האם היה לבאר מעצור כתיבה? האם במחסנית המילים שלו היה מעצור ונחסמה מילה מלצאת ולהרוג? לכו תדעו. האם הוא היה מספר לכם על כך?
נאמר, ולא פעם, 90% אני אמרתי ולא שזה מפחית מהאמת שבדבר, שבאר יודע לכתוב ועטו שופע כמעיין המתגבר. הספר הזה מוכיח זאת שוב והפעם, למרות שזה באמת לא שיא ספריו, הוא מענג ואף מתחכם ומתוחכם.
יכול להיות שלבאר לא היה מה לכתוב. מה עשה? לקח אחד גדעון שרוצה לכתוב ולא יודע כיצד, ואחת אלמה, שכבר כתבה ספר משובח ויודעת ללמד אחרים כיצד לכתוב. הוא הפגיש השניים כי מלכתחילה לא נועדו, ואז נוצר הקסם.
לגדעון שורק, גרהרד שטרוק בעברו, עבר לא נודע ולא ברור, איש צללים הוא, נו מהמוסד. לא שהוא מודה בדבר, גם לא ממש מכחיש. אלמה אף היא מכוחות הביטחון בעברה, טכנאית בגלי צה"ל, שכשהיא מדברת עם מישהו בטלפון וההוא אומר שהוא לא שומע טוב והוא כבר מנמיך את הרדיו, היא מנמיכה מצדה עבורו... (ותודה ליאיר ניצני). וכיצד, למרות שלא נועדו, הם מתוודעים? לה יש אולפן ששמו "מחזיר הקלטות קודמות", אולפן הממיר מפורמטים ישנים לעדכניים. לו יש הקלטות קודמות של אמו בפורמט מתרפפ"ו. אמו לא ממש גידלה אותו, הוא כבר פנסיונר בן שבעים ואלמה טרום חמישים. ומהו פורמט ההתוודעות שלהם? הוא מעביר לה ממון לא קטן והיא מעניקה לו סדנת כתיבה פרטית. הוא לכאורה מבקש לגלות מה בהקלטות של אמו, לכתוב ספר, לתהות מה ייצא לו מחלציו החושקים באלמה.
עד שהוא נעלם.
אבל לפני שהוא נעלם אכן מתבססים להם יחסים בין אלמה לגדעון. בניסיון לתת להם דמות במיני סדרה העתידית, התברר שדמותה של אלמה מצטיירת כאודיה קורן. דמותו של גדעון שורק היתה בעייתית יותר ולא נותרה הברירה אלא לקחת את חיים באר עצמו לשחק את שורק. משתם הליהוק התבררה לה גודלה של הפרשה. שורק מחפש את שורשיו בעידודה של אלמה, הרי גדל בקטנותו ללא אם במשך שנתיים אצל משפחה ארמנית בחיפה בשנות הארבעים. האב בכלל עלום שם. בסוף מתבררים דברים מפתיעים. לא רק ההיסטוריה של שורק בספר, גם מעט מהקורה עם אלמה, הרבה עם היסטוריה עלומה, עברית נפלאה, קצת חו"ל ובעיקר גרמניה (שם נכתב הספר) ואפילו אוכל. חיים באר הוא מעיין שופע, נאמר כבר, של טריוויה.
בסופו של דבר, אלמה מציע לבאר להתנתק מהכל, רצוי בחו"ל, שם יישב ויכתוב ללא הפרעות את הרומן ההיסטורי עליו הוא חולם. הוא אכן עושה זאת עד להסתבכות קטנה בה נעלם.
גם ספר חלש של באר, כנאמר כבר, ראוי יותר מהספרים הרואים אור עתה ועל עטיפתם המלצת קריאה של הניו-יורק מטיימס, אות ומופת להתרחקות מהספר, כל ספר.
עטיפת הספר הזה, לעומת התוכן המלבב, היא סתם חרפה של כיעור, גם כשכיעור זה בא לרמז על משהו, אבל לא מרמז על דבר, רק על טעם רע להפליא.
הספר הזה הוא קריאת עילית, לא מתאים לקריאה בהיסח הדעת או כשעתותיו של הקורא אינן פנויות. ממתק.
