בסלון של ברטה הזכיר לי כמה מגמות בספרות, למשל, בתי קפה בהם נסבו כמה עלילות כמו אלה של דוד פוגל (חיי נישואים) וסטפן צוויג (מנדל של הספרים), או למשל, נשים נתמכות של אלכנסדר דימא הבן (הגברת עם הקמליות) ושל אמיל זולא (ננה). וכך, עניין הסלונים התברר כמגמה נרחבת של נשים רחבות אופקים, אך דלות השכלה, שלא זכו להשכלה אקדמית או אחרת מסודרת. מאות סלונים התקיימו באירופה, וינה, פריז וברלין בעיקר, אפילו וושינגטון וברצלונה, מהמאה ה-17 ועד למאה העשרים. היו אלה סלונים של נשים עשירות, הנשואות בעיקר לבעלים שעיסוקם מצריך פגישות עם אנשים מפורסמים ומשפיעים. במקרה של ברטה, כבר בגיל 12 היא היתה מזכירתו של אביה מוריס, מו"ל עיתון נחשב בווינה - נויה פרייה פרסה. כך זכתה לפגוש את ראש הממשלה לעתיד של צרפת ז'ורז' קלמנסו כשהיא נערה, ולהחליף עמו אי-אלו דעות. בסוף גם איכשהו היתה קרובת משפחתו.
אבל מה באמת עם הסלון? כלום ושום דבר. אמנם היו שם צוויג, קלימט, שניצלר, רודן, אלמה וגוסטב מאהלר, פרנץ ורפל, ונכחו שם אנשי אמנות אלה ואחרים, גם פוליטיקאים, אלא שכל זה מסופר כלאחר יד.
אחימאיר מנסה להעלות על הכתב סיפור מעברה של משפחתה שלה, משפחת צוקרקנדל. ישבה וקראה, גם ביקרה בווינה לא אחת. זה היה סלון אחד ממאות באירופה, בטח מעשרות בווינה עצמה. כמו כותבי ביוגרפיות (וזו לא ממש ביוגרפיה) אחרים בעבר, גם אחימאיר מצאה עצמה ממלאת מילויים "אמנותיים" של שיחות כאלה ואחרות. זה בסדר, כל עוד זה נאמן למציאות.
האם ערכו של הספר דווקא בהארת עברה של משפחתה של ברטה? הרי בספר יש פרק נרחב גם לגיסתה אמליה. ערכו האמיתי של הספר בהארת התקופה, תקופה של פריחה אמנותית בלתי רגילה טרם מלחמת העולם הראשונה. פריחה זו נגדעת לרגע בגלל מלחמתה העולם ואז הכל שב לפרוח, כמו גם ניצני הירידה עם הופעת הנאציזם.
ברטה ובעלה אמיל צוקרקנדל לא היו אנשים עשירים. הוא אמנם היה פרופסור לאנטומיה ידוע מאוד באוניברסיטה, ספריו נמכרו ונלמדו ברחבי אירופה ומחוצה לה, אבל הסלון לא נבנה על שתיה וזלילה, יותר על החלפת דעות. הרוב לא האמינו שעם כמו האוסטרים יסכים ליפול כפרי בשל לידיו של היטלר, אבל נכשלו בתחזית.
וינה בכלל והסלון של ברטה מייצגים תקופה שהיתה ואינה. הלב נחמץ להיעלמות אותה תקופה, אבל זה כנראה עולמנו, שדברים טובים נרמסים ברגל גסה.
