פרקים נבחרים בפיזיקיה של אסונות/מרישה פסל - לא חובה
רואי וולמן, המתרגם, זכאי למכות בטוסיק על שפעמיים כתב אוסטין ולא אוסטן. אוסטין זו מכונית ו-וולמן הוא פסאודו-מתרגם,
גם אם ניקח בחשבון משפטים תמוהים שמופיעים פה ושם. זה מאוד אופייני למודן מאז
ומתמיד.
מרישה פסְל, מחברת ספר ביכורים זה, בזבזה המון תחמושת עלינו, על מי יותר ועל
מי פחות, אבל בכלל הרבה מדי. זו תחמושת זולה, אבל הבזבוז צורם לעין. הבה ואסביר: הספר הזה מכיל מאות הפניות והערות
לסרטים, ספרים, תוכניות טלוויזיה ומה לא. זה בא להראות ש... שמה? שפסְל אינטליגנטית?
זה ניכר מכל דף שכתבה. אחד הדברים היותר משמימים באנשים אינטליגנטיים זה שהם לעתים
טרחנים עד מוות. תארו לעצמכם לדבר עם אבשלום קור, לנסות להשאר קוהרנטיים) איך אומרים קוהרנטיים בעברית, עקביים?)
ולדבר בעברית תקינה פחות או יותר, אפילו בלי שייתקן אתכם. מבינים
את הבאסה? אז פסל מנסה להפעיל עלינו את כל ההפניות לשמות ספרים ותוכניות טלוויזיה
כדי שניטיב להבין את כוונתה המרומזת. למה שלא תדבר ישר ולעניין? מילא שזה נראה
ונשמע רע, הכתיבה שלה עמוסה בהמון טקסט להגני וטרחני, ובשלב מסוים מכריח את הקורא
לדלג אם הוא רוצה לשמור על שפיותו כקורא ולהתקדם הלאה לתכלס המובטח בספר ספרות יפה
הנוגע גם לפרשייה פלילית. שניים במחיר אחד, ולפי כמות העמודים (590) אפילו כמעט שלושה במחיר אחד. ובמה
הדברים אמורים?
בלו ון מיר נעה על פני ארה"ב יחד עם אביה בהתאם לאוניברסיטאות
המשלמות הכי טוב כדי לקבל את שירותי ההוראה של האב. בלו בת ה-16 תלמידת תיכון
שלומדת גם בחוג של המורה האנה שניידר ועוסק בקולנוע, אבל היא גם שותפה בקבוצת תלמידים
נבחרת המתאספת מדי שבת בביתה של המורה. מטרת ההיאספות חברתית כמו גם העמקה
קולנועית. עד מהרה הופכת החבורה לחבורת חברים, עד שיום אחד הם מוזמנים ע"י
המורה לטייל בהרים לא רחוק, שעת נסיעה בסה"כ. בעליה לחניון הם זוכים לשיחה
פרטית כל אחד עם המורה, בלו זוכה אחרונה, זו לא ממש שיחה, יותר "קחי את המפה, הפנס והמצפן, תצטרכי אותם. חכי
פה". המורה נעלמת רק כדי למצוא אותה יותר מאוחר תלויה על עץ. לזה תצטרכו
לקרוא קודם כל 400 עמודים טרחניים, גם אם כתובים היטב, כדי להגיע לתליה. תגידו
שאולי לא כדאי? אולי. אבל קחו בחשבון שזה לא ספר
מתח של ממש, זו ספרות יפה אליבא דמודן.
בסופו של דבר בלו מתיישבת לכתוב את מסקנותיה ממידע שהגיע אליה מפה ומשם בנוגע
להאנה שניידר ואז מתעמתת עם אביה בגלל המידע המחשיד גם אותו. כאן מקבלים רגע קומי,
לא שונה בהרבה מבספר כולו, הבנוי על ציטוטים מספרים ובסוגריים שם הספר והשנה שיצא.
ברגע קומי זה בלו זורקת על אביה ספרים, כל ספר בשמו ושנת יציאתו, כולל ספר נדיר
שאביה מצליח לתפוס במעופו, ללא נזק.
זה נגמר ב"בא לך לאכול משהו"?
בילוש כורסה מתאים יותר לאגאתה כריסטי, לא?
ואכן, שוב נעלם מישהו והפעם זה מטריד באמת.
האם הספר ראוי במיוחד? לא
האם הספר מרתק? מעט
האם הספר מקורי? מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה