בספרון הזה 11
פרקים/מסות, ורק כשמגיעים ל"אנגליה, אנגליה שלך", רואים את הגדולה
בכתיבתו של אורוול, המתעלל במסה זו באימפריה הבריטית, רבע יקום גודלה, ולועג לכל
מה שזז בה.
מאורוול קראתי
כמובן את 1984 והתרשמתי פחות מההילה הקשורה לספר. קראתי את דפוק וזרוק בפריז ובלונדון
וממש לא אהבתי. מחוות החיות התרשמתי מאוד ואהבתי מאוד. הספר שלפני פורסם ב-1984
ונדמה כי תורגם בשנת 1934. המתרגם הוא אפרים ברוידא והוא מצטרף לראשון בגינוי המתרגמים
אהרן אמיר.
המסה הבאה היא
אנטישמיות בבריטניה. הלהג היה רב, המסקנות כלום ושום דבר. הוא התפלא לגלות שהאנטישמיות
עלתה דווקא עם הזמן כשיהודים ברחו מאירופה הנאצית לאנגליה, אבל איכשהו הוסכם לשמור
על אש נמוכה בשנאה כלפי היהודים כשנודע מה קורה באירופה.
ואז באה המסה
הגדולה על זיכרונותיו בכל הנגע להתחלת המלחמה בספרד, כשלאומנים ובהם פשיסטים
נלחמים כנגד רפובליקנים ובהם השמאל הליברלי והאנרכיסטים. כך כותב אז אורוול וכמה
זה נכון היום ב-2025: "כל אחד מאמין במעשי הזוועות של האויב וכופר באלו של
הצד שלו, בלא לטרוח כלל בבדיקת העדויות."
"ליר,
טולסטוי והשוטה" היא מסה בה טולסטוי יורד על המלך ליר בפרט ובכלל על
שייקספיר. אורוול בא כמובן להגן על שייקספיר בן ארצו, ממלמל משהו על החזרה בתשובה
של טולסטוי במדינה שאין לה אלוהים, על העובדה שזו אנגלית וזו רוסית, ועל העובדה
שטולסטוי מתחרה על תשומת לב הקורא מול שייקספיר משל היה מאחרוני הטיקטוקרים. זניח
ברובו.
וככל שהמסה
הקודמת זניחה, דווקא המסה העוסקת בגנדי, אותו מנהיג פוליטי ורוחני, מרתקת. אורוול
מנסה בין השיטין לאהוד את אותו צמחוני/טבעוני אדוק, שונא מלחמה ופציפיסט. באותה
נשימה, הוא גם מנסה להגניב ביקורת האם שיטותיו של גנדי צלחו בהרחקת השלטון הבריטי
מהודו בהתנגדות ללא שפיכת דמים. גנדי נרצח אמנם, אבל הבריטים עזבו וכיום יש יחסים
טובים מאוד בין שתי המדינות.
זאת יש לדעת,
אורוול עבר מקומוניזם לסוציאליזם. בעוד
הסוציאליזם בא לתקן את הקפיטליזם, הקומוניזם בא לחסל אותו. על הדרך מתחסלת גם
הדמוקרטיה. וכאן באה המסה המרתקת הסופרים ולויתן, העוסקת בספרות בראי חשיבה
פוליטית ואם יש אפשרות בכלל לעסוק בספרות בראי כזה. כך מתפייט לו אורוול:
"ממשלות שמאליות גורמות כמעט בכל עת אכזבה לתומכיהן, משום שאפילו כאשר הרווחה
שהבטיחו ניתנת להישג, דרושה תמיד תקופת מעבר לא נוחה, שעליה נאמר רק מעט קודם."
וממשיך: "ביעור העוני ושחרור מעמד הפועלים מחייהם לא פחות תיעוש, אלא יותר
ויותר", מין סתירה פנימית חביבה.
ועתה למסה
מניעתה של ספרות. אין הרבה מ ה לומר וניתן לדלג.
הספר נקרא מדוע
אני כותב וזו המסה האחרונה. אורוול יודע שהוא אדם פוליטי, סוציאליסט שניצול מהקומוניזם
והוא צריך ורוצה ולהוט לכתוב על זה ועל דברים שעוברים עליו. זה התחיל בעיקרו של
דבר במלחמת ספרד, שם נכנסו כמה אמיתות חדשות לחייו וישנות יצאו. אז למה הוא כותב? "כשהייתי
בן שש-עשרה גיליתי לפתע את שמחת המלים בעלמא, כלומר, צליליהן וקישוריהן של מלים."
אבל הוא סידר את זה יותר: א. אנוכיות גרידא. הוא רוצה להיראות חכם ולהיזכר. ב. התלהבות
אסתטית. הוא אוהב טקסטים מסודרים. ג. דחף היסטורי. בחור עם חוש להיסטוריה. ד.
תכלית מדינית. לכתוב כדי לשנות דברים. לו חי היום, היה שוחה ברשתות החברתיות.