בינואר השנה, 2024, חגג גרוסמן 70. סטנד מיוחד הוצג בסטימצקי ובו ספריו בהנחה מיוחדת לרווחת הקונים ובעיקר החדשים, שעיניהם טרם שזפו את ספריו. אחד הספרים בסטנד שבה את עיני, מהתחלה.
בספר הזה שתי נובלות, שהחלו את קריירת הכתיבה של גרוסמן בתחילת שנות השמונים. סדר הנובלות הפוך להופעתן במציאות, אבל שזה לא יטריד אתכם, הן לא ממש מעניינות.
הראשונה היא חמורים.
רוג'ר פיטרס הוא צעיר אמריקאי, המספר את סיפורו בגוף ראשון, סיפור של צעיר שברח מארה"ב לאירופה. הבריחה נועדה למנוע גיוס ושליחה לעוד מלחמה בה נהרגים חיילים שלא על-מנת להגן על ארצות הברית עצמה. וכך מסתובב לו פיטרס באוסטריה, נפגש עם חברים דומים שאינו אוהב אחת לחודש. חבר אחד קרוב הוא מרטין, שלו תחנת דלק ובקרבת התחנה מעין חווה לגידול חמורים.
חמורים? כן, חמורים. לחמורים הבעות עיניים המגלות את צפונות לבם אותן לעולם לא נגלה במילים. יום אחד נעלמה החווה ואיתה החמורים ומרטין, כולם העוגן של פיטרס באוסטריה.
הנובלה השניה היא רץ.
זו נובלה הכתובה בזרם התודעה הנתעב עד מאוד. כשזה בא מגרוסמן אין בזה שום נחמה. הרץ עליו מדבר גרוסמן הוא בחור צעיר המרבה לרוץ, לעיתים אף זוכה בפרסים על ריצתו זו, שאינה משוש חייו.
וכך הוא רץ ורץ, מקבל הנחות בצבא בשל ריצתו זו ו... כלום.
*******
אני יכול להבין את מנחם פרי והספריה החדשה להוציא עוד ועוד ולמכור עוד ועוד ביום הולדתו העגול שך גרוסמן. אני אוהב, בדרך כלל, את גרוסמן. הספר הזה לא תורם דבר בפחות ממאה עמודיו, לא מחדש כלום ולא ירבה עונג אצל קוראיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה