כשנשארנו לבד/אלון אלטרס - המלצה

 

בשמו של אלון אלטרס נתקלתי בתרגומי הטטרלוגיה החברה הגאונה של פרנטה. כמשורר וכסופר לא נתקלתי בו מאז. ופתאום הספר הזה.

הספר הזה מהווה רישום חייו של אלון אלטרס, אם כי אינו ביוגרפיה של ממש. נקודת ההתחלה של הספר היא במותה של אמו מאריצ'יקה. המשפחה גרה בגבעתיים ופתאום נותרים אלטרס ואביו לבד בדירה. האב הוא מסוג האבות המתבטאים יותר בעבודה מאשר בבית. אם נוסיף לכך את העובדה שלמרות שעלה מרומניה לפני שלושה עשורים בערך, עדיין לא ממש שלט בעברית. השנה היא 1986, אלון בן 26, סטודנט באוניברסיטת ת"א.

דרכי האב והבן מתפצלות. אלון גר בת"א עם חברתו והאב עובר לגור עם אלמנה בת"א אף הוא כך שהדירה בגבעתיים נותרת ריקה. הצעת עבודת מאסטר ושנה על מלגה באיטליה מרחיקים את אלטרס אף יותר מהאב, לא ריחוק שמעיק על מי מהם.

אלטרס יודע לכתוב והכתיבה זורמת ממנו ללא שומנים ותאורים מיותרים. הוא מעדיף להמשיך ולהתפתח בערוץ האיטלקי, מוצא את חייו שם ורק בגיל 46 ולאחר שני גירושים, זוכה בבנו הראשון.

אביו של אלטרס כבר בבית אבות בעג'מי שביפו. מראה הים מבית האבות מזכירים לו את בוקרשט, אבל זה הטשטוש. בסיום אלטרס מבקר את אביו, מראה לו את תמונות בנו בן החצי שנה ומספר לו שהוא כבר מנהל סניף בנק סוף סוף. האב מעריך יותר מנהלי סניף בנק ממרצים לשפות באיטליה.

בסה"כ סיפור יפה.

ה"פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים/מישל וולבק

 

הספר הזה פורסם בצרפת כבר ב-1991 ומעט מאוחר יותר פורסם שוב עם הקדמה של סטיבן קינג, איך לא, סופר אימה משל עצמו, בדיוק כמו לאבקרפט, שזו אמנותו המוצהרת.

את לאבקרפט עצמו לא קראתי, אבל כן שמעתי עליו פה ושם והסתקרנתי. ספריו לא קלים להשגה אפילו ספר זה משל וולבק נקנה ישירות מסטימצקי באשר בחנויות אינו קיים.

אם לא בטוח שאת לאבקרפט אקרא עתה, את וולבק אני קורא תמיד, בטח כל מה שתורגם. הספר הזה לא גדול, 151 עמודים מצומקים בתוך פורמט עמוד רגיל וכולל הקדמה של קינג.

איך צץ הספר פתאום ב-2025 בישראל? לעתים נדמה, שאנחנו בעידן הפוסט ספר. כבר אין באמת ספרים אמתיים וצריך להעלות גירה, בטח ובטח אם מדובר בהוצאות קטנות כמו בבל. הרי אוסטר הסתלק מאתנו, מורקמי זיכרון רחוק (למרות שמספרים שחדש ממנו נראה בקרוב) ומקיואן ממשיך להעניק לנו את הזבלונים שלו. וולבק עצמו נראה כי נמוג ומה לא עושים כדי לשמר את הדו, בעיקר אצל נאמנים כמוני? אולי להוציא ספרים אמתיים מהעבר בתרגום חדש ומעודכן? ועל זה נאמר, מי ישמע מי יקרא. ואם לאבקרפט הוא ממשיכו של אדגר אלן פו, וממשיכיהם הם בורוז וקינג, אולי אנתולוגיה של כולם יחד בסיפוריהם הקצרים?

אז מהו ומיהו לאבקרפט? כך נאמר בספר: "יצירתו של לאבקרפט משולה למכונת חלומות כבירה, שעוצמתה  ויעילותה לא ישוערו. בספרות שלו אין ולו שמץ של רוגע ואיפוק; היא הולמת בתודעתו של הקורא באכזריות פראית, מבעיתה, והשפעת המהלומה מתפוגגת רק באיטיות מדאיגה... קת'ולהו הגדול, אדון המעמקים הפנימיים. הסטור המחריב, הצועד על הרוח ושאת שמו אין לבטא. ניארלת'ותפ, התוהו הדוהר. אזאתות' נטול הצורה והשכל, שמבעבע ומנטף ריר בלב כל האינסופיות. יוג-סותות' המושל לצד אזאתות', הכל באחד ואחד בכל".

לאבקרפט נולד בפרובידנס, ניו-אינגלנד, ב-1890 וב-1937 מת מסרטן. הוא היה גזען לא קטן, חובב היטלר שסבר בהמשך שהיטלר היה  ליצן. אני קורא את כל זאת בספר הצנום הזה, על הג'נטלמן הפוריטני הזה הקרוי הווארד פיליפס לאבקרפט,  חושב על האימה והרעש שבכתביו, על יצורים מהחלל ויצורים הזוחלים מהחורים בפתחי הניקוז ברחוב. אבל פתאום אני חושב על ההתקפלות בזמנים, מהאצת האימה במלחמות שלאחר מותו של לאבקרפט וכמו שדיברו על הבנליות של הרוע, אני רואה את כל הבעתה האולטימטיבית המתרכזת כל כולה ביום אחד הנקרא השביעי באוקטובר ובאה לא מהחלל כי אם מעזה.

חיי מלאך/גיל הראבן - המלצה רפה

שישה ספרים קראתי מעטה של הראבן, שאהבה נפשי, האחרון שקראתי וזוכה פרס ספיר, זנחתי. הזוכה יצא בהוצאת כתר המכובדת ב-2002 וב-2003 יצא הנוכחי, חיי מלאך, בהוצאת קשת של רם אורן. האם רם אורן ניסה לרכוב על הצלחת זוכת פרס ספיר ובנה על ספר חדש שנה אחרי, אליו הצמיד גם עורכת ידועת שם, אריאנה מלמד? אחרי שבילבלתי לכם ת'מוח, אגיד לכם עתה מה דעתי.

הראבן היא מסוג הכותבים החביב עלי, הנכנסים לעלילה ללא שהות וללא הקדמות כביכול חכמות ומאירות עיניים. לזה יש מקום אחר כך. אני בעד לטעום ולהחליט הטעים לי או לשמור על פה קפוץ.

יונתן וייל, גאון מוכח, שבגיל חמש עשרה הוציא בגרות ופנה ללימודי רפואה, אותם לא סיים, החליט בגיל שלושים פלוס לגשת למשטרה במוצאי יום כיפור, כמה סמלי, ולהודות בעוון רציחת 31 בני אדם בדריסה. גלי שינברג, מכירה שלו ושכנה מגיל שש, החליטה להגן עליו ביודעה שזו שטות מוחלטת מצדו ללכת ולהתוודות על משהו שלא עשה. היא הרי מכירה אותו עוד כשנכלא במרפסת ביתו והיא ראתה בעודה בגיל שתים עשרה ממרפסת ביתה באותו בניין. יון, קיצור של, אמנם למד רפואה, אבל הוא אח בבית החולים, כזה המביא סדינים מהמחסן. זה מרתיח את גלי, עובדת סוציאלית עתה, שרואה גם כמה הוא שדוף וכנראה שגם אנורקסיה היא חברתו הטובה ביותר.

בתוכנית רנטגן המוקרנת בטלוויזיה מנסים להבין מיהו יונתן וייל. המראיין והעורך הוא רנן קסלר, בעלה לשעבר של גלי. התוכנית המנסה לרדת לשורש התעלומה של אדם הניגש למשטרה ומתוודה על 31 מעשי דריסה, תשודר לאחר פסק הדין וכנראה תהיה חסרת השפעה.

בינתיים, שלושה עורכי דין בוחשים בתיק, כל אחד בתורו. חוקרים באים והולכים,  מחברת ההשכרה מוריה, בה עבד וייל ולכן היה בעל גישה לכל רכב שונים, נעלם המחשב המתעד את תאריכי הסעת כלי הרכב בין הסניפים השונים ומי הסיעם. אנשים שונים מתראיינים בטלוויזיה ומביעים את דעתם המלומדת. וייל עצמו סובל מהתקפות כאבים מצמיתים בבטנו בעת הופעותיו מול השופטים.

רק גלי חוזרת ומבהירה כי לא היו דברים מעולם, יון לא עשה דבר. אז עשה או לא? בינתיים המחשב של חברת ההשכרה נמצא, תיעוד כלי הרכב שלכאורה דרסו חולץ וניתן היה לדעת האם ידו של יונתן וייל במעל.

כתיבתה של הראבן קדחתנית כתמיד וזה בהחלט מעיד על ספריה המאוחרים יותר שיצאו באחוזת בית. זה לא הספר החזק מביניהם, כריכת הספר נאיבית ואפילו מטופשת. כדאי לגשת לספריה הבאים.