מה שאחרים חושבים בי/יואב בלום - להמנע

 

לפני הספר הזה קראתי משלו את מצרפי המקרים וזנחתי מהר. ניסיתי את זה ודעתי לא השתנתה. בלום לא יודע לספר סיפור. לפחות לא סיפור מעניין.

הספר הזה עוסק בקוראי מחשבות ולכן חשבתי מיד על סיפרה של דלית אורבך בדידותו של קורא המחשבות הנהדר. גם הספר הזה מדבר על הצפת קוראי המחשבות במחשבותיהם של אחרים, ומה שנראה בהתחלה כברכה, אולי גימיק, הוא קללה אמתית. את הסיפור אנחנו מקבלים ממספר בגוף ראשון, נטול שם.

כעיסוק הוא מסייע למשטרה בפענוח פשעים ע"י קריאת מחשבותיהם של נחקרים. כמגורים הוא משתמש בבית מרוחק ביער, להמנע מהצפה ממחשבות את שכנים. כשהוא נחטף מתברר שיש מספר עלום של קוראי מחשבות, שהוא לא היחיד ושמועדון הגולף אליו הובא להגנתו הוא מקום שאיש עשיר קנה להגן על קוראי המחשבות האחרים.

מאין באים אותם קוראי מחשבות? האם הם יחידים? האם ראשונים? האם הם יכולים לקרוא את מחשבותיהם של כולם? האם המחשבות הן מחשבות מדוברות בשפה כלשהי או שמא הן תחושות?

שום דבר תמים לא יוצא מזה וכל הסיפור נחשף בעמוד 248. העמודים הבאים אינם פגומים מההדפסה בבית הדפוס למרות שהם נראים כאלה.

בלום מתמחה בספרי מתח. האם הייתי מתוח בזמן הקריאה. סקרן, אולי. האם הסיפור כתוב טוב? לא במיוחד.

בלום מרבה לצפות בסדרות מחו"ל, מהסוג היותר ירוד וזול. הנופים בספרו משם, מתגי החשמל משם, מועדוני הגולף משם, הוא מרבה להשתמש ב"הא" וזה צריך להיות "אה", השמות ישראליים, העלילה יכולה להתרחש בכל מקום בעולם. העלילה הקלושה לא יכולה להחזיק ספר שגם השפה שלו יומיומית וסתמית.

אפשר להשאר עם בדידותו של קורא המחשבות של אורבך ולדלג על זה. זה אולי לא בזבוז זמן מוחלט, אבל חסר הצדקה באופן בולט.

גבר נכנס בפרדס/אשכול נבו - המלצה

 

שלושה סיפורים בספר, לא בהכרח קשורים, כלומר נפרדים לגמרי בנושאם, אבל נקשרים אחרת.

בראשון מור ורונן מטיילים בלה-פאס בדרום אמריקה. איכשהו הם נתקלים בעומרי המספר בגוף ראשון את הסיפור. מור חומקת בלילה מחדרה ונכנסת לחדרו של עומרי, הגרוש הטרי בהגדרתו. היא מספרת לו שהיא בירח דבש עם רונן, אתו היא בכלל עוד מהתיכון. זו היכרות ארוכה, אבל רק עכשיו מתגלים בקיעים בהתנהגותו הפרנואידית.

למחרת היום מתברר שברכיבה על אופניים, מור אחרי רונן, בדרך המוות, רכיבתו של רונן היתה מפחידה ובסופו של דבר מור יושבת שבעה בישראל, אליה מגיע עומרי. זה לא נגמר טוב מצד התנהגותה של מור ובכלל.

בסיפור השני אשר קארו, דוקטור קארו, רופא מבוגר בכיר המלווה תדיר במתמחים, מעביר ביקורת מעט עוקצנית על ליאת המתמחה היהירה. בהמשך הם דווקא מתקרבים, ממש חברים של פינת הקפה. שניהם חובבים מיץ אשכולית אדומה וכריך אבוקדו ופטה. בהמשך ליאת מבקרת בביתו של הרופא, אלמן טרי, מניחה ראשה לנוח על הספה, הוא שם עליה שמיכה כי קר וזה נגמר כמעט בהאשמה על הטרדה מינית וסילוק מבית החולים.

בסיפור השלישי חלי ועופר, זוג למתבגר וחיילת, הולכים לטייל בשבת בפרדס הסמוך ולפתע עופר נעלם רק כדי שתעבור שנה עד שחלי תבין איכשהו לא נעלם.

הסיפורים מרתקים, אין שומן מיותר, אשכול כותב מיומן ומקורי בשפתו. מה שמאחד את שלושת הסיפורים הוא יחסים בינאישיים, במיוחד בין גברים ונשים, במיוחד בין זוגות למיניהם. יותר מכך, עוברת בסיפורים מעין נימה דקה של ביקורת על נשים, בסיפור הראשון על התחמנות לכאורה של מור, בשני על הרגישות הקיצונית של ליאת המתמחה ובשלישי, על האמהות המתוחה של חלי. זה כל כך בולט, שזה מעורר איכשהו הזדהות.

בהחלט מומלץ.

האיש הכי מאושר בעולם/אדי ג'אקו - המלצה

 

אדי ג'אקו, זקן חביב בן 100, החליט לאחר שכנועים מתונים להעלות דבריו על הכתב. ממילא הוא כבר פעיל מעל הראש בענייני זיכרון השואה באוסטרליה.

בן 13 היה כשעלה היטלר לשלטון והוא תלמיד גימנסיה בלייפציג. עד מהרה הוצא צו שאינו מותיר ליהודים להמשיך ללמוד כרגיל. אביו מחליט לנצל קשרים, להשיג ת. ז. של ילד גרמני שנעלם איכשהו, ובעזרת מיכשור מתאים התעודה המזוייפת הפכה לתעודת בנו אדי ואיפשרה לו להמשיך ללמוד בבית ספר טכני, תשע שעות נסיעה ברכבת מלייפציג, כשכל דאגות היומיום על ראשו של הילד.

אדי ג'אקו מסיים בהצטיינות את בית הספר הזה, מחליט לקפוץ לבקר את הוריו למרות המצב בגרמניה הוא נוחת בדירתם ב-9 בנובמבר 1938, מוצא דירה ריקה והשאר היסטוריה אכזרית, שכן היה זה ליל הבדולח. עד מהרה פורצים גרמנים לבית, תופסים אותו לבד בביתו ומשם מתחיל מסע לבוכנואלד ומסתיים באושוויץ-בירקנאו. אדי זוכה לראות שוב את אחותו והוריו, הם כולם מצליחים לברוח לבלגיה ביחד ובעיקר לחוד. בסוף נותרו הוא ואחותו, חברו הטוב והם כולם בבריסל.

החלק העיקרי בסיוט התקיים באושוויץ-בירקנאו, חלק מהזמן תחת מפעל אי גה פארבן הקיים עד היום וניצל כוח עבודה זול עד חינמי. בהמשך הוכרז אדי ככוח עבודה חיוני כלכלית וכך שרד, גם את מצעד המוות לתוך גרמניה ובריחה לבריסל. דברים קשים כמו כל יושבי המחנות ראה אדי, אבל: "אף פעם לא איבדתי את תחושת היותי בן תרבות. ידעתי שאין טעם לשרוד אם יהיה עלי להיות מרושע לשם כך. מעולם לא פגעתי באסיר אחר, מעולם לא גנבתי את הלחם של אדם אחר, ועשיתי כל שביכולתי כדי לעזור לחברי למחנה.

אתם מבינים, אין די באוכל. להיעדר מוסר אין תרופה אם ערכי המוסר שלך נמחקים, כך גם אתה".

כשצרבו את המספר על ידו של ג'אקו, מיד חשבתי על המספר הדומה של פרימו לוי. הם אכן היו באותו מחנה, באותה תקופה. לוי "זכה" להיות חולה ולהישאר במחנה ולא לצאת למצעד המוות אותו אדי צעד, אבל נמלט.

אדי לא היה מיד האיש המאושר ביותר בעולם. כרבים משורדי המחנות, הוא לא דיבר, לא סיפר ולא חש שמחה על הישרדותו. רק בהולדת בנו הראשון משהו השתחרר בו ויותר בהולדת בנו השני. אופקים חדשים נפתחו לפניו באוסטרליה, לשם העביר גם את חמותו וסיפר עליה שזכה לאם שניה, במקום אמו המתה.

רבים נוטים לומר לו עד כמה סיפורו מעורר השראה. הוא אכן כזה בדומה לסיפורם של פרימו שלוי ואפילו מרטין גריי (מחבר בשם כל בני ביתך).

לקראת הסוף, כשאדי הוא כבר דמות העוברת ממקום למקום ומספר מה קרה, הוא מתאר מקרה בו בנו הבכור הסתתר מאחורי וילון בבית כנסת ושמע לראשונה מה עבר על אביו. הוא יצא בוכה מאחורי הוילון ורץ לחבק את אביו. מצמרר.

 

גמביט המלכה/וולטר טוויס - המלצה

 

מה קורה כשמלעיטים ילדות יתומות הנמצאות בבית יתומים בסמי הרגעה? מקבלים אלופות עולם בשחמט.

עובדה.

אז כן, את הסדרה הנהדרת ראיתי ורמזו שגם הספר טוב והוא אכן טוב.

בת' הרמון נותרת ללא אם כשגם אב אינו בתמונה. היא בת 8 ומוכנסת לבית יתומים, שם מובטח לה טיפול הולם, כאילו יש בידה ברירה אחרת. באותו בית יתומים מחלקים מלבד מזון לגוף גם שני סוגי כדורים: כדור ויטמינים חום וכדור הרגעה ירוק, כדי למנוע עודף פעילות מצד השוהים במוסד, שמא ירצו להתאגד להסתדרות היתומים הלאומית. בת' מגלה את נעימות הירוקים ושומרת לעת הצורך.

בינתיים היא מכירה את הגבר במחסן, מר שייבל, אותו אחד המרבה לשבת מול לוח שחמט ומשחק עם עצמו. עד מהרה היא לומדת את הכללים ובגיל 9 מכבר אין מי שינצח אותה בסביבה. בגיל 17 היא כבר לאחר אימוץ, חיה עם אמה המאמצת בלבד, עוברת מתחרות לתחרות ברחבי ארה"ב וחשבון הבנק שלה תופח. האם הבינה שיש לה אווזה המטילה ביצי זהב ומשתפת פעולה בחדווה תוך שהיא עצמה דועכת ומותירה את בת' לעצמה.

אבל אז הספר מתחיל לדהור. בת' נשארת עם הדירה בה חיה, זמן מה מבלה אצל בני ווטס, הטוב בשחקני ארה"ב אותו גם ניצחה. אפילו את חברתה ג'ולין הכושית מבית היתומים היא שבה ופוגשת. ג'ולין דוהרת לעבר קריירה משל עצמה.

אז מגיע הטורניר בפריז, אותו לוקחת בת' בהליכה. הליכה לכן? למוסקבה, לשיא שלה כשהיא בת 19 ומנצחת במקום המאיים הזה, המגדל שחקני שחמט על סטרואידים. האם עכשיו ניתן לסכם ולומר שזה רומן פמיניסטי? ממש לא. זהו רומן של הדחויים, העלומים, הבלתי נראים. בבית היתומים מנעו ממנה לשחק, בהמשך ראו בה בעיקר צעירה ובעיקר בת בעולם בו שחמט משחקים גברים. היא ראתה רק כיצד מונעים מילדה לשחק, אבל בהמשך רק ראתה עצמה כבת' הרמון הבלתי מנוצחת, יהיה המחיר אשר יהיה.

האם זו קריאת עילית? ממש לא. מה כן? קריאה יעילה. וולטר טוויס בא, סיפר סיפור מעניין והמשיך הלאה לעבר האופק. די בסיפור הסנסציוני עצמו כדי למשוך את העגלה.

בהתלבטות האינסופית בין ספר/סרט/סדרה, הסדרה לקחה כאן בגדול. היא עשויה היטב, אלגנטית, בת' הרמון (אניה טיילור-ג'וי) משחקת משחק משכנע ונראית נהדר. כריכת הספר בארץ ובחו"ל עם תמונתה על הכריכה עושה שירות נפלא.

