המסע אל
החופש הוא המסע הלא ייאמן של מסעב חסן, בנו של יוסף חסן ממקימי החמאס, בנבכי
הביורוקרטיה האמריקאית. הספר הזה הוא כמובן ספר ההמשך ל"בן החמאס", שעסק
במסעב המשת"פ והמרגל לטובת ישראל, ומפעילו הקפטן לואי.
בספר השני אנו מגלים את העזרה שקיבל מהשב"כ וכך מגיע
מסעב לארה"ב רק כדי לגלות שהוא מועמד לגירוש מידי משום שציין "כן"
בשאלון בו נשאל אם היה חבר בארגון טרור. מצמית, מרפה ידיים, מעורר חלחלה, אבל
ארה"ב היא מדינת חוק ובלי צחוק. אלא שאז יוצאים למסע בו אפילו המפעיל, קפטן
לואי, גונן בשמו האמיתי, מגיע לארה"ב בניגוד לכל תקנה של השב"כ ומסתכן
בנידוי של מדינת ישראל והתנערות ממנו. גונן מרגיש שהוא חייב לעזור למסעב ולהעיד
לטובתו, שעצם העובדה שהיה חבר
ארגון טרור היה למעשה לצורך ריגול למען ישראל. הפרטים המפורטים בספר כמובן, אבל מה
שחשוב זו דמותו עצמה של מסעב חסן, שהאמת שלו היא גם האמת וגם שלו. האמת שלו היא
התנערות מהאסלאם הלוחמני ורווי השנאה ומניעת מוות אפשרי.
האנגלית של מסעב משתפרת אט אט, היא חייבת להשתפר משום שזרמים נוצריים בארה"ב אט אט מזמינים אותו להופיע אצלם ולנאום. אחר כך מציעים מטוב הארץ ומשכנעים בדרכי נועם להצטרף לזרם הזה או האחר. מסעב נותר עם האמת שלו ומסרב בנימוס. הצטרפות היא התחייבות, לא בטוח שזו הצטרפות לאמת הנכונה ולא בהכרח לאמת שלו.
אמת אחרת
צצה מולו בכל פעם שהוא בא במגע אם החוק, עם הפקידים המביטים בשאלונים שמילא, השנה
היא 2007, רק שש שנים לאחר האסון שבא לאחר המגה-פיגוע בתאומים. הפיגוע ששינה את
העולם והפך את אמריקה לפרנואידית קיצונית.
מסעב ממשיך לנאום, ממשיך לחיות על כספים קטנים שניתנו לו
כשכר על הרצאותיו ומעט מתרומות. את התרומות הגדולות הוא מקפיד להעביר הלאה מחשש
להתחייבות כזו או אחרת. חתיכת טיפוס הוא. אלא שאם מתקבל הרושם שבכל מקום הוא נואם,
לא כך הדבר. המוסלמים מחרימים אותו כמובן ומה שמפתיע שגם היהודים נוהגים כך, ארגון איפא"ק למשל. אבל אט אט הקרח
נשבר ואיכשהו מתוך קשרים, קשרים זה דבר חשוב למגורש פוטנציאלי, מוסלמי שהמיר דתו,
מרגל מקצועי ואדם שאביו הוא ממנהיגי החמאס, ארגון טרור לכל דבר, התקרבות נעשית
במקום בו לא היתה היתכנות.
בסוף נאם גם מול 15,000 איש בכנס המרכזי החשוב באיפא"ק. אפילו חצי מיליון דולר הציע לו מיליארדר, כדי שיוכל להיות עצמאי. מסעב דחה בנימוס. כסף, אפילו מתנה, זו התחייבות.
כארבעים עמודים לפני סוף הספר פניתי לראות את הסרט התיעודי המרגש הנסיך הירוק, שנעשה עפ"י סיפורו ושם הכינוי הסודי שלו בשב"כ. סיפור באמת מרגש ויוצא דופן.
לקראת הסוף, כשמסעב רוכב על אופנוע לגבול קנדה ושם מצוי גם, לגמרי במקרה, מישהו במצב דומה לו, אחד ג'ון קלווין, כשלפתע מהבהבים אורות המשטרה מאחור. המתח עולה, הלב דופק והשוטר חושב שהנה תא הטרור הרדום אותו מחפשים שנים נמצא זה עתה. שני "מגורשים", אחד מארה"ב, אחד מקנדה. זה נגמר בדמעות שמחה דווקא.
כאן לא יכולתי להתאפק ולתת לכם הלצה לסיום:
באחד
מנקודות המעבר בין קנדה לארה"ב מגיע אחד עם אופנוע מהודר ועליו שני שקים.
"מה בשקים?” שואל המוכס.
"חול". דוקרים ודוקרים ואכן חול. “סע".
וכך גם בשבוע הבא, אופנו מהודר חדש ושקי חול. שבוע אחר שבוע זה קורה במשך כמה חודשים.
עובר זמן,
המוכס כבר לא מוכס והאופנוען כבר עוסק בדברים אחרים, אבל שניהם נפגשים בבר אפלולי
בניו-יורק. “תגיד,” פונה המוכס לאופנוען, “מה היית מבריח שם?”
"אופנועים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה