את יעל נאמן ניסיתי לקרוא אחרי ספרו הסופר-אקסטרא-פנומנלי הביתה של אסף ענברי. ספרה של יעל נאמן היינו העתיד היה עצי, לא מעניין ולא קריא. ננטש מהר.
האם הספר הזה, שגודלו ביחס בהפוך לגודל שמו, עדיף? הפעם הוא לא עצי, מכסימום שיח קטן, סנה בוער ולא נאכל.
יעל נאמן בת גילי. ההפרש ביני לאחותי הוא מעט מעל 13 שנים ולכן גדלתי כנסיך קטן שהאוכל הוגש לפיו ורצוי טעים וחתוך קטן. יעל נאמן, לעומת זאת, גדלה תחת הפשע הגדול ביקום, מסוג הניסיונות שנעשו בבני אדם, פרנקנשטיין, למשל. את יעל גידלו בבית ילדים בקיבוץ, והיא מקדישה לכך את ספרה זעיר, זעיר בכל קנה מידה, דפים וספרותית. היא לא סולחת להוריה ולחברה הקיבוצית שהחליטו לגדל אותה כאדם נטול רגש בבית ילדים, לא לגשת אליה בלילות כשבכתה ולא לאפשר לה לגדול עם אחים ואחיות טבעיים. אפילו הילדים בבית הילדים היו בני גילה בלבד. כל החמישה.
אלא שהספר כולל ראיונות בנושא הגידול הזה ולשם כך ראיינה אחד נחשון, יצור נטול רגש, עורך דין באוסטרליה כמו בישראל, המבקש לתבוע את הקיבוץ ולהשיג ממנו הכרה בלבד לפשע אותו ביצעו בשם הרצון לגדל אדם חדש. הוא מסתפק בשקל כפיצוי. הוא נשמע מוזר כמו שזה נשמע, וכדי להתחיל את התביעה, הוא הולך ברגל חזרה לרוחמה מביתו בנעליים לא מתאימות ומאז הליכתו נפגמה.
תגידו שאני נתפש לקטנות ואתם צודקים. מה אתם מצפים מנסיך בדימוס כמוני, אדם ושופע רגש ואינטליגנציה, הנתקל בספר משכמו ומטה?
יעל נאמן עושה שירות דוב לרצונה להביא את הנושא לידיעת הציבור. מחד גיסא, חקרו את התופעה מיני חוקרים, כולל אחד ידוע, הגם קצת מפוקפק, בטלהיים. מאידך גיסא, מדינה נבנתה (בחלק לא קטן בגלל הפושעים הקיבוצניקים), הילדים גדלו וכנראה , אני רק מניח, לא נרשמה נכות בקוד מתאים בביטוח הלאומי לנפגעי הלינה בבית הילדים.
צריך מישהו הרבה יותר כשרוני, שיביא את הנושא לאור, מישהו יותר מעודן ואינטליגנטי, היודע לכתוב, לדבר, לשכנע, להעמיד דברים על דיוקם ולומר שבכל זאת, בעלי הבריכות רצו לגדל ילדים קשוחים ובדרך אגב, גם מדינה. מדינה הצליחה להם, מדינה שופעת רגש, אולי קצת יותר מדי.
להתרחק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה