‏הצגת רשומות עם תוויות זיגפריד לנץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זיגפריד לנץ. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

מחלקת האבדות/זיגפריד לנץ - להתרחק

הנרי נף, בן למשפחה עשירה, שלה בית כלבו לכלי חרסינה בהמבורג, ואחיין לאחד המנהלים ברכבת, מבקש ומקבל עבודה ברכבת. הוא בן 24 ועובד במחלקת האבדות, המקום בו מתקבצות להן אבדות שונות ומשונות. במחלקה זו מנסים לאתר את המאבדים ולהשיב להם את חפציהם. במידה והמאבד מגיע בעצמו וממלא טופס של איבוד חפץ, עליו להוכיח את בעלותו, במידה והחפץ נמצא. העבודה אינה קשה, אינה מאתגרת, אין בה קידום ממשי ולהנרי הצעיר זה משום מה כמו כפפה ליד. הוא אינו מחפש קידום, היכולת לעבוד בעבודה ממשית בקרב משפחתו העשירה היא ממנו והלאה.
יום אחד מוצא הנרי תיק מסמכים של ד"ר צעיר בן 24. חקירה קצרה מובילה אותו למלון אדלר הסמוך לתחנת הרכבת. הוא מאתר את הד"ר ומשיב לו את מסמכיו. מתברר שמדובר בבחור צעיר ונחמד מאוד, פיזיקאי בהכשרתו, באשקירי (מדרום להרי אורל שברוסיה) במוצאו, שהוזמן ע"י הטכניון לעבוד בגרמניה. בין השניים מתרקמת ידידות אמיצה.
באחד מביקוריו של הד"ר בביתו של הנרי מתרחשת תקרית בה קבוצה של אופנוענים מתחילה להתנכל לד"ר בכניסה לבניין עד שזה מצליח להתחמק לדירתו של הנרי. אותה קבוצה מתנכלת בסופו של הסיפור גם לדוור ניגרי. הנרי לא מסכים להנכלות זו ויוצא להלחם בקבוצה בעזרת מחבטי הוקי ומנצח אותם.
בין לבין מוזמנים הנרי ואחותו ברברה לערב שארגן הטכניון. בסופו של הערב נעלם הד"ר לאחר ששמע דברי גנאי וגזענות כנגד עמו והבין שכאן בגרמניה הוא לא יוכל להיות. זה והתנכלות האופנוענים היו יותר מדי עבורו.
בסופו של דבר מאבד הנרי את ידידותה של פאולה, עובדת מעט מבוגרת ממנו במחלקת האבדות, מאחר ואחיה היה בין האופנוענים שהותקף ע"י קבוצת ההוקי של הנרי, אך לא ע"י הנרי עצמו. בלי קשר, מקבל הנרי את סגנות ניהול המחלקה, לאחר שנתגלה כעובד מצויין.
מבולבלים? אם הספר רצה לעסוק בגזענות, העיסוק היה קלוש ומרומז. אם הספר רצה לעסוק בצעירים שאינם מבקשים גדולות ונצורות, עומק לא נתגלה כאן. האם לנץ הצליח להשכיל ליצור סיפור מיוחד? מיוחד כן, מעניין ממש לא.
אל תתקרבו לספר הזה.

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

אוניית המגדלור/זיגפריד לנץ - אי-המלצה

"ציונה", רעם קולו של שייקה בפנימי, "תשיגי לי את נחמה (הלקטורית) ואת אברשה (מעצב העטיפה) ותגידי להם להיכנס אלי יחד".
ציונה הבינה שבחיים האלה שייקה כבר לא יתרגל להשיג את מי שהוא רוצה בנייד. אבל שייקה הוא בכל זאת בוס ירושלמי נחמד והיא מיהרה להשיג את שניהם.
"חברים", פונה אליהם שייקה בסגנון הרטרו-קיבוץ, "אני צריך ספר שהקנקן יהיה לא פחות יפה מהתוכן, שהקוראים ירגישו שהם קונים לעצמם או לחבריהם מתנה יפה לחג. נחמה, יש רעיונות?"
נחמה נתקלת בספרים חדשים מדי יום. שום ספר חדש לא לכד את עיניה בזמן האחרון והיא הבהירה זאת לשייקה. "נחמה, זה לא חייב להיות חדש ואפילו לא מהעשורים האחרונים", הרגיע שייקה.
"טוב, אם כך אני דווקא נזכרת בנובלה קטנה מ-1960 שכתב לנץ בשם אוניית המגדלור. נובלה העוסקת בנאמנות של אדם למקום עבודתו, ארצו ושולחיו".
"יופי, נחמה", פלט שייקה וגרם לאברשה לחייך. "תוכלי לפרט?" ביקש שייקה.
"כן. זה סיפור על רב חובל של אוניית מגדלור, המציל יום אחד סירה הנסחפת ללא שליטה בים הבלטי. מתברר שעל סיפון הסירה שלושה פושעים נמלטים. אלה מובאים לאוניית המגדלור ומנהיגם, אחד דוקטור, מבקש לתקן את סירתם. משמתברר שזו אינה בת-תיקון, הוא מבקש לקחת את הספינה כולה למחוז חפצו, אך רב החובל פרייטג מתנגד בטענה שמגדלור אין מזיזים ממקומו ובטח לא כל עוד הוא רב החובל".
"יופי, נחמה", שנה שייקה וגרם לצחקוק נוסף של אברשה.
"אברשה, אני רואה שאתה משועשע. יש לך רעיון לעטיפה לספר כזה?"
"בטח שיש. תמיד אפשר לשים רקע כחלכל, עוגן, כריכה קשה וסרט אדום כסימניה. זה תמיד נתפס כיוקרתי".
"אני רוצה לומר שהספר הזה הוגדר כ'מ' (מופת) ויש לזה תמיכה של המשרד (משרד החינוך). האות 'מ' תמיד מוכרת ספרים". הוסיפה נחמה.
"יופי, נחמה. תמיכה של המשרד זה תמיד טוב. אם הקהל לא יקנה יכניסו את זה ללימודי החובה בבתי הספר וככה כמה אלפים (של עותקים) יילכו לשוק", זרח שייקה מאושר ואברשה התאמץ שלא להתפרץ בצחוק רועם.
"אני שמח שאנחנו משעשעים אותך, אברשה. אתה חושב שספר כזה יילך?"
"אין לי בכלל ספק בדבר. הקוראים רואים לנץ, 'מ' ונופלים מיד כזבובים לריבה".
"יופי, אברשה. לך לשולחן (השרטוטים)". דרש שייקה ולא ידע כי זה שנים אין "שולחן".