21 מחשבות על המאה ה-21/יובל נח הררי - המלצה חמה

זהו הספר השלישי שאני קורא משל נח הררי. הרעיונות המובעים בו הדהדו כבר בספריו הקודמים, וזו תהיה הטענה העיקרית כנגד הספר הזה. טענה אחרת שיכולה להיות כנגד הספר היא שכל מי שהעביר עפעוף, רפרוף, דפדוף על כתבות בעיתונים כמו הארץ, מגזינים כמו הדה-מרקר ועיתונים מתמחים כמו גלובס וכלכליסט, הרי שממילא נושאים רבים מהספר כבר הוזכרו איכשהו שם וכך תוך כדי נשנוש בשקיקה של פיצה דקיקה וטפטוף רוטב שום על העיתון, שום חדש תחת השמש לא התגלה.

אם כן, למה לקרוא בספר? או, טוב ששאלתם, למרות שלא שמעתי מילה מפיכם, אבל אני כאן לענות על כל מיני סוגי שאלות, גם כאלה שלא נשאלו. הרי עם נטול סקרנות כמונו מזמן לא נראה בעידן המודרני. יובל נח הררי יודע להגיש מידע. הוא יודע לא להכביד, לא לטרחן, לא להאריך שלא במידה, ולמרות שנראה שכבר הודהדנו בעבר במה שכתב, הכל מסוכם היטב, מאיר עיניים ומעניין עד מרתק. שווה וראוי שמקבלי החלטות בתחומים מחינוך עד בריאות, עבור דרך ביטחון עד עבודה ורווחה יקראו ויפנימו. לפעול נכון ובכיוון זו כבר בקשה גדולה מדי. לעיתים נדמה, שזו בקשה גדולה מדי מקובעי המדיניות, קרי ח"כים, שיקראו בכלל ספר.

כמו שהחיטה בייתה את אדם, רעיון פנומנלי מספרו הראשון, גם כאן רעיון מלבב נוסף: אם ממילא אנחנו עומדים להפוך לחסרי ערך מבחינת עבודה, שלא תהיה לנו בעוד עשורים מעטים, אולי כדאי שנקדיש עצמנו ללימוד? להפוך ולהפוך בסוגיה זו או אחרת, עד שלא תישאר אבן שלא הפכנו? אופס, החרדים עושים זאת כבר עכשיו, אחרי שהפכו גבם לעבודה. תחשבו על זה.

ותחשבו גם על זה: מדינות ודתות הם פשוט מועדוני אוהדים על סטרואידים. ספר עיון פופולרי לא צריך יותר ממשפטים כאלה כדי להצית את הדימיון. הספר עמוס בהם. נח הררי לא נח לרגע ומתקיף את התודעה שלנו במחשבות, שלא תמיד הם חדשות, כאמור, אבל יחדיו הם יוצרים איזושהי מסה קריטית. קריטי לקרוא.

אחרי הגשם/יצחק בן-נר - המלצה רפה

משפחה בוחרים?

וקיבוץ?

אם התשובה לשאלה הראשונה היא לא (לרוב, משום שהיום יש משפחות "חדשות") הרי התשובה לשאלה השניה כבר פחות חד-משמעית.

עתליה, כן, הסרט הידוע עם מיכל בת-אדם, היא בת קיבוץ הנסחפת לרומן שבני הקיבוץ לא רואים אותו בעין יפה. אלה הם שנות השבעים של המאה הקודמת ואז, כמו תמיד, בני הקיבוץ רואים הכל ושומעים הכל, כי כולם צריכים לאכול ומגיעים לחדר האוכל לאכול ובעיקר להחליף רשמים, או פשוט לרכל. האם ניתן להקיא החוצה בן קיבוץ, שלא הולך בתלם? האם התלם היחיד בקיבוץ הוא מה שהרוב רוצה? האם התנהגותו של היחיד, שאינה הולכת בתלם, אין לה מקום? במשך כל הסיפור הקצר עתליה "אורזת" מזוודה יותר ופחות דמיונית ומאיימת על עזיבה.

הסיפור השני עוסק בברגר, מנהיג קבוצת מחתרת בימיו העליזים של השלטון הבריטי. ברגר היה מנהיג נערץ, אבל אנחנו פוגשים אותו כשהוא מוברח מכלאו, מסתובב ביפו, מחפש אוכל ומגורים ואנחנו מלווים אותו באותו בוקר של בריחה כשכבר אין לו על מי להסתמך, מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא.

הסיפור השלישי, ששמו כשם הקובץ הקטן הזה, בלתי קריא ודומה לספרו כשהמלאכים באים, אף הוא בלתי קריא.

בסה"כ קריאה מעניינת, אף אם לא מרתקת, בשני הסיפורים הקצרים הראשונים.

