קשה להתחמק מתמונתה של אוליביה קולמן, השחקנית המשחקת את תפקידה של לדה בסרט שיצא זה עתה (2021). אז עניין הליהוק נפתר.
הבת האפלה שייך לאחד משתי התקופות בחייה הספרותיים של אלנה פרנטה. שתי תקופות אלה הם אלה של ימי הנטישה ואלה של החברה הגאונה. הבת האפלה, סיפור פטפטני והיסטרי, שייך לימי הנטישה ואינו מוסיף כבוד לפרנטה.
הבת האפלה גודלו כגודל נובלה. לדה בת 48, פרופסורית באוניברסיטת פירנצה, יוצאת לחופשת קיץ. אמר כבר מי שאמר, שחופשות הן בהחלט זמן למתח, לרוגז ולחוסר שביעות רצון. כל אלה מתקיימים כאן בשפע. חייה של לדה נפרשים לפנינו ואנו מגלים דמות לא תמיד נעימה. לדה אמנם הגיעה רחוק בחייה המקצועיים, מספיק לשביעות רצון מסויימת, אבל חייה האישיים לא משהו.
החופשה על חוף הים בקרבת משפה נפוליטנית רועשת וגסה, מעלה אצלה את כל מה שברחה ממנו בנפולי עצמה. הקרבה למשפחה הרועשת, לילדה הקטנה שלהם שאיבדה בובה ושהיא עצמה, לדה, מצאה את הבובה ו"גנבה" אותה, נותן לקורא הזדמנות ללמוד פרקים מתולדותיה של לדה והם לא תמיד מחמיאים. למשל, נטישת הילדות שלה כשהן קטנות ומסירתן לרשות האב הפרוד למשך כשלוש שנים. כל זאת כדי לזכות בחירות מלאה. זה עולה לנוכח הילדה הנפוליטנית שאיבדה בובתה ומשפחתה כמרקחה.
וכך נגררת החופשה, רוגע אין בה, מדי פעם מבקר גבר בדירה, יהיה זה המשגיח המבוגר על הדירה או המציל הצעיר מהחוף. לדה הרי יכולה לארח כל גבר, אבל איכשהו זה יוצא כאילו נעשה בחטא.
ובסוף? בסוף נתגלה מעשה הבובה.
סיפור לא ממש הולם למי שחיברה את החברה הגאונה המופלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה