שמונה דקות/אור שהם - המלצה רפה

 

שמונה דקות לוקח לאור השמש להגיע מהשמש לכדור הארץ בשל המרחק הרב. האם לעובדה זו יש חשיבות בסיפור? אפס.

תארו לעצמכם קימה בבוקר ואין חלב. לא שאין חלב במקרר. אין יותר חלב בשום מקום. נרגזים אתם הולכים ומדליקים טלוויזיה בתקווה לקבל דיווח  הנוגע לחלב ואין חדשות, לא בטלוויזיה, לא ברדיו ולא באינטרנט. הרגלים שליוו אתכם שנים, אולי כל חייכם, פתאום נלקחו מכם, כמו אור השמש שכבה פתאום בספר שמונה דקות.

שמונה פרקים לספר, כל פרק מסופר ממקום אחר על פני כדור הארץ, מדמות אחת או יותר שאיכשהו החשכה הנראית, כי אור שמש אין, מטריד את כולם בדרך זו או אחרת, והחידה הזו קשה מכולם.

ניכר שאור שהם המחבר בחור אינטליגנטי. הוא ראה ושמע וקרא וחשב, בסוף הפך כשרון כתיבה לסיפור. האם יש בזה די? כן ולא, בעיקר לא. כשרון הכתיבה טבעי לשהם לגמרי. הטקסט רץ, המחשבות דוהרות. הלא שבכן הוא שהידע הרב וריצת הטקסט אין בהם כדי למלא סיפור, האמור להיות מעט יותר בשרי, ומה שנראה לשהם דיו ומותיר לקורא למלא את החללים, יש בזה מחשבה מוטעית. זה לא חידון, לא הקראת הוראות בין טייסי חלל מיומנים, שלעיתים יעמדו להם דקות ושניות למלא משימות שהקראת הוראות ארוכה תחטיא את המטרה.

לפעמים בקריאה יש עונג מעבר לרעיונות ושהם מחטיא כאן שוב. הוא אכן חומק מהמניירה המעצבנת של הכותבים הישראליים להיות מקורי עד בלי די, אבל נופל לפח יקוש משל עצמו: להשתמש במניירות ידועות אחרות כמו החתול של שרדניגר, שפתאום הופיע ומיאו, ולאן עפות הציפורים בכפור, משל היה הולדן קולפילד החושב בקול רם. ומה למדנו מפי החמור?

בסוף הגענו אל הנקודה הישראלית, הנקודה הגורלית והקובעת. כולם באו לראות זריחה במצדה, בהופעה של דיוויד ברוזה. ונחשו מה? כפראפראזה, השמש גם כאן הבריזה.

האם אור רצה בסך הכל לכתוב על חושך?

אני, כריסטיאנה פ' - המלצה חמה

 

מתקשר אלי לפעמים סוכן מהביטוח, מישהו שלא מכיר אותי, ומיד מתחיל בשאלות המאפשרות לשפר את מצב ביטוח החיים שלי (לא ברור אם השיפור הוא עבורי, או החברה שבה הוא עובד והתמריצים שלו...).

אתה מעשן? לא

אתה שותה? לא

תרופות מסוג כלשהו? לא.

הסוכן משתולל מעונג על חיי הנקיים מכל כימיקלים ואני תוהה בקול רם: תגיד, סוכן יקר, אם אני לא שותה, לא מעשן ולא מתמסטל, איזה חיים אלה לדעתך?

עכשיו זום-אאוט ממני וזום-אין לכריסטיאנה פ', שהספר שכתבה על ילדי תחנת הרכבת של גן החיות בברלין הוא קריאה מרעננת וחשובה.

רק בת 12 היתה כּריסטיאנֶה פֶלְשֵׁרִינוֹ וכבר היתה על סמים, מלאה בהם וריקה מחיים של ממש, אלא אם נחשיב חיים מלאי סמים לחיים. כריסטיאנה עדיין חיה היום (אפריל 2023), צעירה ממני בשנתיים וחצי, והצליחה לעבור חיים שלמים עם סמים, זנות ופרסום. חייה המשפחתיים כילדה לא היו סוגים בשושנים, בלשון המעטה, מה שאפשר לה להתמקד בחיים מחוץ לבית, להיות מושפעים מהם ועד מהרה להיות אחת מהחבר'ה, מסוממת רוב הזמן, יודעת שהיא כזו, ולדחות את הקץ, כלומר, החשיפה ל-H, להרואין. חשיפה זו אכן מתממשת, ממש בתוך ההופעה של דיוויד בואי, האליל החשוב ביותר של בני הנוער באותה עת, הרוצים לחוות את הגדול מכולם כשהם בהכרה אלטרנטיבית. כשנכנסים ל-H, החיים מקבלים גוון אחר, גוון של צורך דחוף להשיג כסף. זה כבר לא אפדרין או וליום או חשיש.

אבל הקריאה אינה רשומון או ביוגרפיה בלבד של עוד מכורה אחת, אמנם מפורסמת, אמנם אותנטית, אלא קריאה על דור מזוין, דור ריקני, אלה הגרים תמיד בשולי הערים הגדולות, הפעם ברלין, אלה המחפשים משמעות, יוצאי משפחות הרוסות ונכנסים לעולם של הדומים להם, הרזים, הדקורים, עמוסי החומרים הכימיים, לקראת או בתוך קריז כואב ומגרד. זהו עולם עם כימיקלים זולים ונגישים וכל הגבהת גבה או מבט תמה לנוכח התופעה הם תמימות על סף הטיפשות.

היכן ההורים, המורים, המבוגרים האחרים? שאלה טובה ותשובה פשוטה: עסוקים בלחיות אף הם חיים שאינם חיים. הספר מגלה גם את נקודת המבט שלהם, אפילו של כומר שהיה אמור להחזיק מקום יחסית נקי ובטוח לאותם צעירים מכורים. ההצליח? סתם שאלה רטורית.

ועכשיו לשלב הבא, השלב שנדיר שמכורים אמתיים מדלגים עליו, שלב ההתמכרות המוחלטת והצורך לממן אותה. אז איך מממנים באזור שבו ממילא אין עושר אמיתי ולא מדומה? בהתחלה משנוררים, מבקשים כמה מרקים לרכבת ואחר כך יש תעריף למציצה או זיון מלא, גם לבנים, מגייז. פשוט. כריסטיאנה מתארת את הכל באגביות, משל כל אחד יכול, צריך רק לרצות. האגביות הזו רק מעמידה באור יקרות את שבריריות האנושיות. אנחנו חושבים שאנחנו עמידים לכל. אז אנחנו חושבים. כל חבריה עסקו בקניה, מכירה, סקס, הקאה. עברו מקריז לקריז, מכדור לכדור, מהשגת מזרק ומחט נקיה לעוד מחט נקיה. לא תמיד היתה. אז חטפו צהבת על הדרך.

אם לרגע נדמה לכם, שהסדרה אופוריה מתארת את התחתית האנושית, המיץ של הזבל, קראו את הספר הזה. בכתיבה רהוטה, ללא חלוקה כמעט לפרקים, תקבלו עדות מדהימה של ההתחלה, הנפילה, הניסיון להגמל והחזרה לשם, כי קצת זה בעצם טוב, רק טיפה. משנכנסת האמונה, עפה התבונה.

ובסוף מה? בסוף, בשליש האחרון, רכבת הרים של ניסיונות גמילה וחזרה להזרקה כאילו כלום לא קרה. בתחילה ניסיון הגמילה פשוט ולאחר כמה ימי קריז וכאבים, הכל נעלם והתחושה היא שזהו, חלום רע נגמר. אבל הגלישה חזרה פשוטה, הרצון הנפשי להמצא שוב תחת טריפ חזק מכל ושוב נמצאים בתחנת הרכבת, שוב בקרבת מוכרי הסמים, שוב ניסיון גמילה, שוב צהבת, שוב אשפוז, שוב בריחה. מעגל אינסופי. מקומות גמילה רציניים, בטח לצעירים, אין. זה לא אומר שאין מקומות כאלה, שתמורת ממון רב יקבלו כל אחד, כמו נארקונון מהכנסייה הסיינטולוגית. כסף עושים מכניסה לסמים וגם מניסיונות יציאה. עולם מקסים.

אמה של כריסטיאנה שוב נכנסת לתמונה אחרי שאביה הרים ידיים. היא שולחת את כריסטיאנה לאמה שלה ובת דודתה של כריסטיאנה בהמבורג. שם בכפר מסוים הכל אחרת ולכאורה סוף טוב. ספר חזק מאוד שתקופה מסויימת, ואולי עדיין, היה ספר שהוא חובת קריאה ולימוד בבתי הספר בגרמניה.

מרתק עד מאוד.

חסדים קטנים/הת'ר גודנקאוף - להמנע.

 

עם עובד היתה מתמיד אות להוצאת ספרים ראויה ומעבר לכך. הזמנים השתנו ועתה ההוצאה הזו נלחמת על מקומה בין הוצאות רבות אחרות, וזה לא נראה טוב. לא טוב משום שעתה עם עובד מוכנה להוציא כל ספר לא ראוי, ובלבד שעדיין תותיר חותם בשוק הספרים. חסדים קטנים הוא מסוג הספרים שהם תעתיק מסרט לכאורה, ספר (וסרט) מיותרים בהחלט.

במה דברים אמורים?

הספר מסופר משתי נקודות מבט מקבילות היכנשהו בארה"ב, משהו שמחוקק נינוח ואינטליגנטי (לא מסוג המחוקקים המוטרפים עתה, אפריל 2023) ייקח על עצמו לאסור בחוק, יחד עם המילה "הוי". שתי נקודות המבט האלה הם של העו"סית אלן, בגוף ראשון, ושל ג'ני בת העשר, בגוף שני.

אלן ממהרת בוקר אחד לעבודתה, אבל קריאה טלפונית דחופה לעזרת ילדה ממשפחה מטופלת שלה גורמת לה לחוש לעזרתה ולכך שלא תזכור שבעלה שם את בתה הקטנה בוואן שלה. הגעתה לבית ממנו נעשתה הקריאה הנואשת, הגעת המשטרה למשפחה המטופלת והמהומה שנוצרה תוך כדי ניפוץ החלון בוואן שלה, הוצאת בתה מרכב חם לאחר כארבעים וחמש דקות, הוכיחו שגם עו"סית היא ככל האדם ומסוגלת להזניח את בתה ברכב לוהט. סיפור אמריקאי, נו.

מנגד, ג'ני בת העשר עולה לאוטובוס אליו אמור לעלות גם אביה, בדרך לחיים חדשים ועבודה חדשה בעיר בה מתרחשת המהומה עם אלן העו"סית. לא משהו שג'ני לא חוותה מספר פעמים בעבר. אבל אביה מותקף ע"י כמה בריונים, המשטרה מגיעה והאוטובוס יוצר לדרכו הארוכה, ג'ני עליו והאב לא. בבוקר ג'ני מגיעה לעיר אחרת ורחוקה, נכנסת למסעדה, אוכלת ומקיאה, נעזרת ע"י המלצרית מודין המבוגרת לקום ולהתאושש, נלקחת לביתה של אותה מלצרית עם מעט מטלטליה עמה בתיק.

מכאן הבת הנזנחת בוואן נלקחת לטיפול נמרץ, אמה מורחקת בצו מהבת ויכולה להיות נתבעת לדין, אמה מתבררת כמלצרית שלקחת את ג'ני לביתה, אותה ג'ני שהיא כרגע ללא מסגרת כלשהי, ללא הורים. הדבר לא ייראה טוב כשיוודע בתקשורת בתחילה ובין המסגרות הטיפוליות בהמשך, שאלן העו"סית מצד אחד זנחה בתה ברכב לוהט, ומנגד, אמה מטפלת בילדה משום מקום.

פשוט סרט לכאורה כתוב בספר, על כל אמריקאיותו הנוטפת מכל סדק. לא אמשיך ואספר ואספיילר, משום שהבנתם שכשיש חסדים קטנים, תועפות צנצנות דבש נפתחו כדי לספק הפי-אנד, ואם אין די בכך, נוספו אי-אלו בקבוקי מייפל, שלא יחסר.

תאמרו, בוודאי, שבטח הכתיבה נעלה, חדה כתער, מהורהרת ומעניקה חומר למחשבה. אז אמרתם וגם טעיתם. זהו ספר שלא יוסיף כבוד לעם עובד, גם לעם קורא, בהנחה שעם ישראל עדיין קורא, נטל ההוכחה כולו עליכם. אתם לא צריכים להוכיח שאתם קוראים ודווקא את הספר הזה, כל ספר אחר של מאיר שלו יספיק.

מחרוזת ענבר/אלי עמיר - המלצה חמה

 

את ספריו של עמיר קראתי כולם. מפריח היונים הוא המופתי שבהם וממנו הובאו תמונות ראשונות בתמונות הרבות שעמיר נזכר בהן. נעים להיזכר עמו בכתיבה הנעימה שלו.

ההיסטוריה האישית של עמיר מלווה את ההיסטוריה של  המדינה ואף טרם היות המדינה. תחנות אישיות בחייו מתערבבות בתחנות של התהוות המדינה והמשכה. זה המקום לציין, שהספר יכול להקרא רק לאחר שנקראו לפחות אחדים מספריו, בטח מפריח היונים ותרנגול כפרות ההכרחיים לכל קורא. רצוי גם נער האופניים.

אלי עמיר עתה בן 85 (תחילת 2023) כשספרו זה יצא ומסכם בגוף ראשון את הקורות עמו, ומוצע למכירה הישר אל הטרללת הרוחשת בחוץ, כשהשלטון נחטף בידי כמה חולי נפש, המאיימים במהפכה.

נדמה כי אין כמעט אדם הדומה לאלי אמיר בנעימות, בנחישות, ברוחב היריעה, בידידים שרכש בחייו ורוחב היריעה של פועלו, כעולה חדש בן 13, ב-1950, כשעל בשרו ובשר משפחתו חש את מוראות העליה, היות כולם מהגרים בארץ שופעת מהגרים עוד מקודם, אבל מהגרים שרובם אירופים, ויחי ההבדל הקטן.

בהיותו מהגר שעלה מבבל, שאב מניין ששאב את עוז הרוח להיות מישהו – ביידיש, מה לעשות, זה נשמע טוב יותר - והפך למענטש. כמנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית ואף לפני ואחרי, ליווה עמיר את הדמויות הבולטות במדינה, שרק מלהתחיל למנותן חוטפים חלושעס, גם ביידיש: רבין יצחק ולאה, פרס, יעקב חזן, חיים גורי, עמוס עוז לובה אליאב, דולצ'ין ועוד שלל מכרים מחו"ל, גם ערבים עמם ניסה לקשור קשרים שיובילו למשהו, בעיקר סביב הסכם אוסלו. אני כבר לא מדבר על קשרי עבודה פורים עם אמריקאים וסתם אחד קישון, שפופולריותו העצומה באירופה גרמה לכך שהוא לקח ביד את עמיר לדוכן הישראלי כדי לקדם את מכירות מפריח היונים ביריד הספריםהבינלאומי בפרנקפורט.

נראה, שלפעמים צריך אנשים כמו עמיר, כאלה עם האישיות הנכונה – זו הנעימה, הנכונה לכל, האינטליגנטית – כדי לקדם פעילויות של עליה וקליטה, חינוך וקירוב לבבות עם אויבים. קשה לראות אחד דומה לעמיר, האיש הנכון - נכון באישיותו ונכון לעשות – ותמיד במקום הנכון.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות

 

מצחיק לחשוב, שבעיני, איש ספר בעיקר, עמיר הוא קודם כל סופר. לאחר צאת ספר הבכורה שלו, תרנגול כפרות, עמיר לא חשב לכתוב עוד. בעיניו זו היתה האמירה שלו מיהם העולים ולמה זכו כאן אם לא דיברו את השפה הנכונה לפני כן. וזו לא בהכרח עברית... ופתאום, מתגלה במלוא שיעור קומתו איש עשייה בקליטת עליה, חינוך וקירוב לבבות, בעוצמה ובמשך עשרות שנים, וכל זה מתגלה בספר צנום ויפה.

מרגש הברנש הזה.

חרדי וטוב לו/טוביה טננבום - המלצה

 

זהו ספרו השישי של טננבום שאני קורא. אני אוהב את ההומור טוב הלב שלו, המשעשע אותי מאוד. הפעם חוזר טוביה טנננבום אל כור מחצבתו החרדי, לא מקום הולדתו. את המקום, בני ברק, עזב כנער וכמעט ארבעים שנה חלפו והוא שוב באזור העלום הזה, עלום לחילונים שבנו.

יש שיחשבו שבמרס 2023 זה הזמן הנכון לספר הזה כשבחוץ מהומת אלוהים המתרחשת כנגד ממשלת הרפורמה המיותרת. ממשלה זו קמה בזכות כוח דתי, החורג מהיקף כוחו היחסי בעם, ונזקו עוד ישורנו. האם טוביה טננבום מיהר להגיע לכאן וללמדנו דבר או שניים על כוח זה? כפי הנראה, הספר נכתב החל בקיץ 2022, הרב קנייבסקי עדיין חש בטוב. ייתכן והספר היה מוכן והוצאת סלע חיכתה לרגע הנכון. ופתאום, בהפתעה מוחלטת, נחת עלינו הרגע הלא נכון, והספר הנכון צץ לו ונמכר היטב.

טוביה טננבום היה, כאמור, ילד חרדי מבני ברק. בהיותו עיתונאי בארה"ב וגרמניה, לא יצא לו לשוב לעולם החרדי עשרות שונים ומשצצה ההזדמנות, טננבום לא חשב פעמיים, הזמין מלון סמוך לשכונת מאה שערים והחל לסייר בה וללהג ביידיש, שפתו הרשמית של המקום. טננבום העגלגל ובעל החזות החביבה התקבל ונבלע באחת בשכונה, בה לרגע לא נחשב לחרדי מקומי. יידיש, כבר אמרתי?

וכך, ממראה עין, טוביה ממהר להתאהב במקום ובמקומיים, במיוחד במקומיות, עליהם ועליהן הוא מעיד על טעם משובח בלבוש עילי ולא זול, אוט קוטור, על מזון אשכנזי ומתקתק אלוהי וקבלת הפנים כפי שרק אנשים מסוגרים מסוגלים להעניק. מפה לשם ממהרים להזמין אותו להתארח, לשוחח, להקשות, לאכול ואף להביך אותם. וכחילונים כמונו, אפילו מסורתיים ודתיים, החושבים ששם כולם מיקשה אחת, אז נמהר ללמוד שיש ליטאים, חסידים (שרק הם אוכלים קוגל מתוק אלוהי בסוף האוכל) וצ'למרים (סתם ירושלמים). בין אלה יש חצר כזו וחצר אחרת, מלומד כזה או אחר וכן, חברינו, נטורי קרטא השונאים את הבל נשימתנו הדלה, אלא שהם מרבי רעש ומיעוטי אנשים – רק כמה מאות משפחות. כשאומרים משפחה, נא לחשב בקלות ולהוסיף אפס – משפחה אחת, בהתאם לילודה, עשרה נוכחים.

גם כשטננבום עובר מרב לרב, מברר היכן כתוב שאסור להביט באישה, שאשה היא השטן ועוד מיני תקונס (תקנות), הרבנים מתקשים לתת תשובה כתובה, אבל ממהרים להזמין לארוחה, הרי מי כטננבום יסרב לאוכל? נכון שיש תקלות, כנאמר למעלה, בסיום ארוחה ליטאית טננבאום עורג לקוגל, ואלה מתקנים אותו בחביבות שהם לא חסידים. נו, כמה ימים לפני כן אכל שם עוגת תמרים אלוהית. אלוהים נמצא הרי בפרטים הקטנים.

אז נכון, הספר לא עמוק מי יודע מה, לא עוקצני ושונא כפי שערגנו, לא מביא תובנות כדורבנות, אבל זה הסגנון ותודו, שאתם לא הייתם עושים מסע כזה וכותבים ספר שכזה. לכם בכלל לא היה סיכוי.

טננבום פונה לצאת לשלוחה של מאה שערים השכונה, לבני ברק העיר, לבקר אצל הזמיר מוטי שטיינמץ, בחור כבן שלושים הכלוא בגוף בן 17, כהגדרתו. זמיר זה זכה ל-13 מיליון צפיות ביוטיוב בשירו צאנה וראינה. מצד שני, ג'ף סאטור, זמר תאילנדי, זכה ב-95 מיליון צפיות ב-Fade. הארי סטיילס זכה למיליארד צפיות ב-Sign of the times. וכך הלאה וכך הלאה. אבל לחרדים אין סמארטפונים. כיצד צפו?

אחרי שחזר לירושלים ואחרי כמעט חצי שנה כאן, כולל עמוקה והצפון בכלל, טננבום, חרדי לשעבר, עדיין לא עמד על שמו האמיתי של בורא עולם, יהא זה השם, יהוה או אדוני. גם החרדים על שלל זרמיהם וחצרותיהם, חכמיהם ואנשי ההגות שלהם, לא החכימו מאותו בעניין. ומה בעניין האמונה עצמה? במה בדיוק מאמינים החרדים? זה פשוט מאוד ומפורט לגמרי בעמודים 444-445, לשם אפשר לקפוץ ולהחכים.

ובסוף? בסוף סיימתי עם כאב בטן לאחר כל הצחקוקים והגיחוכים למאותיהם. ביידיש זה אולי נשמע יותר טוב, הכל ביידיש נשמע יותר טוב, אבל הליטאים דווקא מתקשים ביידיש, החסידים לא, וזה לא הפגם היחידי של הליטאים, שלמרבה הצער, הם נטולי חוש הומור, מה שהופך אותם לבני אדם לא כל כך ידידותיים בקרב אנשים שטננבום אהב מאוד בסך הכל. הלבוש היה כלבבו, האוכל בטח, החצרות הרבות והזרמים לעשרותיהם. גם גילוי הלב דיבר אליו, רק בבקשה לא לרשום מיהו זה גלוי הלב.

אם כך, מדוע לא שב טננבום לגור ביניהם? התשובה בעמוד 540, משהבין במי באמת הם מאמינים, וזה לגמרי לא עניין כלבבו.