פרופסור למתמטיקה שאיבד את זכרונו, סוכנת הבית הנאמנה שלו
והבן שלה, יכולים ליצור יחדיו סיפור נאה.
הפרופסור הוא אדם בשנות השישים שלו, שעבר 17 שנה קודם לכן
תאונה. במכונית ישבה גיסתו, שנפצעה קל יחסית ואילו הוא נפגע פגיעת ראש. זה היה
ב-1975, זכרונו מגיע עד זמן התאונה, את גיסתו אין הוא שוכח, אבל כל מאורע אחר נשכח
ממנו בחלוף 80 דקות.
הפרופסור מרבה להחליף סוכנות בית, יותר נכון, גיסתו. קשה לו
להסתדר עם סוכנות בית ולהן קשה אתו, כשכל טווח הזיכרון שלו קצר כל כך. במקרה שלפנינו
הסכנת הנוכחית עיקשת, מביאה את בנה לאחר שהפרופסור מתעקש שילד בן עשר לא צריך
להיות ללא הוריו ותחת השגחתם אחר הצהריים. הילד מגיע, זוכה לשם שורש, מתחבב על
הפרופסור וזה מקור לצרות. הרי לא נהוג להביא ילדים לעבודה.
את הצרות האלה נעזוב בצד משום שהצרות האמיתיות נובעות
מסתמיותו של הספר. הסיפור אינו מתפתח לכיוון מיוחד, הסוכנת מתגלה פתאום כחובבת
מתמטיקה לא קטנה, יושבת בספריות ולומדת. נו, באמת.
אם נוסיף לכל אלה את נוקשות החברה היפנית, שאינה מתירה
תזוזה ימינה ושמאלה, נקבל סיפור נוקשה, כזה שאינו נוגע ללב, לא הולך לשום מקום
ומכאן שגם אינו מגיע לשום מקום.
חבל באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה