קודר, מדכא לעיתים, קורא לתקווה וזו אין.

דמבו, כינו אותו, את הגיבור נטול השם, המספר בגוף ראשון את הסיבה לכינוי – אזניו הבולטות. הכינוי פגע בו, אבל לא נגע בו. זה סיפור חייו, שהוא נפגע שוב ושוב, אבל זה לכאורה לא נוגע בו. הדבר היחיד החשוב לו בחיים זו כלבתו ניקה, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו.

לאילה בן-פורת זהו ספר ביכורים. אין בספר שמץ זיוף, אין נפילת מתח, אין שומנים מיותרים ואין סנטימנטליות מיותרת. למרות זאת, הנשימה נעתקת. השפה בה משתמשת אינה ירודה ואינה מנסה להידמות לשפת ביבים ישראלית מצויה. היא שומרת על שגיאות מקובלות והאותנטיות נשמרת.

ומה רקחה לנו בן-פורת? המספר הנו נער בן 16, לומד בכיתה י', בבית ספר המאפשר גם אופציה פנימייתית. למספר אח קטן בן 5 והוריו הם מהסוג של אב נובח ואם המנסה להסתתר מפני הנביחות. אלא שיום אחד מתגלה שהאם חולת סרטן, הכל משתנה ובהמשך מתקבלת גם הצעת עבודה בקולורדו לאב. ברור למספר שהוא לא מצטרף למשפחה הנוסעת והפתרון הוא השארות בפנימיה וחזרה בסופי שבוע. במשך השבוע סטודנטית תשמור על הבית והכלבה.

החיים בפנימיה אינם קלים, אבל נסבלים. למספר אין קשר עם שאר שוכני הפנימיה והם אינם מטרידים אותו. אז מגיע אלכס ואחותו אירה. אלכס חולם לחזור לאוקראינה ורוצה שאחותו תהיה רופאה. הוא היחיד המצליח להיות חברו של המספר, חברות שאם עד עתה הספר היה קודר ומדכא, הסוף מכה בבטן ולא מביא להקלה ונחמה.

אפשר לגשת לסיפור מכמה בחינות. אפשר לגנות את מערכת החינוך, אבל זה לא יהיה נכון למקרה שלפנינו. אפשר לומר שהוא, הגיבור, לא מאובחן על הקשת האוטיסטית. גם לא ממש. אפשר למחות על הקלות בה הנוער משיג סמים ואלכוהול, אבל הרי לא כולם ממש משתמשים למרות הקלות. בכל פעם שמתגלה קצה חוט, בא כיוון מפתיע, לפעמים נפילה חדשה, לפעמים תקווה קלושה.

כך או כך, זה מסוג הספרים הלא ארוכים, שלא מניחים מהיד. עוכר שלווה אמיתי.

ומשהו לגבי העטיפה: לכאורה, מי שמצולם אמור להיות בערך בן דמותו של המספר. אבל המספר אינו ילד יפה, אינו מושך, אינו מתחבר, ואזניו הן הרי אוזני דמבו. הדיסוננס בין העטיפה לבן דמותו של המספר חריף ומבקש איזון. בהמשך כבר פחות מוטרדים.

לומר שהספר מהווה המלצה חמה למטפלים, ליועצים חינוכיים, פסיכולוגים ומורים זה לעג לרש. המספר מצוי כלקוי בכל כך הרבה דרכים, זועק זעקות רבות כל כך, שהוא לגמרי נופל בין כל הכסאות האפשריים. הסוף סותם את הגולל לגמרי.

אהבתה של גברת רוטשילד/שרה אהרוני - המלצה חמה

יופי של תחקיר ערכה שרה אהרוני והכניסה אותנו לנבכי משפחת רוטשילד, אחד המשפחות המשפיעות ביותר באירופה מהבחינה הכלכלית, בחלק הראשון של המאה ה-19.

אלא שתחילת שושלת המשפחה, דרך מאיר אמשל רוטשילד ונישואיו לגוטל, החל עוד במחצית השניה של המאה ה-18, עת מאיר רוטשילד עשה חיל בעסקיו והוליד עשרה יורשים, חמישה מהם בנים ממשיכי דרכו ושותפיו לעסקיו חובקי אירופה כולה.

המשפחה החלה דרכה ביודנגאסה, רחוב היהודים, הגטו היהודי בפרנקפורט. היהודים נחשבו לסוג של מזיקים, שאינם אמורים להסתובב בחופשיות בפרנקפורט בפרט והנסיכות בכלל. הרחוב היה תחום וליהודים היה צורך בהיתר לצאת. מאיר אמשל רוטשילד עשה ככל שביכולתו להשיג חופש מוחלט ליהודים, אבל חופש זה הושג לאחר תשלום כבד ועם הכניעה לצרפתים ולחוקי הנאורות שלהם.

על הכל כותבת גוטל רוטשילד בשלושה יומנים, על נאורותו של מאיר בעלה, על היותו מרחיק לכת, איש עסקים מיומן, אדם שלא מוותר בקלות, גם חולה. אהבה רבה יש לה לבעלה, לעשרת ילדיה, לעשרות נכדיה ובכלל למשפחתה המורחבת.

כשמאיר רוטשילד מת בסוף, הוא מת, אתם יודעים, זה לא ספוילר, הדמעות כבר זולגות מעצמן. איזה זוג זה, איזו אהבה. אבל לא רק זוגיות מוצלחת יש כאן. יש משפחה מאוחדת, המצליחה להשתלט על הבנקאות האירופית כשלמעשה היהודים חיים בגטו סגור. הישג אדיר למשפחה שידעה לנצל את רצון הצפרתים להשתלט על אירופה, על חמדנות נסיכי גרמניה והולנד, על התעשיה המפותחת של אנגליה, על הצורך של העשירים בעוד ועוד הלוואות, חפצי אמנות וסתם ארמונות מפוארים להשוויץ בהם.

גוטל רוטשילד מאריכה חיים שנים רבות אחרי מאיר, חוזה בהתרחבות המשפחה, השתלבות הבנים והנכדים בשמנת העושר חובקת היבשת ומביאה לנו "עדות פנימית" מהישג יוצא דופן זה.

לכל אורך הקריאה היתה לי תחושה שהמחברת, שרה אהרוני, עסקה איכשהו בעברה בחינוך. ואכן, היא היתה מורה ומנהלת בית ספר, וזה כמובן ניכר בכתבתה, כשכל מילה מדודה, הכל במקום, מעט עצור זרימה, אבל מי שלא מתעייף מסגנון זה זוכה בסופו של דבר להישג גדול.

ספר מרתק.

לבד בתיאטרון המוות/טרי הייז - המלצה חמה

אני וספרי מתח לא ממש מסתדרים. את לבד בתיאטרון המוות אהבתי מאוד. אלה החדשות ועכשיו להרחבה.

טרי הייז הוא תסריטאי. תסריטאי נוהגים לכתוב ספרים שימצאו עצמם עד מהרה כסרט, והקופה תצלצל. אני לא אומר שזה לא עבר להייז בראש, אבל הוא ניחן במתנת הכתיבה וזה ניכר בכל עמוד ועמוד.

בניגוד לספרי מתח אחרים, בהם הדמות הראשית סובלת מכיעור/אופי זעפני/אשה כעסנית/טראומה מן העבר ועוד מרעין בישין, הגיבור שלפנינו נאה בעיני עצמו, אומץ ע"י זוג נטול ילדים ונותר ללא טראומה ממשית מעברו זה, מכיר בערך עצמו, אך לא מתנשא ובעיקר רוצה בגיל שלושים פלוס ממש קצת לצאת לגמלאות ולהתיישב בפריז המעטירה, מטרה בהחלט נאה ובחירה הולמת ביותר. כל הסיבות הללו היה בהן די בפני עצמן, אבל צריך גם בשר למלא כמעט 700 עמודים דוהרים. ובשר בהחלט יש.

סקוט מרדוק, זה הגיבור, שב מן הכפור הפריזאי. הוא אמנם סוכן מהולל בדימוס ועל דלתו "נא לא להפריע", אבל העבר נוקש על דלתו וספר שכתב בשם ששאל מאדם מת גורם לבלש משטרתי לאתר אותו, למרות מאמצים ניכרים לטשטש את השבילים המובילים אל דירתו הפריזאית.

במקביל, צעיר סעודי, שאביו איבד את ראשו, תרתי משמע, הופך לשונא הן את הסעודים והן את בני בריתם האמריקאים וככה על הדרך גם את ישראל. זו חבילה מוכרת. הוא מתבגר, לומד רפואה וממציא את אם כל פיגועי הטרור האפשריים, כזה פיגוע שפיגוע מגדלי התאומים הוא רק הפרומו.

אוקיי, ערב הסעודית כבר הוזכרה, כך גם ארה"ב וישראל, גם ביירות בעניין כמקום בו למד ה"סרצני" רפואה. בדרך יש גם את אפגניסטן וקצת באחריין, גרמניה והרבה טורקיה. הייז מפרט בלי לשעמם, מתאר נופים שיפארו את הסרט העתידי ונוטע היטב את גיבוריו במקום ובזמן.

אין רגע דל.

שני קווי התפתחות מקבילים מתרחשים לנגד עינינו. האחד מקורו בניו יורק, שם מתרחש רצח מושלם. במקביל, אם כל הפיגועים קורם ער וגידים באסיה ובאירופה. על ההתפתחויות תצטרכו לקרוא וכאמור, אין רגע דל.

כוחו של הייז בקלילות. כאן המקום להדגיש, קלילות שאינה מעליבה את האינטליגנציה של הקורא. ההומור משתלב היטב, הפוליטיקלי קורקט נדחק הצידה, כי באמת אין שום דרך לתאר את מוראות האסלאם בלי לרדת על המוסלמים. הייז נע בקלילות בפרקים קצרים יחסית ולא מעיקים בין ארצות, יבשות וזמנים. הספר נגמע במהירות, אין פירוטכניקה סטייל בונד, ג'יימס בונד, וזה בסדר גמור. לפעמים זה יותר מקגייוור.

המלצה חמה לספר שימלא אתכם בפרטים וירוקן לכם את הראש מטרדות היומיום.

למאטיס יש את השמש בבטן/יהודית קציר - המלצה חמה

סיפור אהבה עם שתי פרידות, פרידה מאהוב ופרידה מאם. אם, אמה של ריבי, המתה מה"מחלה", ואהוב, מרצה באוניברסיטה בן 47, כשריבי עצמה בת 23. האהבה, אהבה משכרת, בולעת, טוטאלית. הסיכוי שתחזיק אפסי משום שיגאל האהוב נשוי ואינו מוכן להיפרד בעיקר בגלל הבן הקטן, שהוא אוהב אהבת נפש.

אבל לא הפרידה מהאם ולא הפרידה מהאהוב והאהבה הגדולה הם גיבורי הספר, גם לא ממש המספרת. הגיבורה הגדולה היא השפה. יהודית קציר מתגלה כאשף של ממש. בניגוד לכותבים צעירים, המלהטטים בשפה ולא ממש יוצרים סיפור או מרתקים בכתיבתם, קציר גם לשה, משטחת, קורצת עיגולים ואופה עוגיות מהממות. השפה פרי ידה היא כזו שבא לקרוא עוד ועוד, עולם הדימויים עשיר עד כדי כך, שאנו חושבים איך לא חשבנו על זה קודם.

כותבים משובחים ניכרים בכתיבתם המשובחת. זה ברור. קציר היא כותבת משובחת, לעיתים יתר על המידה. היא מרבה לנקד, מקפידה על ניים דרופינג עד זרא, לעיתים נופלת קורבן להקפדה לא מובנת שלה: איך הפך גרפונקל מהסיימון לגרפינקל? איך הפך המונז'ואיק המוזיקלי למונחויץ' חצצי?

אבל שלא תהיה כאן טעות. אין כותבים במקור רבים כמוה. זו לא שפה עגנונית ולא ביאליקית. זו שפה חיה, דוהרת, מרתקת, מענגת, תנו רק עוד ועוד מזה, והסיפור משני לגמרי.

ומה הסיפור? סיפור אהבה מאוחרת ניצת בלבו של יגאל והוא נבלע לגמרי בסטודנטית, לא ממש סטודנטית שלו, ריבי. הם נוסעים שוב ושוב לחו"ל, מתענגים על שכיות החמדה של אירופה ונדמה שהנה סיר ומכסה מושלמים. לא ברור מה גורם לפרידה, אהבת הבן הרי רק תרוץ. אבל זה קורה משום שאהבה מכלה היא אהבה שורפת, מאכלת, מעוורת.

ומשהו על הספריה החדשה ומנחם פרי: אי אפשר לשבוע מלהזהיר את הקורא המצוי, שלא לקרוא את הכריכה מאחור, משום שזה ממש לא רצוי. פרי מגלה הכל, מוסיף פרשנות מיותרת ומייגעת וחושב שאם הוא בעל ההוצאה לאור, מותר לו. מאחר ואנחנו רוצים לקרוא, נקרא את הספר ונמנע לגמרי מלהתייחס אליו ואל המנהג המגונה של הוספת יו''ד למישחק, מינהג וכו'.

המנון לשפה העברית.