פקין של פעם, היום בייג'ינג בירת סין, היתה עיר גדולה. בשנות השלושים של המאה החולפת התחשרו ענני סערה של מלחמה בין סין ליפן. בשנים האלה להיות גורר ריקשה היה מדובר במנוע וההגה של הריקשה דרך רגלי הנהג הרץ מקדימה. להיות בעל ריקשה היה להיות בעל מונית דהיום. להיות שכיר הגורר ריקשה, היה כמו נהג שכיר במונית מודרנית. היום לא רצים בחום, לא בגשם ולא בשלג. תתפלאו שאז כן.
הספר נכתב ע"י לאו שה, שאיכשהו נעלם בשנות השישים, אולי משום שלא היה חביב השלטון. לאחר שנחבט ע"י בני ובנות המשמרות האדומים הוא בחר להתאבד ביום שלמחרת בשנת 1966, בטביעה. הספר פורסם ב-1985 בכתר והיום אנחנו ארבעים שנה לאחר פרסומו. סין היום היא מדינה אחרת לגמרי, לא דמוקרטית, רחמנא ליצלן, אבל המדינה המתקדמת בתבל.
סיאנג-דזה בא מן הכפר. לבוא מן הכפר זה לבוא בור ועני. לסיאנג-דזה כמה יתרונות חשובים. הוא בעל רצון כביר להצליח, חזק ואתלטי בגופו, מסודר והדור לבוש, רץ בכל מצב ולא מתעצל בשום מצב ולא מוציא מעת נחושת על שתיה ועישון. הוא חוסך כסף לריקשה משל עצמו וזו חומקת ממנו שוב ושוב. פעם הצבא לוקח את הריקשה החדשה ממנו ופעם הסכום הנצבר לריקשה אחרת נחמס ממנו. אבל יש מי ששם עינו בו ומבין את ערכו. האחד הוא בעל ריקשות רבות המושכרות לגוררים והשניה היא בתו, המנהלת את העסק. הבת נוהגת בו במרמה, נישאת לו בהבינה שזה אדם הגון וישר ומקווה שגם אביה יקבל אותו. האב, במקומו, מרחיק את בתו, מוכר את העסק בלי שידע כלל על חתנו החדש.
וכך, ריקשה באה וריקשה הולכת, גורלו של סיאנג-דזה לא משתפר, משפחה לא תצא לו מזה, בריאותו מדרדרת. כבן כפר בא לעיר הגדולה, העיר העתיקה, שיש בה לכאורה כל ההזדמנויות. סיאנג-דזה המהודר, הבנוי לתלפיות, נעשה כאחד האדם, צל של עצמו, אחד שלא יודע לנצל הזדמנויות והזדמנויות אינן ניקרות על דרכו ממילא.
"פועלי כל העולם התאחדו!" (המניפסט הקומוניסטי, 1848) בואו וקחו עותק של ריקשה והבינו כמה מצבכם עגום.
לאו שה מודה שכתיבתו רגשית והוא לא בנוי לכתיבה אינטלקטואלית סדורה. אז אמר. בספר מופת זה הצליח לאו שה להביא לפנינו תמונה מכמירת לב, אדם ההופך לצל עצמו, אדם חזק ובנוי לתלפיות, שמקרים אלה ואחרים הופכים אותו לכזה המנסה למצוא את בדל הסיגריה הבא על הרצפה.
