השלישי/ישי שריד - להמנע

בנו של, כתב את ספרו הרביעי, המכונה השלישי, ע"ש בית המקדש השלישי. לאחר שהובהרו דברים אלה, יוכהו הבאים.

הספר הזה הוא ספר מוזר, ספר הכתוב היטב ומכיל שומכלום. הסיפור קלוש, סתמי, חסר עוקץ ונגמר בקול ענות חלושה.

יהועז הוא מלך ישראל שעלה לכס המלוכה לאחר השמדת/איוד ערי החוף ע"י העמלקים. תרבות תל אביב הושמדה כולה, יהועז האסטרונום לקח פיקוד כלוחם עז נפש, הכתיר עצמו למלך, אסף סביבו צבא עז נפש, שם כיפות על ראשי חייליו, החזיר את העם לאדמתו, זו הפוריה, והמוציא מכל טוב הארץ. זמן מה עבד הכל היטב, הארץ שגשגה, בית מקדש ענק ומופלא קם והיה. כל יום הוקרב קורבן לשכינה ששכנה מאחורי הפרגוד, שרק הכהן הגדול יכול היה לבקרה פעם בשנה בביקור מאחורי הפרגוד, ביום כיפור בלבד.

את הסיפור מספר לנו יהונתן, בנו של המלך. יהונתן זה נפצע בהיותו בן 4, כשרימון נזרק ע"י מתנקש עמלקי, ברצונו להרוג את המלך. יהועז ברח מהרימון, יהונתן נפצע ונותר ללא מבושיו, כשהוא צולע. אנו פוגשים אותו כשהוא מספר לנו את סיפור ממלכת ישראל, שמצבה הולך מדחי אל דחי, ישראל מבודדת מכל העמים, הרעב גדל, ערי ישראל מופצצות ע"י העמלקים, ואם לא די בכך, מלאך נשלח ע"י אלוהים ליהונתן. המלאך דורש ממנו ללכת לאביו שיודיע ביום כיפור שהוא פורש מן המלוכה. זה יהיה הקורבן אותו דורש אלוהים ואז הוא יפסיק את הפגזות העמלקים ואת הבידוד הבינלאומי. למה יפרוש? כי הוא מושחת. כמה צפוי.

המלך חושב אחרת ובוחר בקורבן נורא אחר.

סקרנים? קראו והסיקו בעצמכם אם הטרחה היתה שווה. אני סברתי שהספר היה חסר תחכום, אלגוריה כלשהי שאת הנמשל לא הצלחתי לחלץ ונותרתי כשחצי תאוותי בידי.

לא משהו בכלל.

ההיסטוריה של המחר/יובל נח הררי - המלצה חמה

יש דבר כזה הקרוי תסמונת האלבום השני ובדר"כ מתכוונים לאלבום מוזיקלי שני. אפשר כמובן לשייך את זה גם לספרים ולתהות האם נפלנו על ספר שני פחות טוב מהציפיות שעורר הספר הראשון. יוסטון, יש לנו בעיה.

4 שנים רצופות (עם כתיבת שורות אלה) עמד ספרו הראשון של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, בעשיריה ואפילו בחמישיה הפותחת של רשימת רבי המכר בסוגה העיונית. ולא בכדי. הספר הראשון הוא חיבור מרהיב של תולדות האנושות, אותה אנושות שהחיטה בייתה אותה. לא יודעים על מה אני מדבר? כנראה אתם מהבודדים שטרם קראו.

הררי לא נח על זרי הדפנה ומיד ניגש לספר השאפתני לא פחות, ההיסטוריה של המחר, שם עם אוקסימורון, עם הבטחה ועם ציפיות. האם ההבטחה קוימה? האם התממשו הציפיות? התשובה פתלתלה וגורמת לי להתפתל, אבל לצאת בתגובה חד משמעית לגמרי: כן ולא.

הספר הראשון עמוס תובנות, בעל היקף פנומנלי, כתיבה אקסטרווגנטית וחזון אימפריאלי. זו גם היתה הביקורת נגדו: ההיקף, הירי לכל כיוון, העיסוק בדברים שבהם הכותב לא מתמחה דווקא. ביקורת נכונה, אבל קטנונית עד כאב, זניחה ונשכחת. זה היה חיבור מרהיב בכארבע מאות ומשהו עמודים, בלי כחל ושרק, בלי סחור סחור, ישר בפרצוף. ללקק את האצבעות. האם אחרי ספר כזה יכול לבוא אחד נוסף?

הררי מוכיח שכן.

הספר שלפנינו בהחלט נופל בתסמונת האלבום השני, אבל זה בגללנו, משום שאנו המוגבלים ביכולת לספוג מידע אותנטי רב כל כך, נכון כל כך, מרהיב כל כך, רהוט וזורם.

הפעם שאף הררי גבוה יותר ורחוק יותר, הניח את האנושות שנבנתה אט אט והגיעה לקרשצ'נדו אליו הגיעה עם שואה של שישה מיליון יהודים מתים ואייפון 6 (וסליחה על ההשוואה, אבל זה ככה, לטוב ולרע) ונסע הישר אל המחר. ומתי זה מחר? זה היום שאחרי היום, כשהררי מודה בעצמו שקשה לחזות את חמש השנים הבאות וחמישים זה בכלל לוט בערפל ואפילו לא פתגם על המצאותם של נביאים בעירם.

אבל המחר זה תקווה, זו יכולת טכנולוגית מרהיבה, זה התפוצצות מידע, מידע ממנו לראשונה מרוויחים כולם וככל שיהיה ממנו יותר, הרווח ממנו יהיה רב וסינרגטי יותר. אחד ועוד אחד כבר לא יניבו (רק) שניים. הררי אף נועז מזה ומדבר על אופציות כמו חיים ארוכים ובריאים, על הנחת כזב הדת בצד, על אלימות מועטה יותר וזכויות אדם רבות יותר. כל זאת הוא כותב מתוך כאן ועכשיו, 2015, עם דוגמאות חיות מהשטח, אבל, ויש אבל, מנבאים שב-2050 האסלאם תהיה הדת השניה בגודלה בעולם וב-2070 הראשונה. זו דת לא סובלנית, שואפת התפשטות ורצח וכל היופי שמבטיח לנו הררי קצת עולה בעשן השמיימה: "לאנשים שלא נולדו לתוך האסלאם, האסלאם הרדיקלי מציע עוד פחות. קשה יהיה לשכנע יוונים מובטלים או הייטקיסטים מתוסכלים בקליפורניה שהאסלאם הוא התשובה. האסלאם הרי בקושי מבין את השאלה... האסלאם הרדיקלי נמצא בעמדה חלשה עוד יותר מהסוציאליזם. הוא עדיין לא השלים אפילו עם המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 – קל וחומר שאין לו משהו רלוונטי לומר על הנדסה גנטית וננוטכנולוגיה". אמירות חביבות להפליא.

אם עד עכשיו לא הובן, מדובר בספר בועתי. הכתוב  בו, בעיקר הניצחון על המחלות והעוני והסבל, אמורים לגרום לנו לשאוף לעולם מרהיב ומרענן שכזה. לכאורה, למה שלא נרצה לשאוף לעולם שכזה? שוב, יוסטון, יש לנו בעיה. בחלקים גדולים מדי של העולם הדת מתחזקת, בעיקר חלקיה הלא נחמדים, העוני שריר וקיים, תאוריות כמו שכר ועונש עדיין קיימות, בעיקר במובן הזה שאם הכל נחמד וטוב הרי שעונש חייב להגיע. מייגע.

האם האנשים הנכונים קוראים את ספריו של הררי ומוכנים באמת לשאוף אל מחר פחות מייסר, מחר שבו ימגרו את הסבל וירדפו אחרי האושר? בינתיים יש יותר אנשים לא נכונים מנכונים, הנכונים נחשבים הזויים או פוליטיקאים כושלים ולרוב סובלים מחסרון כיס מדכא.

והשורה התחתונה והבלתי מגמגמת? ספר מרהיב הנופל במלכודת מרהיבותו של הראשון. ומי גרם ליופי הרב הזה? התודה והברכה לפרק השלישי המרהיב, המסכם הכל, המביא תובנות נשגבות כל כך, רק נותר ללקק את האצבעות.

על מה יכתוב הררי בספרו הבא?

זכרונותיה של גיישה/ארתור גולדן - המלצה

סיפור יפה רקח לנו גולדן. סיפור? סיפור, ועוד איזה סיפור. העובדות סביב הסיפור נכונות, הסיפור בדוי, יפה ונוגע ללב.

הסיפור הוא סיפורה של ניטה סאיורי, גיישה שפעלה בקיוטו (עיר הבירה הישנה של יפן) והחיסרון הגדול של הספר היפה הזה הוא חוסר בהקדמה המפרטת מהי למעשה גיישה. וכדי שלא להלאות אתכם ולשלוח אתכם לחפש באינטרנט מהי גיישה, הרי שלפחות בכל הנוגע לתקופה המדוברת בספר, גיישה היא נערת/אשת האמנויות (למרות שבעבר הרחוק היו גם גיישה זכרים), כזו האמורה לארח גברים בבתי תה בזמר, במחול, בסיפור מבדר ובשיחה מלבבת.

ולמקרה שלפנינו.

סאיורי נולדה בכלל כצ'יו בכפר דייגים עני, נמכרה/נלקחה בגיל 9 להיות משרתת באוקייה, אותו בית בו גרות גיישות. אביה מכר אותה לאחר שאשתו חלתה ועמדה למות. גם האחות הגדולה יותר נמכרה מאחר והאב היה עני מרוד ובטח לא יכול היה להרשות לעצמו שתי ילדות.

באוקייה אליה הגיע צ'יו גרה גיישה מצליחה בשם הצומומו, שרדתה בה, ירדה לחייה, לעגה לה והבטיחה לה רק רע. הצומומו היתה גיישה יפה, מבוקשת וההכנסות ממנה החזיקו את האוקייה, המשרתות הקימונו המהודרים והיקרים וחומרי הקוסמטיקה הרבים הנחוצים ללבוש ולאיפור המיוחד האופייני.

בעוד סאיורי הולכת יום אחד לשליחות קניות ונשענת על גשר מעל הנחל בעודה בוכה על מר גורלה, ניגש אליה היושב ראש, המתפלא על בכיה. היושב ראש הוא לא אחר מאשר בעליו של מפעל גדול למוצרי חשמל, אותו היא תשוב ותפגוש שוב ושוב כגיישה מתלמדת ובוגרת, בלי שהוא ממש יזכור שפגש אותה כילדה ונתן לה את מטפחתו.

מפה לשם, גורלה כמתלמדת משתנה כשהיא עוברת לחסותה של גיישה בשם מאמהה, המנסה לגרום לכך שסאיורי "תאומץ" ע"י ה"אמא" של האוקייה בה היא גרה עם הצומומו ותהפוך לגיישה הרשמית שם. זה אכן מתרחש וזו נקודת המפנה השניה ומכאן נפרש לפנינו סיפור מרהיב של פעילותן של הגיישות דרך בתי התה המרהיבים, הקימונו היקרים והמיוחדים, האיפור המיוחד, המפגש עם שמנה וסולתה של יפן השבעה והעשירה.

מעייניה של סאיורי נתונים ליושב ראש, אותו גבר בלתי נשכח מאותו מפגש בהיותה בת 9. אלא שבדרך היא צריכה לעבור את טקס המיזואַגֶה, אותו טקס שאנו כבני המערב נראה אותו כדוחה ובלי מתקבל על הדעת, אבל שם מדובר היה בקניית בתוליה של גיישה צעירה בהגיעה לגיל 15. אם שעת אירוח של גיישה עמדה על 4 ין, ומדובר בגיישה מבוקשת, קניית בתוליה של גיישה מתלמדת בת 15 היו יכולים להגיע לכדי כמה אלפי ין, כשהתשלום מגיע בעיקר לאוקייה ממנה מגיעה הגיישה, לבעלת בית התה המנהלת את תחרות הקניה הזו ולעוד כמה העוסקים בסיוע לגיישות.

במסע אל לבו של היושב ראש נתקלת סאיורי גם בנובו, מנהל מפעלו של היושב ראש, אדם מכובד בפני עצמו, ששרד בשריפה ואיבד יד. גם הוא חושק בסאיורי. ברקע קיים גם מושג הדאנה, כשדאנה הוא פטרון של גיישה והיא משמשת למעשה כמאהבת שלו, מה שלא מתנגש כלל עם היותו של אותו פטרון נשוי. ביפן של אז גבר נשוי מחזיק אשה שתנהל את ביתו ומאהבת לצרכיו האחרים.

האם תהפוך סאיורי למאהבת של היושב ראש? האם נובו יישאר בתחרות? האם יהיה פטרון אחר? איך זה מתיישב עם מגוריה של סאיורי בארה"ב, כשהיא פורסת את "סיפורה" הבדיוני לארתור גולדן? ומה קורה בזמן מלחמת העולם השניה, כשיפן נכתשת ע"י האמריקאים ובתי התה והאוקייות נסגרים?

זכרונותיה של גיישה הוא למעשה סיפור של תופעה יפנית ייחודית, הדומה רק לקורטיזנות האיטלקיות מהמאה ה-16 והלאה, ולנשים הנתמכות הפריזאיות מהמאה ה-17 והלאה.

מומלץ בחום.

בדרך חזרה/יהושע בר-יוסף - המלצה

בר-יוסף רקח סיפור שהוא בהחלט מתמצא בו היטב, עולמם של החוזרים בתשובה ובשאלה, כמו גם הוויכוחים סביב הדת והדתיים. אבל זו לא מהות הספר.

הזמן הוא שנות השישים והשבעים של המאה העשרים, המקום הוא קצת ירושלים והרבה עיירה בצפון הארץ. זהו סיפורם של זלמן, אשתו שרה ולאחר מכן ראומה האשה השניה. האם זהו סיפור אהבה משולש קלאסי? לא ממש. אף זו לא מהות הסיפור.

בנעוריו זלמן הוא מתבגר חרדי בירושלים, המתעקש לעבור ללמוד בביה"ס של ה"מזרחניקים" בירושלים או לעבור לקיבוץ. הוריו המזועזעים מתפשרים בסוף על ה"מזרחניקים", שזה לפחות לא להתפקר. אבל כשזלמן מגיע לאוניברסיטה הוא בהחלט מתפקר.

יום אחד פוגש זלמן את שרה, צעירה לומדת בסמינר לגננות. הוא משלם עבור השתיה שלה כשהוא מבחין ששכחה את ארנקה. מפה לשם נוצר קשר בין הצעיר המתפקר לצעירה החרדית, ההולכת בדרכו, מתפקרת, מתעברת, מתחתנת חתונה בהולה ושניהם עוברים לישוב קטן בצפון, שם זלמן מקבל משרת מורה לתולדות ארץ ישראל ותנ"ך. היא הופכת לגננת. חייהם הופכים לחיי נועם ושלווה, בעקבות עדי הבכור מגיעים גם עומר וחדווה. בין לבין נכתב ספר הנוגע למקרא וזלמן זוכה לזמן מה לתהילה נאה.

אז מגיעה מאוחר יותר ראומה הצעירה מתל אביב, מורה נאה למתמטיקה וכאן אמור לבוא השבר, אבל זה ממש לא כך.

קודם מגלה זלמן שחייו עם שרה הגיעו למצב של עמידה במקום, שוב אין היא מושכת בעיניו ונאה היא לא ולא היתה. אין-אונות משתלט עליו וחיי האישות נפסקים לגמרי למשך למעלה משלוש שנים. שרה, שקודם אהבה את זלמן, מרגישה שהיא נרתעת ממנו. אלא שיום אחד, בעוד זלמן נוסע באוטובוס לתל אביב, לחפש ספרים יד-שניה כהרגלו, עולה לאוטובוס ראומה המורה, השבה לסופשבוע בביתה בתל אביב. השיחה הנעימה בדרך מגלה לזלמן, בדרך מביכה לגמרי, שחסר אונות אין הוא כלל וכלל. בשובם לעיירה הצפונית הם מתחילים לקיים שיחות טלפוניות חשקניות. הבדל של עשרים שנה ביניהם כלל לא מרתיע איש מהם.

במקביל, חסידי חב"ד אמריקאיים, שנטעו מושבם בעיירה, משכנעים בדרך הנועם יום אחד את עדי, בנו הבכור והחילוני של זלמן, להניח תפילין. הוא מניח, מסתקרן ועד מהרה בא השבר הגדול, כשמסקרנות פעוטה נולדה סקרנות גדולה, לימודים בישיבת חב"ד בעיירה בערב, סחיפה של האם בדרך חזרה לדת ממנה באה ואף סחפה את אחיו ואחותו. הניכור ביניהם לאב גדל במקביל לקשר שנוצר בין ראומה לזלמן.

השבר גדול, העיירה קטנה, סודות לא נשמרים ואף כי יש תחושה לעיתים שהתפניות בסיפור תזזיתיות ונתפרות בנוחות רבה מדי, הפתרונות לא פשוטים ולא צפויים.

אהבה כנראה לא מספיקה בחיים, לא מחזיקה מעמד והחיים כמו החיים, לא תמיד מספקים נועם וסיפוק. לרוב מקבלים מנה גדושה ומורכבת דווקא ממה שלא רוצים.

סיפור יפה, עברית משובחת, שליטה רהוטה ביכולת לספר סיפור כהלכתו. המלצה חמה.

ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה/ד.א.פ. דה סאד - להתרחק

המרקיד דה סאד, נולד ב-1740 וחי חיים ליברטיניים: "ההגדרה של ליברטין היא אדם שתופס את המוסר כמשהו מיותר או לא רצוי, ומתעלם ומזלזל בצורות ההתנהגות שמקובלות על ידי רוב החברה. לעומת זאת הוא מקדש את תענוגות הגוף והחוויות החושיות בכלל. כפילוסופיה, הליברטינים צברו חסידים חדשים בעיקר במאות ה 17-19 בצרפת ובבריטניה".

כיצד באה צורת חיים זו לידי ביטוי ב"ז'וסטין או יסוריה של המידה הטובה"?

 ז'וסטין נפרדה מאחותה הבכורה ויצאה לחיים עצמאיים בהיותה כבת 12. חינוכה היה דתי מאוד, רקע משפחתה אמיד, עד שאביה פשט רגל. כל זאת בצרפת של המאה ה-18. למרות הרקע הבורגני והחינוך הדתי, חייה של ז'וסטין, המכנה עצמה תרז, לא שווים הרבה.

הספר כולו פורנוגרפיה מפורטת לפרטי פרטים, התעללות של גברים חרמנים בנשים ובנערים צעירים, פילוסופיה המתגרה בציוויים דתיים, ובאופן כללי ספר מופרע לגמרי, הבא להצדיק את הזימה האינסופית, את ההתעללות, את ההשתוללות המינית של אנשים עשירים ומכובדים לכאורה. בסופו של דבר מקבלים ספר שלא שווה הרבה.

פעם אחר פעם נופלת תרז לידיהם של גברים המבקשים להפיק הנאות מיניות סדיסטיות. כשהיא כבר מובלת לכלא על פשע כלשהו ופוגשת אנשים בפונדק כלשהו, בעל ואשה השומעים את סיפורה, קשה להאמין איך בכזו קלות היא נופלת דווקא לידיהם של החייתיים שבגברים, עד כי קשה להאמין שכל מה שגבר רוצה זה להעביר את יומו מבוקר עד ערב בחינגות של גמירות חוזרות ונשנות, הכאות נשים, שאיבת נערים צעירים וכך הלאה. אולי יש גברים שזו הפנטזיה שלהם וזה לגמרי בסדר, אבל להביא מחשבה לביצוע מעשה במרתפי ארמונות וכנסיות, רחוק מעין הציבור ותוך כדי חטיפת והעלמת נערות ונערים... נו.

בספר עמודים שלמים של הפילוסופיה הליברטינית, חזרה מייגעת עד כמה זה טבעי שאשה צריכה לענג גבר ככל יכולתה, הגבר צריך להתענג תוך הקזת דמה של האשה שוב ושוב ושוב, הכאתה והתעללות בה, וכל זאת בשם הטבע ובניגוד לכל ציווי מוסרי כלשהו – חברתי או דתי.

מופרעים מפורסמים פרסמו ספרים, היטלר כדוגמה מעוותת ואף הספר שלפנינו מאת המרקיז המפורסם. האם יש מקום לספרים כאלה? אני משאיר את השאלה פתוחה ואומר רק שהספר שלפנינו דוחה, משעמם לרוב, לא מרומז ולא מגרה, פשוט נופל למחוזות הפיהוק והתהייה למה בדיוק הוא טוב.

ומה בסוף? תלמדו לדעת מי זו אותה אשה המקשיבה לסיפורה של תרז, האם הגבר המקשיב גם הוא הוא חיה בפני עצמה או המושיע ומה ארע בסופה של אותה ז'וסטין/תרז, שמרגע שהחליפה את השם אתו נולדה, ז'וסטין, לשם בו חובלה תומתה, תרז, כאילו שמה שלט על מצחה המורה לכל גבר לעשות בה את הנוראים במעשים. 15 שנים התעללו בה.

ספר מופרע ומיותר, לא מעניין ולא ברור מדוע הוא ממשיך להופיע. האם המרקיז דה סאד כזה חשוב? האם הפילוסופיה הליברטינית מקפלת בתוכה חשיבה נעלה כל כך? חסכו מעצמכם קריאה מפוהקת גם אם יש בכם חיה המקווה לפרוץ. את השרות הזו עשיתי עבורכם.

מעניין מה עבר בראש של הוצאת בבל כשהחליטה לשים את התחריט בכריכה הקדמית.