קנאת סופרות/מאיה ערד - המלצה

 "קנאת סופרים" מקורו במסכת בבא בתרא, אבל מאיה ערד נסמכה על הטרנד המודרני אליבא דמרב מיכאלי והפכה את זה לקנאת סופרות. מה שלא מודרני אצל ערד זה רפיונה המוחלט בדימויים. אלה דלים ושחוקים. גם עולמה הטכנולוגי צר כנמלה כשהיא מתארת את הסופרת שלה אביגיל יושבת במונית ונאבקת בנקרא על מסך הנייד, החשוך והאותיות טל ומטר. וואלה. לא שמעה ערד על ניידים בהירים והאפשרות להגדיל את הטקסט? נשמע עלוב כמו ערב ההקראה והדיון בספרה החדש בנס-ציונה, משל היתה זו עיירה עתירת זוועות מספר של סטיבן קינג אי שם במיין. אלה אמנם ביקורות קטנוניות, אבל מה לעשות וזו קריאה שניה בטקסט, הראשונה לא צלחה.

מאיה עוד כותבת על אביגיל שקד. לא בדקתי, לא חקרתי ולא גיגלתי, אבל היו בטח שמצאו איכשהו את מאיה ערד באביגיל הזו. מאחר ואת הכריכה האחורית כותבים הסופרים עצמם, ערד תיארה את הספר ככזה המדבר על סופרת המועמדת לפרס ספיר ומרגע ההכרזה המלהיב והמפעים, הכל הולך ומסתבך, רכבת הרים אכזרית מתגלה לפתע פתאום והחיים הנהדרים הופכים לחיים של שיאים ונחיתות חירום. בפשטות אפשר לומר שלמאיה ערד אגו ענק, ההולך ותופח, לבטח אחרי ספר תשיעי. עכשיו החליטה שהיא מכניסה עצמה לספר וכדי לתאר אגו ענק ושביר זה, היא ממציאה סיפור על אחת אביגיל שלו (טעות פרוידיאנית, שלו? אין כבר שמות אחרים בישראל?), הנקלעת שלא בטובתה למגרש מכוניות מתנגשות מענג בלונה-פארק, היכן שכולם מצחקקים בעונג, אבל היא חשה רק בחבטות ענק, בא לה לבכות ובסוף גם להקיא. אבל זה לא נעים. אנחנו הקוראים סובלים יחד איתה ובטח לא מתענגים בטקסט הלא... הלא מה? לא מאיר שלו, לא דויד גרוסמן, אפילו לא דודו בוסי. כן, קנאה אינה דבר סימפטי, אין לה פסאדה מושכת ואביגיל שקד/ערד מנסות לתאר מה עושה קנאה בין אנשים שהם אמנים, בטח עם אגו ענק. אבל איכשהו כבר היינו בסיפור כזה או אחר העוסק באמנים ובאגו הנפוח שלהם, וזה לא אחד הסיפורים המבריקים. מילא לא מבריק, אבל סתם מטריד?

כשהזכרתי את עולם הדימויים הלא מבריק של ערד, כשהיא מכניסה לפיה של אביגיל את התהיה האם מתכוונים שהיא שמנה כשהיא עוסקת באוכל בספריה, אולי היא בכלל שפית מתוסכלת? אולי זה סתם דבר שהיא אוהבת לעסוק בו? רק שמנה עלה לה לראש הרזה שלה? דוגמה. אני כבר לא מדבר על קרבת שמות כמו טל וטליה, ניר וניב, פעמיים אביגיל, פעמיים יסמין ופעמיים תלמי.

אבל נמשיך עם אביגיל "שלנו", שספרה הרביעי אינו עולה יפה ונקטל ע"י העורכת הוותיקה שלה טליה ואפילו ע"י בעלה ניב. נתק זמני נוצר בינה לבין העורכת, אפילו כל נקודות החיכוך בינה לבין ניב שבות ועולות כמו כל הקלישאות הוותיקות, לא הודעת לי שאתה נוסע לכנס ואתה משאיר אותי עם הילדים, אפילו כביסה לא עשית בשבוע שהיית עם הילדים וכך הלאה. גבר לא היה מעלה זאת, נשים תמיד, כאילו אין בחיים מלבד הורדת הזבל, כביסה וארוחות. לו היה המצב הפוך ונגזר היה על הגבר לעשות את מטלות הבית, לא היה עולה בדעתו להכניס זאת ליצירתו הספרותית.

אם נחזור לאביגיל, הרי הספר נסוב סביב כל קשייה העצומים בחייה המרופדים, לא די שספרה הרביעי לא עולה יפה, תלמידתה לשעבר טל כבר באמצע הרומן שלה, דבר מחפיר, הקשר שלה על העורכת מנותק ועתה היא מוזמנת לכנס סופרות ושם נאמר לה, לא רק לה, שהיא לא סופרת קנונית. כמה מייגע. ומה שיותר מייגע זה שבעלה, שבא לאסוף אותה והיה בפגישה אקדמית משל עצמו, חנה רחוק. גם על זה צריכים לייגע אותי. מילא חנה רחוק, גם נוסע לכנס ומשאיר אותה, כאמור, עם הילדים. שייקח את הילדים ובהזדמנות שיקפוץ לדיסנילנד. לא פתרון גאוני מחוץ לקופסה? ובתפקיד אביגיל בסדרה שלא תהיה, אלכסנדרה דדריו, הלא היא רייצ'ל החבוטה מה"לוטוס הלבן", דמות צעירה מדי לאביגיל, אבל "עגולת עיניים" ומכמירת לב בדיוק כמותה.

אבל כדי להיות הוגנים, ערד באמת מנסה לתאר את עולמן של סופרות בפרט וסופרים בכלל, כולל ערבי קריאה ופגישות עם קוראים, המאבק המתמיד לספר נוסף ולהכרה עוד יותר גדולה הן במכירות והן בפרסים, כשאביגיל חפצה בפרס ספיר וכולם אומרים לה שמה שחשוב זה המכירות בחנויות. טוב שלא הוזכר פרס מאן בוקר הנתעב, שאז הכל היה שוקע בביצת סחי מצחין. משערד הכניסה לפיה של מארגנת הכנס, אחינועם, את סיכום דברי ימי הקנון העברי, שהיה ונסגר, מה צורך עוד להמשיך להתאמץ שכשימי הקנון עוד היו תקפים, אף אישה לא נכחה שם. עכשיו סגור.

וכך חולף לו הזמן והנה הזמנה לערב שירת נשים. שירת נשים? כן, ערב בו תדקלם אחת אביגיל שלו, הכפילה של אביגיל שלו שלנו משיריה. אבל בערב הזה עם השמות הכפולים לא מתגלה הכפילה, אבל כן נוכח נמרוד דיין, שעשור קודם לכן כתב בעיתון ביקורת אוהדת על ספרה הראשון של אביגיל שלו וגילה אותה לעולם. עכשיו אמר, כשהוא אינו יודע שנשוא כתבתו שומעת, שכבר עשרים שנה לא התגלה ספר טוב לעולם. צודק. (עכשיו 2021). רגע, צפצוף עצבני מהבקרה. כן, כן, בסדר בסדר, צודקים. אז ככה: ב-2008 יצא נוטות החסד, הספר המרשים במאה האחרונה. ב-2013 יצא המופתי האחרון של מאיר שלו, שתיים דובים. אז לא דובים ולא יער.

 והחפירות לא פוסקות והכוח שלי להכיל אותן אולך ואוזל במהירות. כוח פיזי מעולם לא היה לי. נפשי הרבה יותר והספר הזה הולך ושותה לי את הכוח הזה בקשית. עבה.

אבל הסוף, אוי, הסוף. פתאום הקצוות נקשרים יפה כל כך והכל נופל למקומו כמו פאזל מהוקצע היטב, עשוי מחומרים משובחים. אז כן, ערד יודעת ללהג ובמקום להניח לקוראים להשלים דברים בדמיונם היא מאכילה אותם עוד ועוד, פה גדול, כן, הנה אוירון...

אבל הסוף, אופס, כבר אמרתי. מרוב שמות כפולים כבר התחלתי לחשוב כפול. כשאראה כפול אלך לרופא אף אוזן גרון.

גברים ללא נשים/הרוקי מורקמי - המלצה

הספר הזה מכיל 7 סיפורים קצרים של מורקמי ומטבע הדברים צריך לפרט לגבי אותם סיפורים. אז ככה.

בעצם, אין מצב שאפרט בנוגע לכל סיפור. חובבי מורקמי המושבעים ממילא קוראים כל ספר שכתב ויכתוב, כולל את רשימת המכולת שלו. גם את הספר הזה יקראו ולכן אפשר לתאר באופן כללי ולא לתת סקירה של כל סיפור.

מורקמי מתאר גברים במצבים שונים בהם הם באים באינטראקציה עם נשים ומה זה עושה להם, מזקפה ועד התאבדות, מעונג עד חידלון. לקרוא ספר חדש של מורקמי זה כמובן להכנס לנעל בית ישנה ונוחה. גם הפעם זה לא שונה.

בכל סיפור יש תחושה שתמיד היינו שם, מבקשים עוד מהעונג שמורקמי מעתיר עלינו מדי פעם, מערסל את נשמותינו, מביא נחת כמו ששום סופר כמעט לא יכול. גם כשמדובר בגברים מטופלים, נבגדים, מאוהבים עד טפשות, ובכל אינטראקציה אפשרית עם אשה, מבחינת מורקמי יש משהו מיוחד בקשר הזה ולעיתים התוצאות הן, נו, תוצאות.

אפשר לומר שהסיפורים אינם אחידים ברמתם, אפשר לומר שזה לא הדבר הכי טוב שמורקמי העתיר עלינו. אז אמרנו ונאמר, ובאידיש זה נשמע יותר טוב, אלמלא זה היה במקור ביפנית ותורגם, משום מה, מאנגלית.

קראו. מורקמי הוא אזור הנוחות הגדול והמיוחד של הקוראים, אם הם קוראים לעצמם קוראים.

פרשת גבריאל תירוש/יצחק שלו - המלצה חמה

 

מיהו גבריאל תירוש, מין אדם ושם מוצלח שכזה? אם נתחיל מהליהוק למיני סידרה הכל ילך חלק יותר, וגבריאל תירוש אוהב שהכל הולך חלק. איתי טיראן יופיע לפנינו בדמותו של גבריאל תירוש, מורה צעיר בשנות העשרים לחייו, שמילא מקום מורה אחר להיסטוריה בגימנסיה הירושלמית המיוחסת, אותה גימנסיה שבני האליטה מילאו את כיתותיה ומוריה מבוגרים וקצת עייפים. את תפקיד המספר ימלא שחר טבוך.

גבריאל תירוש מצית את הדמיון. הכל קם לתחיה בהסבריו, עד מהרה הוא מוציא את כיתתו  לסיור לימודי בגליל העליון רחוק והרבה לפני הטיול השנתי באביב, דבר שלפני כן לא התקיים מעולם. די מהר קמה לה "נבחרת" נעריו של "מר תירוש", והמספר הוא אחד הנערים, שלא לשם טיול קמה. הזמן הוא זמן קצר לפני פרעות תרצ"ו (1936), פרעות ערבים ביהודים. האם גבריאל תירוש הוא אך מורה תמים? לא רק לא תמים, אלא כזה המכניס פוליטיקה לכיתה, נושא האסור היום ובכך נידונים תלמידי ישראל לשיעורי היסטוריה משמימים. את הפרעות הוא צופה מראש, משל היה זבוב על הקיר אצל מי שמחליט בצד שכנגד, רק שזבוב אין הוא צריך להיות, רק מורה להיסטוריה, וההיסטוריה הרי תמיד חוזרת.

(כאן המקום לציין שבעודי זאטוט זב חוטם בן 15, בכיתה י' בבית ספר נחשב, הגיע לכיתה מורה לגאוגרפיה חדש. בחור יחסית צעיר בשנות השלושים שלו, המעביר הרצאות גאופוליטיות מדם לבו, הרצאות המצליחות להתגבר על הצלצול הגואל ואיש לא שם לב שצריך לצאת להפסקה, לא ארכה השנה והמורה מצא עצמו בחוץ...)

יצחק שלו עצמו למד ולימד בירושלים, ידיעותיו בתנ"ך נרחבות. את עצמו הכניס כנראה לסיפור, הסיפור על מורה המנסה ליצור יחידה "צבאית" מתלמידיו, מנקודת מבט ייחודית טרם מלחמת העולם השניה, כשגבריאל תירוש משכנע את תלמידיו שהעם היהודי גדול וכביר הוא, אם לא במספרים מוחלטים, הרי בתבונה ובכושר פעולה. כאיש ארץ ישראל השלמה, שלו מכניס עצמו, כאמור, לדמותו של תירוש והלה משכנע את (חמשת) תלמידיו הנבחרים בפסוקים מהתנ"ך היכן שכנו יהודים בעבר ואין בעיה שישובו לשכון שוב בשנית באותם מקומות. אלא שהכל לגמרי לא תמים ופתאום מחתרת.

ולא רק מחתרת, אלא ספר המתחפש למסה פוליטית, המדברת בגנות מדיניות ההבלגה של ההנהגה היהודית אל מול הרצחנות הערבית והפורענות של תרצ"ו, ולפני כן תרפ"ט, וכל זאת בוויכוח הניטש בין גבריאל תירוש לתלמידיו. החמישיה נפגשת בביתו של מורם, חמישיה מאומנת בנשק ובלחימה, ודורשת הסברים מדוע אינם יוצאים לפעולה. המורה מסביר שהבריטים יסייעו רק למי שחזק. היהודים צריכים להוכיח עוצמה. יגיע יומם לפעול.

ומכאן, תירוש דורש מהנהגת ההגנה לחדול מהגנה והבלגה ולעבור לפלוגות-מחץ (והרי לשם כך אימן את קבוצת המחץ הקטנה שלו). בפועל, תירוש וההגנה נפרדים (ובמציאות, הפלמ"ח מוקם רק כעבור חמש שנים ומחזיק מעמד שבע שנים, עד להטמעות בצה"ל, לאחר הקמת המדינה).

וכך, איך שנכנס לחיי ארבעת הנערים והנערה בסערה, כך יצא. מתוך ששת חברי פלוגת המחץ החדשה והמאומנת, נותרו ארבעה בסיום טרגי וכבד במיוחד. שוב לא נראה גבריאל תירוש ואיש לא שמע עליו עוד. שנת הלימודים חלפה, טקס הועמד, נאומים נישאו וגבריאל תירוש, המחנך האהוב, נעדר. קשה לכתוב על כך.

תיקון אחר חצות/יניב איצקוביץ' - המלצה חמה

 

מבלי שקראתי ולו מילה נוספת בספר אחר של יניב איצקוביץ', ינוקא בן 46 )בשלהי 2021), אין ספק שזה האופוס מגנום שלו, תיקון אחר חצות, הרביעי בספריו. צעירצ'יק זה, השולט במכמני התנהגותם של יהודים קשי יום ברוסיה, אינו דבר של מה בכך כשזה בא גם בשפה מלטפת אוזן, ממש למצמץ בשפתיים כי יישקו ולעצום עיניים מעונג. זה, בשונה מאחרים ממלהטטי השפה העברית, שכל כוחם בלהטוט וחולשתם בתזמון וביכולת לספר סיפור, מה שכל כך מענג בספר הזה. בל נשכח את עולם הדימויים הפנטסטי ומשובב הנפש.

הזמן הוא סוף המאה התשע-עשרה, במדינה שאין קץ לגודלה והיכולת ללכת בה לאיבוד. הפעם מדובר רק בשתי אחיות, מנדה ופאני, בעל אחד סביבו סובב הציר, ציר חורק ונוקשה, צבי-מאיר. צבי-מאיר הוא בעלה של מנדה ויום בהיר אחד הוא מחליט פשוט להתאייד. אין סוללה בנייד שלו כי אין נייד ולכו תעקבו אחר אדם המבקש להתפוגג וכבר עשרה חודשים אין ממנו רמז. הרקע למעשה אינו ברור, ילדים יש, להתפרנס צריך, אוכל איכשהו צריך הביתה ואת הרכלנים צריך להשתיק. פאני, אחותה של מנדה, זו שגדלה על ברכי מקצועו של אביה והיא שוחטת במקצועה, חדלה לשחוט חיות, אבל לא חדלה לשחוט. אחרי שאחותה נפלה מסירתו של ז'יז'ק, עוד גיבור בסיפור, ניצלה ונפלה למשכב, פאני החליטה לצאת לדרך, לקחת את ז'יז'ק לעזרה, למצוא את צבי-מאיר ולדרוש גט. אחותה לא תיוותר עגונה, החליטה.

או אז מתחיל הסיפור הגדול, עוד מכר של ז'יז'ק נכנס לתמונה ועוד שליימל קנטור אחד, יהודי מוכה, שפרנסתו בחזנות, אלא ששירתו כל כך גרועה שהוא מתפרנס לא משירה, אלא מהפסקת השירה. ונשוב רגע לאיצקוביץ', המחבר, לא אחד מגיבורי הספר, אם התבלבלתם.

איצקוביץ' זה יודע לספר סיפור והידיעה הזו מעניקה לנו רוחב יריעה טפו-טפו-טפו. זו רוסיה הגדולה, אבל די בשטח זעיר ממנה, נגיד צ'כונה של כמה ימי רכיבת סוס בריא, והנה סיפור בו נשזרות כמה מחרוזות מרובות פנינים. לאיצקוביץ' יש מה לומר על היהודים המלוכלכים, חובבי השפה המוזרה, הנאחזים בתפילותיהם, האוכלים מאכלים שסביבתם לא תכירם ולא תעכלם, אבל הכל באהבה, כן?

וכך, רביעיית הבורחים, בורחים כי פאני היתה צריכה לתרגל שחיטה בדרך ולא של חיות לאחר שהותקפו בדרך לצבי-מאיר, עוברת ממקום למקום עד שנופלת לתוך מחנה צבאי, כשבערך באותו זמן מגיע מברק הקורא לברר האם רביעיית הלא מוסקטרים עברה במקרה במקום. בטח עברה והתקבלה בכבוד מלכים משום שאחד מהם הוא לוחם ידוע ומהולל. שוחט הוא לא.

מי שלח את המברק? את המברק שלך סגנו של מפקד הקוחות המיוכדים באזור, ששפתו המדוברת משובשת קמו זו הקתובה.

אט אט נסגרות המחרוזות הפתוחות, יש כאלה שזו מחרוזת אותה הם מעניקים לאהובותיהם ובה פנינים יקרות. יש כאלה שמחרוזות אחרות חונקות אותם ומצרות את צעדיהם. אותו נובאק, סגן-אלוף ומפקד הכוחות המיוחדים המחפשים עושי צרות, נפל כחובבן בין היהודים דורשי "טובתו". מצד אחד, נדמה כאילו ביקש לחדור לישיבה החודשית של הבונים החופשיים. מצד שני, אי הבנת השפה משולה להשארת גוגל טרנסלייט במגירה במשרד. משעשע. ככה לא בונים מצוד. היהודים לא נצרכו לשום כוחות מיוחדים. הם פשוט הושיבו את שני המבקרים, נובק והמתורגמן שלו, לטיש. ואידך זיל גמור.

ומה בסוף עם צבי-מאיר? מאברך נותר א ברוך. הצרה הצרורה הזו, הנביא בעינו עצמו, הגאון הבלתי מובן הזה הצית את כל הבלגן, זה שגרם לפאני לצאת לתיקון אחר חצות ולבסוף להחריד את האימפריה הרוסית מרבצה. ובסוף שאחרי הסוף? כל גנב לתלייה, רק שגנבים אין, לפחות לא בהגדרה המילונית של גנבה. תלייה יש, אבל ברוך השם, כולם בריאים ואיכשהו שלמים.

לרוץ ולקרוא.