למצוא את צ'יקה/מיץ' אלבום - המלצה

אפשר להיות ציניים אחרי "ימי שלישי עם מורי" ולומר שמיץ' אלבום מתמחה בכאב אנושי. מצד שני, למצוא את צ'יקה עוסק בהרבה כאב, שמחה, אהבה, תקווה. בסוף, כשהדמעות כבר זולגות מעצמן, הציניות מפנה את מקומה למקומות שכל אחד מהקוראים נלקח לשם באופן פרטי. לא בודקים ולא צריך דרכון.

תחילת 2010 תיזכר כשנה בה היכתה רעידת אדמה בהאיטי וכ-230,000 איש מתו. הרס רב נגרם והוא עדיין קיים שם. מיץ' אלבום, איש רב פעלים, אבל בעיקר עיתונאי וסופר, אדם מקושר למי שצריך, נעשה מודע פתאום לנעשה בהאיטי וכאדם רגשן לא יכול היה לעמוד מול הסבל והקים מיסיון שישמש כבית יתומים. כסף ואנשים בנו מקום שילדים הגיעו אליו, כאלה שלא ראו שירותים מסודרים מימיהם וברז הנפתח ומים זורמים מתוכו.

אלא שהנס הגדול היה הגעתה של צ'יקה, הגעה שלאחר זמן מתחיל מה שמכונה כרוניקה של מוות ידוע מראש. צ'יקה כובשת את לב כולם. בגיל חמש בערך היא מאובחנת כבעלת גידול אלים במוחה. היא מחזיקה מעמד כמעט שנתיים, כשבתחילה ניתנו לה ארבעה חודשי חיים.

אלבום כותב בזמן אמת וגם לאחר מותה, כשהיא לכאורה מופיעה בחדרו ומדברת עמו כשהוא נזכר וכותב וכואב. הוא עצמו נטול ילדים. לג'נין אשתו ולו לא היה דחוף להקים משפחה וכשכבר רצו, היה מאוחר. צ'יקה היה בבחינת הקמת משפחה יש מאין, כשהיא ממלאת בנוכחותה ואישיותה את כל שנות חיסרון הילדים בחייו.

הטיפולים מסובכים, מלאי ייאוש. צ'יקה גדולה מהחיים וזו קלישאה מהסוג הכי לא נדוש. כולם נכבשים בקסמה ובאמת, מותה מותיר חלל גם אצל הקורא והדמעות מגרשות כל שמץ ציניות.

סיפור קטן, ילדה גדולה, כל מילה אמת.

זאב הערבה/הרמן הסה - המלצה

האם אדם יכול להיות זאב ערבה, קויוט, אותה חיה החיה לבדה כמעט, צדה בעצמה או עם בן/בת הזוג? במילים אחרות, האם אדם יכול להיות ברשות עצמו, מנותק מחברת בני אדם?

מתי כספי שר:

לא טוב היות האדם לבדו

אבל הוא לבדו בין כה וכה

הארי האלר, הסבור כי הוא זאב ערבה, פשוט מנותק מבני אדם. אין הוא שוכן מערות, לא קבע ביתו ביער מן האגדות, אינו לבוש סחבות ובלואים ואינו חושף שיניו בריטון לעומת בני אדם מזדמנים. אין הוא שונא אותם, עייף מהם כן, סבור שאיש לו יחסר לו והוא לא יחסר לאיש. בשל קצבה המוקצבת לו גם אין לו צורך להתייצב לעבודה והוא סבור שהיה סובל במיוחד בעבודה משרדית (צ'ארלס ברונסון בסרט).

אז נכון שהוא סופר מוכשר, מבין מצוין במוצרט וגתה, חדרו גדוש ספרים והוא כותב מאמרים חריפים בגנות המלחמה. זה כמובן לא מונע ממנו להיות בעל הון קטן כאמור, המושקע במניות של תעשיות תומכות מלחמה. דבר והיפוכו הם דברים הנלחמים בתוך נפשו. האם כל אלה לא היו אמורים לאושש את נפשו במקום לעייפה?

במיוחד הוא חש עייפות כשיום אחד הוא עוקב אחר לוויה, שעובדי בין הקברות עושים ככל יכולתם להפעיל את בלוטות הדמע של המלווים, ואילו המלווים רק רוצים שהטקס כבר ייגמר. המת לא יחסר להם ולמה להם להשתתף בפארסה הקרויה לוויה ולהביע צער? הלוויה הפעילה אצל האלר תחושות שהנה הגיע למצב שאמנם איש לא חסר לו, אלא שבאותה מידה אין הוא חסר לאיש עד שנתקל במכר חביב, שרצה בשיחה עמו. האלר חש שכל גופו דואב מהמאמץ לשוחח עם אותו אדם, שהזמינו לביקור באותו ערב. אפילו פניו של האלר דאבו לנוכח הצורך החברתי לחייך ולהשיב כהלכה. הרי זו עיר תרבותית ואנשים משוחחים בתרבותיות. הנה מישהו שכן רוצה בנוכחותו, בדעותיו, בשיחה מחכימה. האלר משיב שאכן יגיע לפגישה וכשהוא צריך להתכונן, כל גופו מתנגד למאמץ. בסוף הערב הקצר, שהיה אסון תחילתו עד סופו, האלר משתרך בין בתי מרזח באזור.

ואז הוא פוגש את הרמינה, שם בדוי (אניטה אקברג, הדי לאמאר או לורן בקול, נראה כבר באודישן לסרט). היא כמותו והפוכה ממנו. מבינה אותו לפני ולפנים, חובבת ריקודים, אוכל טוב, חברותא נעימה וגברים המשלמים היטב ובעיקר צייתנים. האלר לא מאמין שעם אחת כזו, תמונת ראי שלו במובנים רבים ושונה לחלוטין באחרים, הוא ימצא רעות, אוזן קשבת ואפילו, שומו שמים, הנאה מהחיים. לא להאמין, אבל הוא מצא את זאבת הערבה. זאבה צעירה, לא מלומדת, אך נדמה כי היא יודעת על החיים עשרות מונים ממנו, בטח כיצד נהנים מהם ומגרשים את תחושת הבדידות הנוראה.

כשגם מריה נכנסה לתמונה, סליחה, למיטה, החיים כבר לא נראים רע כל כך. הישגי העבר עולם וצפים והם נראים באור חדש וזוהר. גם הג'ז, שאינו בר-השוואה לבטהובן, מתקבל באהבה, בעיקר כשהוא גורם לרגליים לרקוד מעצמן.

אבל הרמינה היא זו המעבירה את האלר תהליך של למידת הנאות החיים ולערב אחר מביאה אותו לגן עדן בנשף מסיכות בלתי נשכח. למחרת שוקע האלר במין פסיכוזה ארוכה, המוכיחה אותו על חייו העלובים. מוצרט נבחר להשמיע דברי כיבושין ולבייש את האלר על היותו כה דל וטירון בחייו.

הסה פתח את ספרו כשאנו למדים על זאב הערבה האלר בעיקר מפיו של בנה של בעלת הבית, אצלה שכר האלר חדר. כעשרה חודשים גר שם וההתרשמות כולה מצד הבן. ההמשך בא מפיו של האלר עצמו ולסיום מספר לנו הסה שהקורא יכול לראות בסיפור צדדים רבים וכל אחד ייקח מה שייקח מאותו סיפור עצמו. מלאכתו של הסה היתה קלה במיוחד: תחושת הבדידות האנושית אינה זרה לרבים, תדירה יותר אצל מבוגרים ונדירה יותר אצל צעירים תאבי חיים. תחושת הבדידות אינה נעלמת לא עם האינטלקט המפותח והמנוסה אצל למדנים ולא אצל קלי דעת. אלה גם אלה טועמים מטעמה המר, יש המגיעים לגיל מבוגר וטעם החמצה כבד מלווה אותם, משל חיים סתמיים חיו, חיים ללא ניצול הולם, ללא הבשלה, ללא פסגה כלשהי, ללא הקמת דור ממשיך מכל סוג.

מתגנבת התחושה שהסה ידע היטב על מה הוא מדבר. שמא כתב את זאב הערבה כדי לברוח בעצמו מתחושת בדידות מוחצת?

הכלכלן הסמוי/טים הרפורד - המלצה חמה

טים הרפורד, כלכלן ומחבר הספר הכלכלן הסמוי, בעל טור בפייננשל טיימז, מנסה לעניין אותו בספר שלו בנושאי כלכלה שונים. מאחר ומדובר בספר עיון, ריכוז נדרש ולא תמיד נשמר.

אחת הבעיות הגדולות של הכלכלה, לגמרי לדעתי האישית, שהיא בעיני מאוד קובעת, זה שיש שתי בעיות גדולות. האחת היא חוסר האחידות וחוסר העקביות בכלכלה, והבעיה השניה היא שמדובר בבני אדם ואלה אינם טיפוסים כלכליים. נכון שהרפורד מנסה להתמודד עם בעיית בני האדם ובצורה של פליק-פלאק לאחור, החלקה על המשטח החלקלק ונקע בכתף, ואז מסביר למה הקפה בסטארבקס יקר. הקפה עצמו כמובן לא יקר, המיקום יקר, חוסר האחריות של השותים, (ועכשיו להסבר שלי) שאינם מצליחים לקום עשר דקות מוקדם יותר ולשתות בבית גם מוסיף למחיר. נוסיף לזה את הזקן בן היומיים האופנתי (לא הספקתי להתגלח גם) וחוסר העברת מסרק בשערות (לא הספקתי להסתרק בנוסף לכל) והנה השלומפר האופנתי, המשלם ביוקר על קפה שיכול היה לשתות בבית. תגידו שבית קפה זו אווירה וגם להיראות ולראות, ולהיות באתר מורשת עולמי ובלה בלה בלה, אבל הקפה אותו שותים במקום עצמו עולה אף יקר יותר. כמה יקר יותר? בערך פי שבעה מהבית. טוב, בקבוק חצי ליטר מים מינרליים עולה פי 1000(!) מליטר מי ברז ביתי. תגידו שקפה בכל זאת זול יותר ואווירה ובלה בלה בלה, אז כבר עדיף קפה ממים. תגידו את זה לרופא שלכם ותראו את פניו מתכרכמות יותר משל קרמיט, בעל הפנים המתכרכמות האולטימטיבי.

קשה להשאר צמוד ער בטקסט הזה. זה לא שלא מעניין, אבל זה כמה וכמה עמודים יותר מדי בכל עיקרון המובן תוך שניות ובחיים נזנח אף יותר מהר. אז כן, ייתכן בהחלט שלאכול המבורגר באגדיר ולשתות אספרסו במקדונלד'ס זה רעיון טוב יותר, אבל אנחנו באמת לא צריכים להיות לעומתיים כאלה. למה לא להיות כמו העדר? ראיתם בעל קִיה ספורטאז' וראיתם נהרה של אושר נשפכת על פניו של אדם היודע שדפק את השיטה עם הדגם היחיד הזה ורק זה. הן הוא נוסע על עגלה, אבל כולם רואים ריינג'-רובר. זו משפחתית מוגבהת, אבל הבעלים יודע שזה ג'יפ מסוקס, רק תעלו בזהירות על המדרכה הפצפונת, בבקשה.

עוד מבטיח הספר לספר לכם מדוע קשה לרכוש רכב משומש טוב. דירה, להבדיל מרכב, גם כשהיא יד-שניה, ניתן לשדרגה, לשפצה, להשקיע בה מכל טוב, לקנותה מראש במיקום מהמם ומרחיב לב. ורכב? נו, מרגע שהוא עולה על הכביש הוא מתחיל להתבלות. בטורו הנודע במעריב, שני אנשים ממש קראו זאת בעיתון הנודע מעריב, יהונתן גפן סיפר שלבו נחמץ שמא ישרטו את האוטו החדש שלו. פשוט לא ישן בלילות. הוא לקח מסמר ושרט לעצמו את האוטו במקום נסתר ומאז ישן היטב בלילות, חוץ מפעמיים כשהתעורר ויצר את אביב ואת שירה. צריך לחשוב מחוץ לקופסה. וכדי שלא תגיעו למצב של כסיסת ציפורניים עד זוב דם, אגלה לכם שלא ניתן לרכוש רכב טוב מיד שניה כי אתם פשוט חסרי מידע בנוגע למצבו של הרכב והמוכר מסרב לגלות. תודו שאת המידע הנדיר הזה פשוט לא ידעתם עד כה.

הספר די מבטיח שמה שהיה הוא מה שיהיה, אבל איכשהו קצת מתגנבת ללב התחושה שספר שיצא ב-2005 אמנם עמד על ההבטחה שמה שהיה הוא שיהיה עם נפילת השווקים ב-2008, אבל יציאת האייפון הראשון ב-2007 טלטלה את העולם טלטלה רצינית עם מהפכת הסמארטפונים. אפילו סמארטפון כשר יש, והפלא ופלא הוא מתפקד כמו אחרון הסמארטפונים הטמאים המצויים בכל יד מצויה (והיד השניה עסוקה...).

כשהספר עוזב את הכל בדולר ותגדיל-לי-בשקל-תשעים, העניינים מתחילים לדהור באמת והספר נעשה מרתק יותר ויותר. אז אני מקבל תשובה לתחושה שלי, שזו לא הכלכלה, טמבל, אלא האנשים: "מערכות השקיה רבות בנפאל כושלות מפני שאף שהרכיבים הטכניים של המערכות שופרו, הצדדים האנושיים שבה לא טופלו כלל וכלל."

ומה בנוגע לקשר בין הכלכלה לשמירה על איכות הסביבה? הפתעה, הפתעה: "...זרים מביאים תעשיות מזהמות לארצות הברית, אולם חברות אמריקניות מביאות תעשיות נקיות לעולם."

הספר הזה, כלכלה פופולרית לכל, ממלא את ייעודו. כשהוא מדבר על עוני בעולם וקמרון במיוחד, על מכירת תדרי שידור בבריטניה והתעשרות המדינה מכך, ועל הפלא הסיני הספר מרתק ממש.

ועכשיו לשתי שאלות בוערות:

1.      האם הגלובליזציה טובה?

2.      האם הסטודנט שעיצב נעליו לפי הצעת נייקי וכתב עליהן Sweatshop, קיבל את נעליו?

רחוב הגנבים/מתיאס אנאר - המלצה רפה

לרוב, כשאני עומד לכתוב סקירה על ספר, הסקירה נכתבת בראש כבר עם תחילת קריאת הספר, לפעמים אפילו לפני התחלת הקריאה. תלוי בספר, המחבר, בנושא ובפרסום שהספר גורר אחריו.

מתיאס אנאר, מחבר רחוב הגנבים, אינו מישל וולבק. ההשוואה מתבקשת באשר גם אנאר מדבר על פוליטיקה וטרור הנגרר ממנה, מוסלמים ואירופה השוקעת. ההשוואה נגמרת כאן באשר וולבק יודע לגעת במופת ואנאר, למרות שניכר כי אדם משכיל הוא, רחוב הגנבים אינו יצירה גדולה.

הזמן הוא דצמבר 2010, החורף בעיצומו, אבל בצפון אפריקה שורר האביב הערבי, כשתוניס בוערת ויחד איתה מרוקו, אלג'יר ומצרים. גם תימן, לוב וסוריה בעניין ועוד כמה מדינות בהם בוערת האש. אבל אנחנו במרוקו, בטנג'יר, לַחְ'דַר הוא בחור כבן עשרים והוא עובד במין מרכז להפצת האסלאם אצל שיח נור א-דין עם חברו מהשכונה בסאם. תפקידו למכור חוברות תעמולה והסברים, תפקיד נוח וקל. הוא אינו דתי במיוחד, אבל לעומת זאת קרא רבות ומתמצא בקוראן כמו גם בספרות בלשית צרפתית בעיקרה. לעיר מגיעות ז'ודית וחברתה מברצלונה ובין לַחְ'דַר וז'ודית מתפתחת חברות. שתי הבנות לומדות ערבית והן מגיעות לספוג אווירה. תוך כדי שהייתן במרקש, מתרחש פיגוע בו הן לא נפגעות, אבל נתקלות במקרה בבסאם חברו של לַחְ'דַר. לַחְ'דַר חושש שבסאם והשיח היו מעורבים בפיגוע.

הבנות חוזרות לברצלונה ובדרך לא דרך, מלווה בתלאות רבות, גם לַחְ'דַר מצליח להגיע לברצלונה ולהתקל שוב בבסאם.

