מספרים במשקל נוצה יש לי רק דרישה אחת עיקרית: שלא יפגעו
באינטליגנציה שלי. הספר הזה, לכתוב כמו אלוהים, עמד בכך לא רע, בטח מבחינת השפה.
אשר קרביץ יודע לכתוב, עולם הדימויים שלו עשיר ומעלה חיוך, וזה כלל לא מובן מאליו.
השימוש בסיפור בתוך סיפור אינו טכניקה חדשה או נדירה. אוסטר
עשה בזה שימוש, אם לחשוב על חשוד מרכזי אחד. והנה קרביץ עושה זאת, אבל כפול: קרביץ
משתמש בסיפורו של אדיר יוקביץ', סופר, המקבל הצעה חלומית מעורכת העיתון רב-תפוצה
לפרסם סיפור בהמשכים במוסף סוף השבוע, במשך שנה. סופרים מפורסמים מן העבר נהגו
לפרסם כך וזו לא פרקטיקה חדשה, אבל מתחדשת. אדיר שמח על ההצעה, אבל אליה וקוץ בה,
המוזות שותקות, לא רק שותקות, קופצות פיהן בכוח.
כרגיל בסוג כזה של ספרים, המקריות שולטת, אפילו שולטתתתתתת,
אדיר יודקביץ', המפורסם, מקבל בקשה משכנו לעיין בכמה פרקים שכתב. אדיר חושב שזו
עוד בקשה מוגזמת המקבלים סופרים כדבר שבשגרה, משל היו מומחי כתיבה מדופלמים.
השכן הוא ד''ר פודולסקי, פרוקטולוג בדימוס, ובשביל אדיר
יודקביץ' זו טרחה מהתחת. אבל שכן הוא שכן ואף שכן חביב והטרחה קטנה. לאחר הקריאה
מתברר שזו היתה מתנה משמיים והנה הסיפור הנכסף, שתוך שינוי השמות והתעלמות מכך שזו
גניבה ספרותית, ניתן להגיש את ההתחלה המבטיחה לעורכת העיתון. ואם לא די בכך,
ד"ר פודולסקי נפגע קשות מיד לאחר מכן בתאונת דרכים ושוב אין בכוחו להגיב כך
או כך ולהתנגד. כל זה קורה די בהתחלה ומעתה אין רגע דל.
עולם הדימויים השוצף, הסיפור בתוך הסיפור בתוך הסיפור רצים
קדימה וקרביץ לא מניח לנו לנשום ולעכל. הסיפור הבלתי גמור של הפרוקטולוג מתברר
כסיפור שלא אומר מהו, כוחות החוק מתערבים וכמובן לא אומר מדוע, ובעיות הזוגיות של
יודקביץ' מקבלות תפנית חיובית. איך זה מתקשר תוכלו לקורא בספר החביב הזה, חביב
במובן הכי חיובי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה