אני ליאונה/גיל הראבן - המלצה חמה

מניה גיד 'כם, קשה לסקר ספר כזה. 539 עמודים של ספר שונה, שדומה לו לא ממש זכור לי.

ליאונה נולדה וגדלה באפריקה לצמד הורים ישראלים. האב עסק בענייני איסום תבואה ושיפור הכלכלה של אותה מדינה בה גרו. וכרגיל באפריקה, המצב יכול היה להשתנות בן לילה ואז השהות שם הפכה למסוכנת. משקרה הדבר, הוחלט לשלוח את ליאונה לקיבוץ, לסבתה.

ליאונה היתה בערך בת 12 משהגיעה לקיבוץ. שפתה של ליאונה התבטאה בעיקר במשלב גבוה וזה זיכה אותה בכינוי משונה. אמנם בחברת הילדים לא היה לה קשה, אבל היא היתה לבד בהתחלה למרות שגרה כנהוג בקיבוץ בחדר בו היו רק בני גילה.

עד לתקרית. התקרית עם צפע.

צפע היה כינויו של צפריר, וכשהרג נחש צפע זכה לכינוי שלו. וכך, במשך החיים, צפע זכה להיות גם החבר של אחותה החורגת וגם זה שכמעט הביא למותה של ליאונה. אבל בל אקדים את המאוחר.

סבתה של ליאונה היתה אמו של אביה, שלאחר הגעתה של ישראל, נעלם במטוסו הקטן אי שם באפריקה. הסבתא שמרה היטב על ליאונה, שמצידה החלה לרכוש הערכה בשל יכולת ההתבטאות שלה. אבל הקשר של ליאונה היה עם עוד זקנה בקיבוץ, אחת פאני, שנעשו חברות.

אבל במשך הזמן ליאונה חשה שהקיבוץ סוגר עליה וברחה לאחר נקמה קטנה אחת בצפע. היא הגיע בדרך לא דרך למושב דתי כלשהו, שם "אימצו" אותה זמנית ודאגו לבגדים צנועים ולהעברתה למוסד דתי לימודי לנערות, שם ניסתה ליאונה להתקרב לדת ושם הכירה את מרים חברתה.

מכאן הסיפור מתחיל להסתחרר ואם עד עתה הספר היה מתוק, מעתה הפך למרתק. ברקע שני בחורים קרובים לליאונה. גבריאל, טייס מהקיבוץ, אנטיתזה לצפע, שאמנם התחתן עם מיכל, אבל ביקר את ליאונה בירושלים ואף נשק לה ולא פעם. השני היה דדי, בנו של עורך הדין שטיפל בענייניה של מרים, טיפוס לא קטן, שיזם עבור ליאונה חובבת הקריאה והלימוד, מיזם שעיקרו לימוד עבור אחרים, ביקור בשיעורים באוניברסיטה, סיכום, תרגום, כתיבת עבודות וכך הלאה. מסחרר כמו שזה נשמע, דמיוני ו... עובד. אני כבר לא מדבר על רשימות לעיתונים בשם ארבעה-חמישה פסבדונים. כל זאת כשהיא חיה במרתף קר בירושלים, מרתף בית בו חיים סטודנטים המסכימים להעביר אותה מדור סטודנטים אחד לאחר, שתמשיך לגור שם ותשלם רק חשמל. והיא הקטנה בת אולי שמונה עשרה, מבלה במקומם בשיעורים, מתרגמת ומסכמת ומגישה עבודות.

אבל צפע לא מוותר. טיפוס חולני שכמותו לא ינוח ולא ישקוט עד שיביא לכיליונה של ליאונה.

מי כלה ומי נותר, תצטרכו אתם לגלות.

חוויית קריאה מהנה ומענגת ביותר.

 

היה לך טוב או היה לך רע?/יעל נאמן - להתרחק

 

את יעל נאמן ניסיתי לקרוא אחרי ספרו הסופר-אקסטרא-פנומנלי הביתה של אסף ענברי. ספרה של יעל נאמן היינו העתיד היה עצי, לא מעניין ולא קריא. ננטש מהר.