סיפורו של לַחְ'דַר אולי אינו סיפור המהגר היושב בסירה המקפצת על הגלים בדרכה  מלוב לאיטליה. הוא הגיע בצורה מוזרה ולבטח לא חוקית לברצלונה, בכיסו לא מעט כסף, אבל פרט לכך התיישב ברחוב הגנבים בברצלונה, רחוב בו גרים פליטים מוסלמים ברובם ושהמשטרה נוכחת בה בקביעות. העולם הערבי ממשיך לבעור, ברצלונה ממשיכה להיות מהודרת, לַחְ'דַר מקווה לטוב, מספר לנו על שקיעתה של אירופה והסיפור איכשהו לא משכנע, לא מרגש ולמרות שבא מפרי עטו של מחבר שניכר בו שמשכיל הוא, יכולתו לומר משהו משמעותי לא רבה. הספר מעניין בעיקר כשהוא מובא ע"י צעיר לא פנאטי, משכיל במידה, שלמרות ההטפות הרצחניות שעבר, אין בלבו נקמה ורצון לראות דם ולכן הוא מונע שפיכות דמים נוספת ומשלם על כך.

שירת סרטני הנהר/דליה אוונס - בזבוז זמן

הסיפור ממוקם בביצות של קרוליינה הצפונית, מקום מוכר לכם היטב. בשביל רחוב האצ"ל בתל-אביב, אתם צריכים וייז. תודו. בביצות האלה, שתצטלמנה היטב לסדרה בטלוויזיה, מתקיים הסיפור הקלוש להפליא של קאיה, לא העיוות של שם האוטו קִיה כמו בישראל. בביצות שמה Kya, ושלה בביצות שמה קיה דניאל קלרק משום שבאופן פלאי ביותר היא עברה ממי שאינה מסוגלת לקרוא ולכתוב לאחת המחברת ספרי עיון. אמריקה היא בהחלט ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

קיה היא הבת הקטנה של אם בורחת ואב מכה, שחזר מוייטנאם ואינו מסוגל להסתגל חזרה לחיים. הטיפה המרה מתוקה לו. כל האחים ברחו מהמכות גם והיו ארבעה כאלה. קיה נותרה אחרונה מהבית הלא מתפקד.

מובן שהאמריקאים לא אוהבים חוסר סדר ומנסים להכניס את קיה לבית הספר. אחרי שהכיתה לועגת לה, קיה מחליטה לא לחזור לעולם לבית הספר ואכן לא חזרה. היא מתפרנסת מדיג ומצליחה כך להתקיים.

טייט הוא זה שהתחבר אליה מקטנות ולמרות הפרש של ארבע שנים הוא בחר להיות בחברתה של נערת הביצות ולא בחברת בני גילו. הוא גם לימד אותה קרוא וכתוב והפך אותה כך למעין מדענית. יותר מאוחר הוא הראה שהוא לא ממש יודע להתמודד עם אהבה, אבל לזכותו ייאמר שהוא בחר לתקן את דרכיו.

את מקומו של טייט תפס צ'ייס בתפקיד המייט התורן. זה כשטייט יצא ללימודים ונעלם. צ'ייס גברי יותר, בעל צרכים בוערים יותר מטייט וזה כנראה מה שהביא למותו כשנמצא מרוסק למרגלות מגדל התצפית הנטוש. יש תמיד מגדלי תצפית נטושים בקרוליינה הצפונית. התובע הולך על מניע בעיקר כדי להאשים את קְיה ולקְיה שפע מזה. מכאן הופך סיפור קלוש למיני דרמת בית משפט קלושה לא פחות. בסוף הכל קרס בקול ענות חלושה.

הספר זכה לים ביקורת אוהדות ולמכירות מטורפות ב-2019. לו היה גם כתוב על העטיפה שהוא רב מכר של הניו יורק טיימס, לפחות הייתי נזהר משום שעל ספרים רציניים/אמיתיים לא כותבים הבלותות שכאלה. הם לא צריכים קידום מכירות. ברור שכבסיס למיני סדרה צבעונית ובעלת אווירה מצועפת ההצלחה היתה מידית ונמשכת לזמן ארוך של ארבעה ימים שלמים. כספר אין לסיפור הזה שום הצדקה איכותית. למעשה, אין לספר הזה שום הצדקה. הוא אכן קריא וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו כספר ביכורים.

התרגום מוזר. לעתים קרובות צריך להבין למה התכוון המשורר וזה דבר שלא ייעשה. על תרגום השם כבר עמדתי. בקיצור, השחתה של זמן.