למי מיועד הספר? לחובבי שחמט זה ספר במשקל אטום. אטום, לא הפצצה. לחובבי קריאה פמיניסטית כבר אמרתי שזה לא הספר הנכון. אולי הכי טוב לשים אותו בין ספרים בהם מנצחת רוח האדם כנגד הסיכויים. בת' הרמון היא דמות מלאת השראה.

את הספר קראתי בעברית ואין ספק שהתרגום אמנם זורם, אבל הוא נעזר בדלות השפה העברית לעומת המקור האנגלי, שהוא כנראה עשיר ומספק יותר.

עדיין אליס/ליסה ג'נובה - המלצה רפה

 

יש דברים שאנחנו לא רוצים לדעת עליהם, מחלות זקנה, למשל. אליס האולנד, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מתבשרת שהיא ככל הנראה לקתה באלצהיימר במופע מוקדם והיא רק צעירונת בת חמישים (יחסית אלי, בן ה-61). החורים בזיכרון מציקים לה, אחת שזיכרונה היה כמעט מושלם, שזכרה כל תמונה מתמונות ילדיה באלבום, שהרצתה בפני סטודנטים ללא נייר כתוב בידה ובכלל התגאתה ביכולתה האינטלקטואלית. לא רק פגיעת הזיכרון מציקה לה, אלא כל הסט ההולך עם המחלה הנוראית הזו, נוראית כשהיא באה מוקדם, נוראית לה ולמשפחתה.

דווקא כפרופסורית לפסיכולוגיה היתה אמורה להיות לה היכרות טובה יותר, אפילו תיאורטית, עם המחלה הנוראית הזו, אלא שמתברר שהיא בורה כאחת העם. בורות זו והיכרות עם המחלה שלב אחר שלב, שיתוף הבעל והידיעה שיש סיכוי לא קטן שהמחלה תעבור גם לילדיה, זה כבר להוסיף נדבך נוסף של כאב והתמודדות.

הספר עדיין אליס מאוד מאוד אמריקאי. אמריקאי של המעמד המבוסס, האקדמי, זה שנמצא בשפיץ של מגדל השן, בהרווארד. 25 שנה של הרצאות, כנסים, מחקרים, הדרכת פוסט דוקטורנטים מעניקים בסופו של דבר קביעות. אבל הקביעות הזו אינה מאפשרת לאליס להמשיך ללמד. הוסכם שהיא אכן לא תעשה זאת, לא תשתתף בכנסים ולא תסע לשום מקום. הרי את קרבת ביתה היא לעיתים שוכחת לאחר ריצה בסביבה מוכרת.

אליס, אם כן, בעלת ביטוח בריאות מבוסס, בעל תומך, ביולוג במקצועו ואחד המושיב עצמו די מהר מול מחשב ובודק מחקרים חדשים בעניין המחלה הארורה.

אנחנו פוגשים את אליס בספטמבר 2003 ומלווים אותה כשנתיים, שנתיים בהם היא מאבדת את זכרונה והתמצאותה, ונותרת עם אישיות נטולת מילוי.

כספר/ספרות, עדיין אליס עדיין אינו בשל מספיק. ג'נובה אינה מביאה מקרה של מישהי שתתמודד גם עם אכזריות ביטוחי הבריאות האמריקאיים. לאליס משפחה תומכת, בעל ביולוג וממון לא חסר. שפר גורלה יחסית. ושוב, כספר עדיין אליס אינו ספרות עילית, בקושי ספרות מתקבלת על הדעת. תאמרו, שאלצהיימר הוא נושא שצריך להציף אותו, גם בספרות קלוקלת. אומר, שזהו נושא חשוב הזקוק ככל נושא חשוב לספרות טובה יותר.

הסרט זכה לקאסט הולם, ג'וליאן מור כאליס האולנד זכתה באוסקר על הופעתה ולמרות שלא ראיתי את הסרט, נדמה לי שהוא עדיף על הספר.