האם הספר הזה, שגודלו ביחס בהפוך לגודל שמו, עדיף? הפעם הוא לא עצי, מכסימום שיח קטן, סנה בוער ולא נאכל.

יעל נאמן בת גילי. ההפרש ביני לאחותי הוא מעט מעל 13 שנים ולכן גדלתי כנסיך קטן שהאוכל הוגש לפיו ורצוי טעים וחתוך קטן. יעל נאמן, לעומת זאת, גדלה תחת הפשע הגדול ביקום, מסוג הניסיונות שנעשו בבני אדם, פרנקנשטיין, למשל. את יעל גידלו בבית ילדים בקיבוץ, והיא מקדישה לכך את ספרה זעיר, זעיר בכל קנה מידה, דפים וספרותית. היא לא סולחת להוריה ולחברה הקיבוצית שהחליטו לגדל אותה כאדם נטול רגש בבית ילדים, לא לגשת אליה בלילות כשבכתה ולא לאפשר לה לגדול עם אחים ואחיות טבעיים. אפילו הילדים בבית הילדים היו בני גילה בלבד. כל החמישה.

אלא שהספר כולל ראיונות בנושא הגידול הזה ולשם כך ראיינה אחד נחשון, יצור נטול רגש, עורך דין באוסטרליה כמו בישראל, המבקש לתבוע את הקיבוץ ולהשיג ממנו הכרה בלבד לפשע אותו ביצעו בשם הרצון לגדל אדם חדש. הוא מסתפק בשקל כפיצוי. הוא נשמע מוזר כמו שזה נשמע, וכדי להתחיל את התביעה, הוא הולך ברגל חזרה לרוחמה מביתו בנעליים לא מתאימות ומאז הליכתו נפגמה.

תגידו שאני נתפש לקטנות ואתם צודקים. מה אתם מצפים מנסיך בדימוס כמוני, אדם ושופע רגש ואינטליגנציה, הנתקל בספר משכמו ומטה?

יעל נאמן עושה שירות דוב לרצונה להביא את הנושא לידיעת הציבור. מחד גיסא, חקרו את התופעה מיני חוקרים, כולל אחד ידוע, הגם קצת מפוקפק, בטלהיים. מאידך גיסא, מדינה נבנתה (בחלק לא קטן בגלל הפושעים הקיבוצניקים), הילדים גדלו וכנראה , אני רק מניח, לא נרשמה נכות בקוד מתאים בביטוח הלאומי לנפגעי הלינה בבית הילדים.

צריך מישהו הרבה יותר כשרוני, שיביא את הנושא לאור, מישהו יותר מעודן ואינטליגנטי, היודע לכתוב, לדבר, לשכנע, להעמיד דברים על דיוקם ולומר שבכל זאת, בעלי הבריכות רצו לגדל ילדים קשוחים ובדרך אגב, גם מדינה. מדינה הצליחה להם, מדינה שופעת רגש, אולי קצת יותר מדי.

להתרחק.

הרגלים רעים/אגור שיף - המלצה רפה

 

זהו החמישי של שיף שאני קורא, אבל זה הראשון שלו. שיף כותב כך שנראה כאילו דבר לא עוצר בעדו, אבל גם בעדי לא עוצר דבר מלהמשיך לקוראו, חוץ מהאחרון התמוה שלו, לא משנה מה שמו. אולי יהיה עוד אחרון.

הרעיון בספר משעשע להפליא. בן ציון מרגולין, איש לח"י לשעבר, מביא את בנו עמירם היכנשהו בתחילת שנות התשעים להשתלת כבד באנגליה. השוער בכניסה לחניה בבית החולים הוא אחד ג'ורג' לילי, חסר עין ורגל, שאיכשהו מזהה את בן ציון ומכאן באה ההכרה על מפגש ביניהם בפלשתינה טרום המדינה, מדינת ישראל. הם היו משני צדי המתרס, אחד לכאורה טרוריסט בלח"י, לוחם חופש מבחינתנו, השני סרג'נט במשטרת הוד מלכותה. המפגש ביניהם היה מפוצץ, כל כך מפוצץ, שהפך את היפיוף לילי לכלי שבור חסר עין ורגל, ולעת זקנתו לעובד חניון ומהמר על סוסים לעת מצוא. וזו לא המקריות היחידה.

מקריות שניה היא כיוסו של לילי עי"י אחת אנאבל, הזקוקה דחוף לזריקה הבאה, אבל איכשהו מחזירה את הארנק, הופכת ל"נכדתו" של לילי והוא מתחייב להחזיר בתשלום שבועי של חמש מאות פאונד לאחד קלוד המבקש חמשת אלפים פאונד בחזרה מלילי. קלוד מבוקש ע"י אחד חורי ממשטרת ישראל, המצוי אף הוא באנגליה באותה עת.

לעמירם, בנו של בן ציון, צריך להשיג כבד דחוף, אנאבל נרדפת ע"י קלוד, הנרדף ע"י חורי. לילי ובן ציוד הופכים לחברים ומתכננים להציל את אנאבל, ההופכת לאו-פר של  עמירם, בלכידת קלוד, הריגתו והבאתו לשם ניצול כבדו כתורם.

נשמע מסובך?

בפרקים קצרים ומשעשעים מראה כבר אז שיף ב-2004 את כשרונו ההופך אצלי לאחד הסופרים שאני הופך אצלם לקוראם הסדרתי.

נשמע מסובך?

זה רק לצוד את הספרים כשרוצים לקרוא סופר כשרוני, הרודף אחר הביזאר בחיינו. אז אני צד את כשרונים, כולל כבדם.

נקסוס/יובל נח הררי - המלצה חמה

 כבר בפתח הספר חשבתי לפרוש. כתוב שם: "אם אנחנו הסאפיינסים כל כך נבונים, למה אנחנו כל כך טיפשים?" המשפט החזק הזה די היה בו ולמה להמשיך לקרוא? הטיפשות האנושית הורגת אותי מדי מיום ביומו. זו טיפשות חזקה, שורשית, לעומתית, זוחלת, ארסית ומתפתחת.

אבל המשכתי לקרוא כדי לשמוע מה יש להררי לומר וכיצד הוא מתאר את הטיפשות הארסית הזו. מה שנאמר לעיל היה בעמוד 8 וכבר בעמוד 11 המשיך הררי ואמר: "הנטייה האנושית להמציא דברים רבי-עוצמה שגורמים לתוצאות בלתי צפויות התחילה לא עם המצאת מנוע הקיטור או הבינה המלאכותית, אלא עם המצאת הדת. נביאים ותיאולוגים זימנו שוב ושוב רוחות עוצמתיות שהיו אמורות למלא את העולם באהבה ובשמחה, אבל איכשהו הציפו את העולם בדם". מוזיקה לאזני.

וכך, לאורך כל הספר, הררי מראה כמה הוא פסימי למדי לגבי המצאת הבינה המלאכותית.

החלק הראשון של הספר, המחזיק בדיוק מחצית הספר, עוסק בעיקר בשלושת ספרי הדת, התנ"ך, הברית החדשה והקוראן, שהתוו חיים לאנשים, אך בהיותם רק ספרים שלא פירשו עצמם, אבל צודקים תמיד, נלוו אליהם פרשנים אנושיים שלעיתים צברו כוח הם עצמם או המשתמשים בהם, והתוצאות לא היו תמיד נופת צופים. לעיתים קרובות ההפך. ומכאן הפסימיות השורה גם על החלק השני, המתארת את המצאת הבינה המלאכותית, ובעיקר את האלגוריתם או האלגוריתמים הבסיסיים שבאותה בינה. מכאן ממשיך הררי ומתאר את הגרוע מכל, היכולת של אותה בינה לצאת לדרך עצמאית, להחליט לעצמה. בגלל שמחשבי העולם מקושרים בינם לבין עצמם איכשהו, הררי רואה  סכנה עצומה באותם מחשבים והאלגוריתם המשרת אותם למין האנושי. הרי מדובר בבוטים הצצים כשהם מתבקשים ולעיתים כשאינם מתבקשים. אסימוב, סופר המד"ב הנודע, התייחס לסכנה כשהם עוד נקראו רובוטים ונתן בהם שלושה חוקים:

·         לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם; ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע

·         רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, ובלבד שפקודות אלו אינן עומדות בסתירה לחוק הראשון

·         רובוט חייב להגן על קיומו, ובלבד שהגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.

