אנדיורנס/אלפרד לנסינג - המלצה

אנדיורנס (סְבוֹלֶת, בעברית), נבנתה במשך כשנתיים החל ב-1912, לצורך מסע היכרות ומחקר עם הקוטב הדרומי. יוזם המסע היה ארנסט שקלטון, יזם נועז שאסף סביבו צוות לכדי 28 אנשים בסה"כ. ב-1914 היה המסע מוכן ליציאה, אלא שבדיוק אז החלה מלחמת העולם הראשונה והמסע היה בפני ביטול. הוחלט שבכל זאת חשיבותו של המסע גדולה וההכנות היו רבות, כך שב-1 באוגוסט ספינת-המפרשים אנדיורנס יצאה לדרכה. לאחר מספר שבועות הספינה החלה את דרכה בים הדרומי, ישר לעבר הקיץ והאור הבלתי נגמר. רק שאלה היו ידועים וצפויים.

עד מהרה מצאה עצמה הספינה לכודה בין גושי קרח ענקיים שנמסו, ללא אפשרות להמשיך לשום מקום. לו היתה זו רק לכידה ועמידה במקום, ניחא. גושי הקרח, שהלכו וגדלו וטרם התגבשו ליחידה אחת או התרחקו, היכו ללא רחם בספינה, שאמנם היתה קשיחה וחדשה, אלא שכל גוש קרח כזה הכיל מיליוני ליטר מים ומשקלו בהתאם. הצוות המבועת ראה כיצד הספינה הולכת ונכנעת למכות הקרח, נשברת ומתפצחת כאילו לא היתה בנויה ממטרים עובי של העץ החזק בעולם.

תוך זמן קצר נקרא הצוות להוריד סירות, שלוש במספר, וכל ציוד אפשרי ממזון עד תרופות, משקי שינה עד ציוד ניווט, מתנורי בישול עד כל פריט היכול לסייע לחיות במרחבי קרח אינסופיים.

הספר מתאר 17 חודשים של מלחמה יומיומית בקור, בצמא, ברעב, אבל במיוחד בניסיון להגיע לציביליזציה עם שלוש סירות בקור, עם מזון מינימלי, ציוד אפסי, סירות המתמלאות מים ללא הפוגה, עייפות ופחד.

חישבו על בני אדם החיים על דיאטה אינסופית של בשר כלבי ים ופינגווינים, על קוביות סוכר ספורות מדי יום, על כוס אבקת חלב בשלג מומס ומחומם, על מספר ביסקוויטים. חישבו שוב ושוב. אתם לא מסוגלים לתאר את זה. חישבו שוב על אנשים הישנים בשקי שינה רטובים, על דמעות ממי ים מלוחים ההופכים מיד לקרח וניסיון להסיר אותן מהפנים מותיר פצע. לא, אל תחשבו. דברים כאלה הם מחוץ להישג המחשבה האנושית הסטנדרטית.

לקראת הסוף חלק מהקבוצה, בסירה אחת, יצאו להזעיק עזרה מאי סמוך, מאות מילין מרחק בים בוגדני, סוער וקר. אם עד עכשיו הייאוש לא היכה בקבוצה, הפיצול הגביר את החרדה. הסוף טוב, אם תהיתם. אבל הדרך, הדרך.

הרפתקות החייל איבן צ'ונקין/ולדימיר ווינוביץ' - לא חובה

איבן צ'ונקין הוא מהחיילים המרופטים, חסרי המשמעת, חסרי הערך הצבאי שכל צבא מתהדר בהם. גם הרוסי. אלא ימי טרום מלחמת העולם השניה, כשהרוסים מקווים שגרמניה תעמוד במילתה ולא תתקוף עקב הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

אלא שבעיירה הקטנה קראסנויה, אל תטרחו לחפש במדינה הגדולה בעולם היכן היא, נוחת לו מטוס נחיתת חרום בחצרה של ניורה בקולחוז כלשהו. מהמטוס יוצא טייס, שמבקש טלפון ומודיע למפקדתו שצינורית השמן נקרעה והמנוע שבק חיים. מנוע חדש אין, צ'ונקין מיותר יש, והרי שומר מן המוכן כשהטייס נלקח והמטוס נותר במקומו עד לתיקון. צ'ונקין נשלח למטוס עם אספקה יבשה, נשק ומעט כדורים ועוף לנו מהעיניים. צ'ונקין מגיע למטוס ומבין שהוא שומר יחיד ובלי מחליף. איך ישמור סביב השעון? בלית אויבים, אין ממש על מה לשמור ומפני מי. די מהר הוא מתחבר לניורה בעלת המקום, גורר את המטוס לחצרה ומתחיל לחיות אתה חיי אישות. עד כאן משעשע, אפילו מאוד, וכל זאת בכמה עשרות העמודים הראשונים. משאזלה הפארסה ומשאזל כישרון הכתיבה של וינוביץ', העניינים מדרדרים במהירות.

מפה לשם, צ'ונקין מתגלה כמי שהוא לא, עצבי כולם מתוחים בגלל המלחמה שהחלה, צ'ונקין הוא צ'ונקין וכשמבקשים לעוצרו הוא דווקא זה שהופך העניינים על פיהם וזה כבר לא מצחיק. פה ושם הפארסה עוד איכשהו מנסה לקום על רגליה אבל שתי דוגמאות צפו לי בראש בזמן הקריאה ורק החריפו את עליבות הרפתקותיו של איבן צ'ונקין: להיות שם של יז'י קושינסקי ותעלת בלאומילך של אפרים קישון. בשני המקרים שינו שני כלומניקים את פני המציאות ונכתבו ע"י שניים המיטיבים לספר סיפור (ומקרה של קישון, אף לביים).

ואם לא היה ברור עד עכשיו, למרות ההבטחה, זה נשאר לרוב בגדר הבטחה בלבד.

כך היה אושוויץ/פרימו לוי - המלצה חמה

"כך היה אושוויץ" היה רק מאמר שכתב פרימו לוי באחד מעיתוני איטליה. אלא שבספר זה מקובצות עדויות שנמסרו ע"י יורשיו של לוי ועוד אחדים המוזכרים וכותבים בספר.

אחת הביקורות כנגד הספר היא החזרתיות בו, בעיקר חזרה על דברים שכבר כתב לוי בספריו ובמיוחד ב"הזהו אדם?" המפורסם. אלא שדווקא ספר קצר יחסית זה מכיל מידע המצטבר לכדי איזושהי מסה קריטית. אנשים לא יפרצו בבכי בעקבות הקריאה בספר, אבל יחושו כבדות וחוסר נוחות לנוכח הקריאה.

אין בספר עלילה. רובו מאמרים שנכתבו מיד לאחר המלחמה, מאמרים שהם עדות עבור הרוסים ששיחררו את אושוויץ, בהמשך אף עדות כנגד מנגלה, אייכמן, הס ואחרים.

וכך בין המאמרים והעדויות, משום מקום, סיפור חייה העדין של ונדה מאסטרו, פרטיזנית בת 24, המגיעה למחנה ובשל חשש שהיא חולה, נידונה למוות מיידי עם הגיעה לאושוויץ ופשוט נקטע פתיל חייה. כל כך סתמי ומחריד. עדות. 20 עמודים לאחר מכן, סיפור מקברי על זכיה. זכיה? כן, זכיה. ניצולים הגישו תביעה משוטפת כנגד אי. גה. פארבן, המפעל בו עבדו, ולא שילם להם שכר. בסוף התביעה התקבלה ופרימו לוי זכה ב-800 אלף לירטות. כך שנים לאחר תום המלחמה.

לוי (ואחרים) נשלח לאחר שנלכד והודה בטיפשותו שהוא יהודי, לאושוויץ. כך היה כתוב על הרכבת: אושוויץ. זה לא אמר לו דבר. אחרי חמישה ימים הגיע למחנה, לא לשער בו כתוב בגאווה שהעבודה משחררת. בעקבות עדותו שלו שהוא כימאי, הוא נשלח לעבוד במפעל שהיה בתהליך הקמה (למרות שלא קם בסופו של דבר) והיה אמור לעסוק בחומרים כימיים, בונה-מונוביץ. במקום זאת, נשלח לעבוד במפעל של אי. גה. פארבן, מפעל הקיים עד היום ועוסק בחומרים כימיים. היה זה מפעל בן 6,000 דונם, כמו 170 קניוני עזריאלי תל אביביים (וסליחה על ההשוואה המזוויעה). המחנה היה ברמת נוחות גבוהה: ממוצע החיים בו היה שלושה חודשים! במחנה אחר באשכול אושוויץ, בירקנאו, נניח, חיו רק שבוע-שבועיים. לוי היה מהבודדים שניצלו גם משום שגופו הקטן שרד מזון מועט וגם בשל מקצועו. אתלטים ועובדי אדמה שריריים מתו ראשונים מרעב.

עוד כמה מספרים שיסברו את האוזן והעין: מחנות ריכוז/השמדה כאושוויץ, היהלום שבכתר, היו כמאה, יחד עם עוד אלפי מחנות קטנים יותר. באושוויץ לבדו הושמדו 4 מיליון איש. במלחמה כולה, מכל הצדדים, נספו 60 מיליון איש. בשיא, עוד שיא, הושמדו באושוויץ 24,000 איש ביום אחד. שחרור המחנה בידי הרוסים היה ב-27/1/1495. ה-27/1 נקבע כיום השואה הבינלאומי.

בשרשרת הפיקוד  של הגסטפו נמנו האנשים האכזריים ביותר, חולי הנפש הקשים והאלימים. מנגלה, אדם בעל מראה חביב ומראה מטופח עד שחצנות, נהג לעשות סלקציות יומיות בהם מתו אנשים סתם כך למרות שהיו אמורים למות ממילא תוך כמה ימים. ימינה ושמאלה, לכאן החיים ולכאן אלה שימותו. מקברי, לא-ייאמן ולא מסופר מספיק. משרפות תוכננו ונבנו במפעלים כאילו היו מכוניות, חלקי מטוסים או מזגנים. הכל נלקח בחשבון: היכן תהיה הכניסה למשרפה (היו ארבע), מה יהיו השלטים על הקירות (לא לשכוח מגבת), מה יהיה סוג הגז, כיצד יוציאו את הגופות והיכן אלה יישרפו. יעיל, פשוט ועם אחריות לכל החיים.

קירות עץ דקים/נתן שחם - המלצה חמה

ספר לא ארוך, המכיל 3 נובלות מאת אחד הסופרים המוכשרים שהיו לנו, נתן שחם. הנובלה הראשונה מתרחשת בשוויץ, בז'נב, ליתר דיוק, ולאחר מכן בספינת "קאירו סיטי", השטה מנמל מרסיי לחיפה. הזמן הוא מהחתימה, הו כמה תמימה, על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. להזכירכם, הסכם אי-התקפה שתוקפו עשר שנים, בין גרמניה לסובייטים, שנחתם ב-23 באוגוסט, 1939.

יוז'י, בן ה-27, חוזר מהקונגרס היהודי ונפרד מאהובתו פרלה בת ה-19, החוזרת לפולין. הוא צריך לשוב לישראל ולכן מתחיל לכתוב מכתבים על-מנת לשלוח אותם לפולין, לפרלה. אלא שהמתח באירופה לא מאפשר קווי דואר סדירים ומה שמתחיל במכתבים, שלא נשלחים, הופך ליומן מסע מרתק למשך שבועיים עד הגיעם לחיפה. כולם נעים בין תקווה לייאוש, מאמינים שההסכם אכן ימנע מלחמה, אבל בעודם בספינה הם שומעים שהמלחמה אכן פרצה, למרות שבאלכסנדריה, רודוס, פיראוס ואתונה העסקים כרגיל והמתח לא ניכר. אין עברית כזו יותר ורגישות כזו.

הסיפור השני עוסק בקיבוץ כלשהו, בשנות הארבעים של המאה העשרים. הדמות העיקרית גרה קרוב לשנה בקיבוץ, בבחינת חברה יחסית חדשה. החדר שלה גובל בחדר בו גרים זוג צעיר. הבעל, איש בעל תפקיד צבאי מסתורי ולכן נעדר לעיתים קרובות. כשהוא כבר מגיע, קירות העץ הדקים אינם מונעים את הרחשים והגניחות. אלא שלפתע יש דמות מסתורית עם רעשים וגניחות גם בלילות שהבעל לא נמצא. בסוף זה כמובן נגמר רע, למרות כמה תקוות לסיום הוגן יותר. והכתיבה? כמובן רגישה ונפלאה.

ומה בשלישי?

השלישי נדמה מבולבל ולא רהוט. אבל לקראת הסוף העניינים מסתדרים. פיניֶה מייזליש בן ה-70 מקבל מתנה ליום הולדתו. נסיעה לאמריקה. אמריקה זה בעיקר ריכוז יהודים ב"נויורק" ובניו ג'רזי.

איזו מין מתנה היא זו? פעם זו היתה מתנה, ללכת לפגוש קרובים רחוקים ולהביא להם את בשורת הציונות, למעשה הרכילות הטריה מהקיבוץ.

מייזליש מתנהג במו בוק, חוסך סנט לסנט, כי כך חונך בקיבוץ, אוכל בחוץ ולא במלון, בקושי מחבר משפט נורמלי באנגלית ונדמה שהכל עקום. הוא אפילו נשדד ע"י כושים, אזניים תצילנה מאין תקינות פוליטית, עד שפנסיונרית יהודיה אחת מסדרת הכל, משנה את תאריך הטיסה שלו, לוקחת אותו לטיול של אמריקה האמיתית למשך חמישה ימים ורומזת לו רמזים, שאינם חודרים לבוקיותו. מקסים.