החיים כמשל/פנחס שדה - המלצה חמה

איך שיר נולד?

כמו הצחוק

זה מתחיל מבפנים

ומתגלגל החוצה

איך משורר נולד?

כמו תינוק

בהתחלה זה כואב

אחר כך יוצא החוצה

וכך נולד לו פנחס שדה, משורר, סופר ומתרגם, ואת סיפור חייו מגיל 14 בערך עד 27 אנו מקבלים כאוסף אנקדוטות מחייו, מהן קצרות יותר ומהן ארוכות יותר, החל בחייו בקיבוץ שריד, דרך ירושלים ולונדון. אף לפריז הגיע ממרסיי. את הוריו המפליגים בריבים עזב והעדיף שקט ובדידות, עד חרפת רעב, רק לא ויכוחים אינסופיים.

פנחס שדה נולד ב-1929 כך שתחילת הספר זמנה עוד לפני קום המדינה וההמשך בירושלים הגובלת בירדן. היו אלה זמנים של עברית נפלאה ומליצית, לא עגנונית, אבל לא זרוקה ואף לא מתחכמת רק כדי להראות שליטה בשפה ככותבים המודרניים. עברית בשרנית ובעיקר דרך דיבור צנועה וחפה מהתנשאות.

הכתיבה היא על גבול זרם התודעה, אוסף אינסופי של מחשבות על טעם החיים, חדלונם, הצורך בהסתפקות במועט ואף היכולת לחיות דרך המעט. יש תחושה לא פעם שדבר לא קורה, שזה לא ממש מעניין, אבל כמו-אוטוביוגרפיה של בן 27 יש בה משהו מושך. וכך חולף עוד עמוד ועוד עמוד, שדה נזרק לו לשדה אמיתי להרהורים, נוסע ללונדון בלי אגורה בכיסו ובלי אנגלית בפיו, מקריא משיריו בערב לכבודו ואינו מרגיש דבר. מה נרגיש אנו?

וכך חולפים להם 446 עמודים בגרסה המהודרת של עם הספר פרוזה ישראלית. הספר מעניין, אבל לא מרתק. נשמע כפרדוקס, אלא שזה לא ספר הנקרא בשקיקה. ההפך. צריך להניח את הספר מדי פעם, באשר הוא עמוס במחשבות של צעיר בעל מחשבות זקנות, אחד המעדיף שקט ובדידות ויכול כך סתם להביט בנוף שעות, רצוי נוף גשום, ירוק, רטוב ומנצנץ. אנחנו בעידן בו אנו חיים בקליקבייט, מאומנים לקלוט פיסות מידע חלקי, מעניין לרגע ונשכח כפגע. נשימה ארוכה דרושה לקריאת הספר והוא נקרא בקלות, תובנות אינסופיות עוברות מול עינינו וכל זאת מאדם צעיר עד כאב. לא מכיר רבים המוכנים לחיות מרצון בעוני, בדלות, ללא אופק תעסוקתי ותכנון פנסיוני. האם אלה החיים כמשל?

פאדרה פדרונה/גווינו לדה - המלצה

גווינו לדה מספר את סיפורו האישי בסרדיניה הקשוחה, אותו אי תחת ריבונותה של איטליה. מהספר עולה שילדותו של גווינו היתה תחת איום מאביו הרודה בו, מכה אותו, מתעמר בו ולא מניח לו לרגע ללא פקודה כלשהי הנוגעת משק. גם הטבע, פרט לתקופות של מזג אוויר נעים ונוח, הוא טבע קשה, טבע מלא איומים של זאבים, של כפור, של קוצים וסלעים שיש לעקור.

אחרי כל הקשיים האלה, נראה שהאדם הסארדי מקיים רק את עצמו, כל מה שהוא מייצר נועד לקיום יומיומי של עצמו ומעט עבור משפחתו. אין מעבר לזה דבר, אין התפתחות.

הספר נפתח כשגווינו מספר לנו על השבועות הספורים בהם זכה להיות בבית הספר והוא בקושי בן שש, כשאביו נכנס לכיתתו בסערה ותולש אותו מילולית מכיתתו. בנאום נוכח התלמידים האב טוען שגווינו ילד בכור והוא חייב לסייע לאביו בעבודה בשטח כדי שהמשפחה לא תגווע ברעב. מאותו רגע מתחיל סיפור המאבק של גווינו כנגד רודנות האב, המכות, הגערות, ההשכמה באישון לילה לחליבה, המאבק בקור, בחמור העיקש בהובלת כדי החלב לכפר, בבדידות האיומה ובשקט שאינו מופר לעולם בדיבור אנושי.

רק משמגיע גווינו לבגרות על פי החוק, גיל שמונה-עשרה, הא מחליט לצאת לעבדות אחרת, מכרות המלך בהולנד והשנה היא 1956. בסוף הוא מגיע לסלרנו, כי טעות מנעה הגעה להולנד.

שני שלישים מהספר די משמימים. השליש האחרון הוא מערבולת אחת גדולה של השתחררות מעול האב, עול של מכות והתעמרות. היציאה לצבא איטליה, לימוד השפה האיטלקית התקנית, להבדיל מסארדית, לימוד והשלמת המקבילה ללימודים תיכוניים שלנו הם ניצחון מרשים על גורל ידוע מראש.

נער האופניים/אלי עמיר - המלצה

החלום ושברו (שברו מובנו פתרונו של החלום) עובר כחוט השני בספר המקסים הזה של עמיר. אם תרנגול כפרות עוסק בנער נורי, העובר לקיבוץ ולסט חדש של ערכים ואמונות, קודי התנהגות ואופק פוליטי, בנער האופניים נורי מוּצא כמעט באכזריות ע"י אביו מהקיבוץ ומתבקש להיות חוד החנית בדרך למעבר המשפחה לירושלים. זה חלומו של האב.

נורי הוא אלי עמיר עצמו, אם עד עתה לא היה ברור, ו-623 עמודים מספרים לנו מה ארע בשנים 1954-1956 בהם אלי הילד מתבגר בירושלים. אביו של אלי בוחר להוציא את בכורו מהקיבוץ, כמקובל בחברה מסורתית. הבכור אמור לסייע להוציא את משפחתו מהבוץ. כאן מדובר בחולות של כפר אוריאל, כפר העיוורים שנוסד ליד גדרה ומשפחתו של נורי היתה כמעט היחידה שראייתה תקינה. האב הלבוש בהידור בהליכה לבית הכנסת ובשבתות, לא מבין לאן נקלע. בעיראק היה גבר בעמיו, ישב בבית מרווח ומשפחתו נהנתה מכל טוב הארץ. אבל פרעות ביהודים והחלטת ממשלת ישראל הביאו את יהודי עיראק לעליה לישראל ולישיבה מעליבה בכל מיני ישובים זמניים. צריך לזכור שכשמדובר לפחות ביהודי עיראק, זו היתה עליה של אנשים מלומדים, סובלניים ומסורתיים וליברליים מבחינה דתית.

אבל לא בזה מדובר. נורי הוא גיבור הספר, הוא ואופניו.

כאמור, אביו של נורי החליט שנורי חייב ללמוד בצורה מסודרת, להתקדם בעבודה גם ולהוציא את משפחתו מכפר אוריאל. נורי אכן עובר לירושלים, הופך לנער הדואר במשך היום במשרדים השונים המצויים ליד משרד ראש הממשלה בן גוריון ובבוקר הוא מחלק עיתונים וזוכה לפגוש את אהבת חייו, מיכל. זו נכנסת לחייו בסערה, יוצאת מהם ושב אליהן לתמיד.

עמיר מיטיב לתאר פרק בחיי המדינה שבדרך, עם כל השטיקים והטריקים של העסקונה הפוליטית, כספים המגיעים מארה"ב, מדינה בבניה סוערת ובסוף הסיפור גם מדינה ערב מלחמת קדש.

אבל הסיפור הוא בעיקר סיפורו של נורי, נורי הנער המקשיב ולא מדבר, המתאהב, הצופה בתהליכים של גדולי המדינה מבן-גוריון לבגין, מנבון לדיין. הקשר בין מיכל אהובתו לבינו מלווים התרחשויות בישראל וזה הקשר בין הפרטי ללאומי, קשר שאני כל כך אוהב בספרות. בשלב מסויים מיכל, שהיא גם צלמת, מגיעה לביקור בכפר אוריאל העלוב, צופה דרך עין המצלמה במשפחה המארחת, העושה ככל שביכולתה לארח בתנאי עליבות בלתי נסבלים, צופה בשכנים התימנים ובלבושם הססגוני, צופה בעיוורים המקיימים חיים נורמליים ככל יכולתם. כמעט לקראת סוף הספר כשמיכל מראה דרך תמונותיה את עליבות כפר אוריאל, הדמעות זולגות מעצמן.

נורי בלתי נלאה בניסיונותיו להעביר את משפחתו מהכפר, שם יש להם דונם אדמה פורה וגידולים חקלאיים שופעים שאחיו מגדלים, לדירה קטנה של 30 מ"ר בירושלים, בקטמון ו' עבור 9 נפשות. הוא מצליח. האם לזה ייקרא הצלחה?

נכון, הספר מעט גדול, שופע תיאורים, אבל קשה לראות היכן היה אפשר לקצץ. זה לא מפריח היונים המונומנטלי, זה כן סיכום נאה וסגירת מעגלים.