לוקח כמה ימים לחשוב על הספר המיוחד הזה כדי לשבת ולכתוב סקירה. אז ישבתי, אכלתי, ישנתי וכתבתי ראשי פרקים. לחשוב שתצא מזה סקירה לתפארת זו יומרה.
האישה, שמה לא ידוע, מגיעה יחד אם בת דודתה ובעלה של בת הדודה לציד. מן סופ"ש מרנין שכזה בהרים. הם מגיעים לביקתה בכפר, האישה נשארת בביקתה, נחה ומתפלאת מדוע קרוביה מאחרים לחזור. היא יוצאת מטה לכיוון הכפר ומצחה חוטף מכה ממשהו לא ברור. מולה ניצב קיר זכוכית שקוף ובלתי עביר, ממול כפר שדבר לא זז בו, במיוחד אותו איכר שקפא בתנוחה משונה מעל הבאר. הקיר מונע כל מעבר מכל כיוון.
אט אט מתחוור לה שהיא כלואה, אבל היא מחוץ לכלא והשאר בפנים, "קפואים" לעד. היא נותרה עם הכלב שונר לצדה, ההופך לבעל הלוויה הנאמן שלה עד ש... נרצח. די מהר אנו מגלים עובדה מזעזעת זו והיא נכתבת שוב ושוב. אבל לא אקדים את המאוחר. לא רק כלב יש, גם הפרה בלה, שלה תפקיד של אספקת חלב והולדת הדור הבא, וזה אכן נולד ושמו "פר". גם חתולה קפריזית בתמונה, ממנה תיוולד חתולה לבנה יפהפיה וחתול נוסף. אלה חבריה היחידים של האישה, חברים קצרי טווח, אבל כל אחד ותפקידו בכוח הקטן ובסיפור האורך שלוש שנים.
האישה היא אישה עירונית, כבת ארבעים. בעברה הרחוק גרה בכפר וההיכרות עם חיי הכפר היתה מוגבלת. עד מהרה מצאה עצמה עם עבודה מעל הראש. ראשית דאגה לרווחת הכלב ולמזון שלו, שבתמורה שמר על הפרה והיה בן לוויה נאמן וחבר חכם. הפרה הצטרפה די מהר והיה צורך לדאוג לחליבה שלה ומאוחר יותר להולדת פר. וכך, מבוקר ועד ליל העבודה, כולל קצירת חציר, גידול תפוחי אדמה ושעועית, ציד איילים וצבאים חלשים, כל זאת בשנות השישים, ללא עזרה סלולארית, ללא מיכון מיוחד, חשמל ובעצם שום דבר מיוחד. אפילו הרדיו המרצדס שנותרה מאחור לא הפיק דבר מלבד רעשים סתמיים.
לא הכל עובר על מי מנוחות. החיות העניקו אושר, כמו גם דאגה ואפילו רצח בסוף. הם הוסיפו מימד זמניות, בטח יחסית לאורך ולאורח חיי האדם. הן באו והלכו, בעיקר חתול לבן וקצר חיים ועורב לבן ומנודה מחבריו השחורים.
כל מה שנותר לה זה לקיים חיים שגרתיים ככל האפשר. מכאן באה ההתלהבות הראשונה מהספר, שהסיפור שלו חזק מהכתיבה, לא שמשהו רע בכתיבה – 221 עמודים ללא רגע דל, ללא חלוקה לפרקים, או תת-פרקים. פשוט סיפור אחד מתמשך של שלוש שנים, ללא תהיות פילוסופיות עמוקות, הרבה קוצים בידיים וכאבי גב לנוכח הכנת עצי בערה, לא עניין של מה בכך באקלים האוסטרי הקפוא לעיתים. תרופות של ממש אין, שמן איילים יש וזה בערך הכל.
החיות העניקו מימדים רבים לסיפור, כך גם הבדלי הגובה בין שני מקומות בהם בחרה האישה לגור בחורף או בקיץ. החלב של בלה הפרה היה בעת ובעונה אחת מזון, קשר בין החתולים, פר, הכלב והאישה. חיות המאכל נורו בלא חיבה ולא סתם כך. אופיין של חיות הבית קיבל תשומת לב ומקום בסיפור החסר בני אדם אחרים, הנעלמים יום אחד בסיפור שאינו מדע בדיוני או פנטסיה, שום דת לא מעורבת ושום הסתכלות פילוסופית, רק סיפור מרתק נטו.
קראתי דברים מיוחדים בחיי. נדמה שהסיפור הזה לוקח בהליכה עם שתי ידיים קשורות מאחור.