אם כך, מה הסכנות? הררי מפרט את הסכנות והוא פסימי בגלל ששגיאות הרשת נובעות מהשגיאות האנושיות שגרמו לכתיבת אלגוריתם שהתנהגותו רצויה, אבל תוצאותיו בלתי צפויות. פתאום מחשבים התחילו לטעות כבני אדם וטעויותיהם עצומות והרות אסון בשל עוצמתם. דוגמה לכך ניתן לראות בסרט "2001: אודיסאה בחלל", כשמחשבים יצאו מכלל שליטה בחללית וכשהאסטרונאוטים מבקשים לנתק את החשמל למחשב, הלה מתחיל בסדרת תחינות למנוע ניתוק זה.

החלק הראשון בספר, זה העוסק בספרי הדת, בלוחות החמר ששימשו את הרומאים להכנסת סדר באימפריה ומאוחר יותר בהמצאת הכתב והפצת המידע דרכו, מידע וידע, די משעמם. התאוצה נצברת בחלק השני. הררי מתאר את היציאה משליטה כמעט של הבינה המלאכותית, כשלראשונה היא מגלה סימני עצמאות ויכולות כאלה, שיקשו על האדם להגבילם. הררי מספר על הניצחון הראשון של המחשב במשחק GO, ניצחון שהדהים את המכירים את המשחק המורכב והקשה הזה.

המהפכה התעשייתית היתה הסימן הבולט לקידמה האנושית, אבל גם לאזהרה מפני יכולות בולטות של המכונות והשארת האדם ללא מעש ומכאן ללא פרנסה. היכן הראייה האופטימית? האם לא נוכל להותיר את המלאכות הקשות לרובוטיקה ולבינה המלאכותית ולתת לאנשים יותר זמן לעצמם וליכולות האנושיות שמחשבים לא אמורים לפעול בהם?

נדמה לי, ואני לא אומר זאת בגנות הספר ובגנות הררי מחברו, הרי מחשבות רבות עורר הספר, שהתקצרות התקופות בין קידמה לקידמה היא זו המעוררת בעיות. זמן רב עבר מאז התחלת גידולי החיטה, נניח, עד הופעת המהפכה התעשייתית. דורות עברו ולאנושות ניתן זמן להסתגל, לאחר המהפכה התעשייתית הדברים הואצו מאוד וזה כבר היווה בעיה. בעידן המחשב, מאז ניצחון המחשב במשחק ה-GO ב-2016, אנחנו ב-2024 ונראה שהמחשב והבינה המלאכותית נמצאים בכל מקום ובכל תחום. הררי נחרד ממיליוני הבוטים הלא אנושיים, הקמים לומר דברים נבונים בוויכוחים פוליטיים ואחרים, ואני אומר, סוף סוף קם מישהו לומר דבר חכם, הלאה בני האדם...

לא אלאה אתכם עוד, אבל חייב להזכיר את הסיפור החביב הבא:

טכנאי נשלח לחבר את החיבור האחרון למחשב של 92 מיליארד הכוכבים הממוחשבים בחלל. ניתנה לו הזכות לשאול את המחשב שאלה ראשונה. הטכנאי מחבר, מדליק ושואל: האם יש אלוהים? המחשב עונה: עכשיו יש. הטכנאי נבהל, מנסה לכבות את המחשב, אבל חוטף מכת חשמל ומת.

ועוד נדנוד: מה זה אלגוריתם, לכל הרוחות?