יום שישי, 31 בינואר 2025

ריקשה/לאו שה - מופת


 

פקין של פעם, היום בייג'ינג בירת סין, היתה עיר גדולה. בשנות השלושים של המאה החולפת התחשרו ענני סערה של מלחמה בין סין ליפן. בשנים האלה להיות גורר ריקשה היה מדובר במנוע וההגה של הריקשה דרך רגלי הנהג הרץ מקדימה. להיות בעל ריקשה היה להיות בעל מונית דהיום. להיות שכיר הגורר ריקשה, היה כמו נהג שכיר במונית מודרנית. היום לא רצים בחום, לא בגשם ולא בשלג. תתפלאו שאז כן.

הספר נכתב ע"י לאו שה, שאיכשהו נעלם בשנות השישים, אולי משום שלא היה חביב השלטון. לאחר שנחבט ע"י בני ובנות המשמרות האדומים הוא בחר להתאבד ביום שלמחרת בשנת 1966, בטביעה. הספר פורסם ב-1985 בכתר והיום אנחנו ארבעים שנה לאחר פרסומו. סין היום היא מדינה אחרת לגמרי, לא דמוקרטית, רחמנא ליצלן, אבל המדינה המתקדמת בתבל.

סיאנג-דזה בא מן הכפר. לבוא מן הכפר זה לבוא בור ועני. לסיאנג-דזה כמה יתרונות חשובים. הוא בעל רצון כביר להצליח, חזק ואתלטי בגופו, מסודר והדור לבוש, רץ בכל מצב ולא מתעצל בשום מצב ולא מוציא מעת נחושת על שתיה ועישון. הוא חוסך כסף לריקשה משל עצמו וזו חומקת  ממנו שוב ושוב. פעם הצבא לוקח את הריקשה החדשה ממנו ופעם הסכום הנצבר לריקשה אחרת נחמס ממנו. אבל יש מי ששם עינו בו ומבין את ערכו. האחד הוא בעל ריקשות רבות המושכרות לגוררים והשניה היא בתו, המנהלת את העסק. הבת נוהגת בו במרמה, נישאת לו בהבינה שזה אדם הגון וישר ומקווה שגם אביה יקבל אותו. האב, במקומו, מרחיק את בתו, מוכר את העסק בלי שידע כלל על חתנו החדש.

וכך, ריקשה באה וריקשה הולכת, גורלו של סיאנג-דזה לא משתפר, משפחה לא תצא לו מזה, בריאותו מדרדרת. כבן כפר בא לעיר הגדולה, העיר העתיקה, שיש בה לכאורה כל ההזדמנויות. סיאנג-דזה המהודר, הבנוי לתלפיות, נעשה כאחד האדם, צל של עצמו, אחד שלא יודע לנצל הזדמנויות והזדמנויות אינן ניקרות על דרכו ממילא.

"פועלי כל העולם התאחדו!" (המניפסט הקומוניסטי, 1848) בואו וקחו עותק של ריקשה והבינו כמה מצבכם  עגום.

לאו שה מודה שכתיבתו רגשית והוא לא בנוי לכתיבה אינטלקטואלית סדורה. אז אמר. בספר מופת זה הצליח לאו שה להביא לפנינו תמונה מכמירת לב, אדם ההופך לצל עצמו, אדם חזק ובנוי לתלפיות, שמקרים אלה ואחרים הופכים אותו לכזה המנסה למצוא את  בדל הסיגריה הבא על הרצפה.

יום שבת, 18 בינואר 2025

סופר כמקצוע/הרוקי מורקמי - המלצה


 

ב-2015 פירסם מורקמי ספר העוסק בו ובמקצועו. לא סתם הוא מדבר על זה כמקצועו מאחר והוא עוסק בזה 35 שנים (מגיל 31) ועדיין נמצא בינינו. מה גרם לכתר+כנרת לחכות כמעט עשור כדי לפרסם ספר זה? על סופרים ומקצועם כבר קראתי משל סטיבן קינג ופול אוסטר. מורקמי מעניין אותי מכולם. שעות רבות של עונג הוא העניק לי ב-17 הספרים שקראתי משלו (כל דבר שתורגם לעברית), במיוחד קורות הציפור המכנית, יער נורווגי, קפקא על החוף, ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם, אנדרגראונד, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה ועוד.

כבר בהתחלה הוא מספר על הושבת שני סופרים היכנשהו בתחילת המאה העשרים לארוחה כדי שידברו. אלה היו פרוסט וג'ויס, שני מומחים בזרם התודעה. השתיקה ביניהם היתה מהדהדת, משל סכר קם ביניהם ודבר לא זרם. נו, לכו תדעו. זה בעניין סופרים...

בהמשך מספר מורקמי על מבקרים ספרותיים המתקשים לבקר ספרים. אני בהחלט יכול לחשוב על כמה מבקרים במוספים הספרותיים הנחשבים בישראל ולזעום על ספרים שקראתי בגללם ופסקתי לקרוא את המבקרים.

סופרים רבים, לדבריו, העניקו לנו ספר או שניים – אפילו טובים מאוד – ונעלמו כשגילו שמקצועו הסופר אינו מה שחשבו (האם זה אתה ג'ונתן ליטל?). גאוותו על השנים הרבות בהם הוא עדיין מסתובב בסצנה הספרותית (הרג קומנדטורה יצא לאחר צאת ספר זה ויש עוד אחד שיצא בארה"ב) וכמובן, מועמדות אינסופית לנובל. הסופרים עליהם אני יכול לחשוב הנמצאים בשלולית הספרותית זמן ארוך כל כך הם מישל וולבק, סטיבן קינג, ו... לכאורה זהו, אם נעסוק במשובחים. מפול אוסטר נפרדנו אך לאחרונה (2024).

וכך, סופר הוא לא היה בהתחלה. רבים מכירים את היותו אוהב ג'אז. אהבתו נמסכה לתוך בר קטן ששכר, העמיד בו פסנתר להופעות חיות וגם השמיע מוזיקה ומכר גם אלכוהול ואוכל. ואז, יום אחד בביקור במשחק בייסבול בשכונה, נפלה עליו ההכרה כי עליו לכתוב רומן. השאר היסטוריה. עוד הוא מספר על חייו ומה שהוא מספר בכלל מתלבש עלי ככפפה ליד. אני מבין לגמרי את חייו, אהבותיו ובחירותיו בסגנון בו מחייו עוברים ומתנהלים. איש כלבבי.

בהמשך מורקמי עובר לתהות עד כמה הוא מקורי בכתיבתו (אני יכול להעיד שכן), אבל בתוך עצמו הוא שוכן והוא מניח שכן. אלא שלא זו בעייתו של מי שרוצה להיות סופר, ומורקמי חושב שסופר, פרט להיותו מקורי, צריך משמעת כתיבה, שקט מטרדות היומיום ושמירה על הגוף ההולך ומכלה עצמו ונחלש. הוא בוחר בריצה יומית ואף כתב על כך ספר.

אז הוא עובר לתקוף את בית הספר. מורים והורים ביפן גם יחד לא אוהבים את שינון החומר במטרה אחת בלבד: מעבר מבחנים. אז אספר לכם משהו מעצמי. בהיותי בי"א נכנס המורה לפיזיקה ובמהלך השיעור סיפר שלו יכלו לבנות חללית שתטוס מהר יותר ממהירות האור, הרי אז אפשר יהיה לראות את ההיסטוריה של כדור הארץ. האנטנות נעמדו בראשי. במילים אחרות, שערי סמר. ניסיתי לברר פרטים, אבל המורה השתיק אותי בתקיפות. באסיפת המורים הקרובה המחנכת ביקשה שאגש עם אמי למנהל. המנהל פתח את יומנו, בדק היכן שמי ואמר לאמי ביידיש, הילד שלך מפריע בשיעור פיזיקה. בזה תם המגע שלי סופית עם בית הספר. למורקמי נאמר תמיד שעליו ללמוד היטב, כי תמיד זה יישרת אותו בעתיד. מעת שסיים ללמוד, לא חש לרגע שזה משרת אותו. בחירתו ללמוד אנגלית בעצמו היתה לשם קריאת ספרים בשפת המקור ויותר מאוחר לתרגם אותם ליפנית כפרנסה והעסקת המוח בין כתיבת ספרים.

שאלו את מורקמי האם מישהי מדמויות ספריו דומה למישהו שהכיר בחייו. הוא ענה שלא. אני עונה לשאלה שלא נשאלתי, האם הדמויות שאני קורא עליהן בספריו הן דמויות "מורקמי", ואני עונה, "בארור".

האם למדתי משהו על מורקמי מספרו? כלום ושום דבר. האם למדתי משהו על צורת הכתיבה שלו? לגמרי. האם אהבתי את הספר? זה ספר לחובבי מורקמי ולכן התשובה ברורה. מורקמי הוא לגמרי הסופר החביב עלי.

יום שבת, 11 בינואר 2025

הקרב על המערב/דאגלס מאריי - המלצה חמה


 

על הוצאת סלע מאיר להצטער צער עמוק על כי מסרה את מלאכת התרגום של ספר חשוב זה לידי אחת ענבל אלוני. נראה כי לא היה גם עורך/ת תרגום בתמונה. בתמורה קיבלנו ספר עם תרגום רהוט לרוב ולפעמים כזה שנעשה מתוך שכרות מלווה בגיהוקים לא נעימים לאוזן. למשל, מיהו מאו צה-דון?

הכריכה בחו"ל לבנה ונאה וכאן עברה מין פיגוע בצבע קיא. ראו הוזהרתם.

הספר הזה נסקר ע"י לבן פריבילג, שאם תחדרו לחשבון הבנק הפריבילגי שלו עם מכשיר לגילוי מתכות, המכשיר ישתוק לנצח. זה גילוי נאות לספר העוסק בשנאה ללבנים פריבילגים, גם אם הם עניים.

מאריי מביא לפנינו בדרכו הצחה והמשעשעת לעיתים, את סיפור המערב שירד מנכסיו. זהו אותו מערב בעל נכסי צאן ברזל מוכחים ורבים מיני ספור. אבל רצה המקרה והספר נכתב ב-2021, פורסם ב-2022 וכל מאורעות 2023-2024 חסרים, בעיקר אלה הנוגעים לאוניברסיטאות סטנפורד והרווארד, אותן אוניברסיטאות המככבות תמיד בעשירייה הפותחת של אוניברסיטאות ברמה הבינלאומית. הן גם מככבות מאז ועתה בין רשימת חמשת המטורללות הבינלאומיות.

מה שמובא לפנינו בספר הוא מזמור התנצלות לכאורה של המערב על היותו מערב: לבן, עשיר, יצירתי, שולט. לכאורה. משום שאם ניקח מאורע אחד בולט, שממנו החלה כל המהומה, יהיה זה מוות מברך לבנה שהונחה על צוואר שחור, ברכו הלבנה של שוטר על אחד ג'ורג' פלויד, אירוע שזכה לסיקור חסר תקדים גם בשלל הסיקורים ההיסטריים האמריקאיים. אז נכנסה פעילות תנועת BLM (Black Lives Matter) לאור הזרקורים. בעקבות זאת, כל דבר עם הד רחוק של גזענות ושמץ פריבילגיות לבנה זכה להשמצה ואף השחתה פיזית. מילא כשמדובר בארה"ב, שם העבדות שהיתה ונותרה בזיכרון ועדיין גורמת להתנגשויות על רקע גזעי, אבל כשזה גולש לאנגליה, גבה מורמת. האימפריה הבריטית טרחה רבות בפעילותה בכל תחום אפשרי כנגד העבדות. פתאום פסלו של גדול הפוליטיקאים, שהציל את העולם מהנאציזם והפשיזם, צ'רצ'יל, נצבע באדום ומוסר זמנית מכנו מפחד זעם ההמון, הנבער לרוב. וזה לא הפסל היחיד המושחת. רבות העיריות היוצאות לפעולות מנע באירופה וארה"ב ומסירות פסלים של מי שחשודים בקמצוץ חשד לעבר קולוניאלי כשלהו. קחו את הקולוניאליזם מהודו ואין מערכת רכבות ומינהל תקין. זאת במדינה הגדולה על פני כדור הארץ. קצת פרופורציה.

הספר, אם כן, עוסק במערב המגן ומתנצל על קיומו, הצריך להסביר מדוע יש פסטיבלים של אוריינטליזם, שארה"ב צריכה להתנצל בפני סין, מדינה עם זכויות אדם מפוקפקות, שהדים של מוזיקה אפריקאית שהולחנו ע"י לבנים כהוקרה ואהבה מחייבים התנצלות. תבינו, אם כן, שמשהו לא תקין.

לו התבקש מאריי להרחיב הספר לזמנים שלאחר השביעי באוקטובר ולספר מה התרחש באוניברסיטאות המטורללות האמריקאיות, בטח היה שב ותוהה, האם הגזענות הלבנה הביאה למשרה הרמה את קלודין גיי השחורה מאוניברסיטת הרווארד סתם כנערת פוסטר. אוניברסיטה כזו בטח לא תעשה מעשה שכזה ללא תבונה עמוקה ומחשבה תחילה. אז הביאו את קלודין גיי וזו הצליחה ליצור את מופע הבושה הגדול לאוניברסיטה בעקבות חוסר יכולתה להסביר גזענות כלפי יהודים בעקבות טבח אוקטובר. מאריי היה כותב פרק נכבד על כך מכל זווית אפשרית.

אם טרם נפל האסימון, מאריי, הידוע בקליפים מאירי העיניים שלו והמשעשעים בטיקטוק, מביא לפנינו ספר על המערב המתנצל, המגמגם, המסביר והנשלח לפינה להתבייש. הוא מצר על כך וחושב שלא כך צריך לטפל בבעיה. יותר מזה, הוא חושב שאין בעיה. אפילו אודישנים עם מסך, כך שתזמורת המבקשת לקבל לשורותיה נגן קלרינט או פסנתרן, לא זכה להתקיים. המסך הואשם בגזענות. מגלי גזענות, בלי שאהיה גזען, מתגלים בשיא טפשותם. הטלוויזיה והקולנוע מלאים בדמויות רב תרבותיות, הסדרה משחק הדיונון הנצפה ביותר היא בכלל מדרום קוריאה. כך שעל מה נלין?

ואם נלך רגע לעולם הרפואה, הנה נמצאה מחלה אוטואימונית חדשה: תקיפה של כל הטוב, הנאה, החדשני והמתקדם במערב. מחלות אוטואימוניות הן דבר חדש בימי הרפואה המודרנית. טרם נמצא שיקוי מתאים להבראה.