יש דברים שאנחנו לא רוצים לדעת עליהם, מחלות זקנה, למשל. אליס האולנד, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מתבשרת שהיא ככל הנראה לקתה באלצהיימר במופע מוקדם והיא רק צעירונת בת חמישים (יחסית אלי, בן ה-61). החורים בזיכרון מציקים לה, אחת שזיכרונה היה כמעט מושלם, שזכרה כל תמונה מתמונות ילדיה באלבום, שהרצתה בפני סטודנטים ללא נייר כתוב בידה ובכלל התגאתה ביכולתה האינטלקטואלית. לא רק פגיעת הזיכרון מציקה לה, אלא כל הסט ההולך עם המחלה הנוראית הזו, נוראית כשהיא באה מוקדם, נוראית לה ולמשפחתה.
דווקא כפרופסורית לפסיכולוגיה היתה אמורה להיות לה היכרות טובה יותר, אפילו תיאורטית, עם המחלה הנוראית הזו, אלא שמתברר שהיא בורה כאחת העם. בורות זו והיכרות עם המחלה שלב אחר שלב, שיתוף הבעל והידיעה שיש סיכוי לא קטן שהמחלה תעבור גם לילדיה, זה כבר להוסיף נדבך נוסף של כאב והתמודדות.
הספר עדיין אליס מאוד מאוד אמריקאי. אמריקאי של המעמד המבוסס, האקדמי, זה שנמצא בשפיץ של מגדל השן, בהרווארד. 25 שנה של הרצאות, כנסים, מחקרים, הדרכת פוסט דוקטורנטים מעניקים בסופו של דבר קביעות. אבל הקביעות הזו אינה מאפשרת לאליס להמשיך ללמד. הוסכם שהיא אכן לא תעשה זאת, לא תשתתף בכנסים ולא תסע לשום מקום. הרי את קרבת ביתה היא לעיתים שוכחת לאחר ריצה בסביבה מוכרת.
אליס, אם כן, בעלת ביטוח בריאות מבוסס, בעל תומך, ביולוג במקצועו ואחד המושיב עצמו די מהר מול מחשב ובודק מחקרים חדשים בעניין המחלה הארורה.
אנחנו פוגשים את אליס בספטמבר 2003 ומלווים אותה כשנתיים, שנתיים בהם היא מאבדת את זכרונה והתמצאותה, ונותרת עם אישיות נטולת מילוי.
כספר/ספרות, עדיין אליס עדיין אינו בשל מספיק. ג'נובה אינה מביאה מקרה של מישהי שתתמודד גם עם אכזריות ביטוחי הבריאות האמריקאיים. לאליס משפחה תומכת, בעל ביולוג וממון לא חסר. שפר גורלה יחסית. ושוב, כספר עדיין אליס אינו ספרות עילית, בקושי ספרות מתקבלת על הדעת. תאמרו, שאלצהיימר הוא נושא שצריך להציף אותו, גם בספרות קלוקלת. אומר, שזהו נושא חשוב הזקוק ככל נושא חשוב לספרות טובה יותר.
הסרט זכה לקאסט הולם, ג'וליאן מור כאליס האולנד זכתה באוסקר על הופעתה ולמרות שלא ראיתי את הסרט, נדמה לי שהוא עדיף על הספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה