מתקשר אלי לפעמים סוכן מהביטוח, מישהו שלא מכיר אותי, ומיד מתחיל בשאלות המאפשרות לשפר את מצב ביטוח החיים שלי (לא ברור אם השיפור הוא עבורי, או החברה שבה הוא עובד והתמריצים שלו...).
אתה מעשן? לא
אתה שותה? לא
תרופות מסוג כלשהו? לא.
הסוכן משתולל מעונג על חיי הנקיים מכל כימיקלים ואני תוהה בקול רם: תגיד, סוכן יקר, אם אני לא שותה, לא מעשן ולא מתמסטל, איזה חיים אלה לדעתך?
עכשיו זום-אאוט ממני וזום-אין לכריסטיאנה פ', שהספר שכתבה על ילדי תחנת הרכבת של גן החיות בברלין הוא קריאה מרעננת וחשובה.
רק בת 12 היתה כּריסטיאנֶה פֶלְשֵׁרִינוֹ וכבר היתה על סמים, מלאה בהם וריקה מחיים של ממש, אלא אם נחשיב חיים מלאי סמים לחיים. כריסטיאנה עדיין חיה היום (אפריל 2023), צעירה ממני בשנתיים וחצי, והצליחה לעבור חיים שלמים עם סמים, זנות ופרסום. חייה המשפחתיים כילדה לא היו סוגים בשושנים, בלשון המעטה, מה שאפשר לה להתמקד בחיים מחוץ לבית, להיות מושפעים מהם ועד מהרה להיות אחת מהחבר'ה, מסוממת רוב הזמן, יודעת שהיא כזו, ולדחות את הקץ, כלומר, החשיפה ל-H, להרואין. חשיפה זו אכן מתממשת, ממש בתוך ההופעה של דיוויד בואי, האליל החשוב ביותר של בני הנוער באותה עת, הרוצים לחוות את הגדול מכולם כשהם בהכרה אלטרנטיבית. כשנכנסים ל-H, החיים מקבלים גוון אחר, גוון של צורך דחוף להשיג כסף. זה כבר לא אפדרין או וליום או חשיש.
אבל הקריאה אינה רשומון או ביוגרפיה בלבד של עוד מכורה אחת, אמנם מפורסמת, אמנם אותנטית, אלא קריאה על דור מזוין, דור ריקני, אלה הגרים תמיד בשולי הערים הגדולות, הפעם ברלין, אלה המחפשים משמעות, יוצאי משפחות הרוסות ונכנסים לעולם של הדומים להם, הרזים, הדקורים, עמוסי החומרים הכימיים, לקראת או בתוך קריז כואב ומגרד. זהו עולם עם כימיקלים זולים ונגישים וכל הגבהת גבה או מבט תמה לנוכח התופעה הם תמימות על סף הטיפשות.
היכן ההורים, המורים, המבוגרים האחרים? שאלה טובה ותשובה פשוטה: עסוקים בלחיות אף הם חיים שאינם חיים. הספר מגלה גם את נקודת המבט שלהם, אפילו של כומר שהיה אמור להחזיק מקום יחסית נקי ובטוח לאותם צעירים מכורים. ההצליח? סתם שאלה רטורית.
ועכשיו לשלב הבא, השלב שנדיר שמכורים אמתיים מדלגים עליו, שלב ההתמכרות המוחלטת והצורך לממן אותה. אז איך מממנים באזור שבו ממילא אין עושר אמיתי ולא מדומה? בהתחלה משנוררים, מבקשים כמה מרקים לרכבת ואחר כך יש תעריף למציצה או זיון מלא, גם לבנים, מגייז. פשוט. כריסטיאנה מתארת את הכל באגביות, משל כל אחד יכול, צריך רק לרצות. האגביות הזו רק מעמידה באור יקרות את שבריריות האנושיות. אנחנו חושבים שאנחנו עמידים לכל. אז אנחנו חושבים. כל חבריה עסקו בקניה, מכירה, סקס, הקאה. עברו מקריז לקריז, מכדור לכדור, מהשגת מזרק ומחט נקיה לעוד מחט נקיה. לא תמיד היתה. אז חטפו צהבת על הדרך.
אם לרגע נדמה לכם, שהסדרה אופוריה מתארת את התחתית האנושית, המיץ של הזבל, קראו את הספר הזה. בכתיבה רהוטה, ללא חלוקה כמעט לפרקים, תקבלו עדות מדהימה של ההתחלה, הנפילה, הניסיון להגמל והחזרה לשם, כי קצת זה בעצם טוב, רק טיפה. משנכנסת האמונה, עפה התבונה.
ובסוף מה? בסוף, בשליש האחרון, רכבת הרים של ניסיונות גמילה וחזרה להזרקה כאילו כלום לא קרה. בתחילה ניסיון הגמילה פשוט ולאחר כמה ימי קריז וכאבים, הכל נעלם והתחושה היא שזהו, חלום רע נגמר. אבל הגלישה חזרה פשוטה, הרצון הנפשי להמצא שוב תחת טריפ חזק מכל ושוב נמצאים בתחנת הרכבת, שוב בקרבת מוכרי הסמים, שוב ניסיון גמילה, שוב צהבת, שוב אשפוז, שוב בריחה. מעגל אינסופי. מקומות גמילה רציניים, בטח לצעירים, אין. זה לא אומר שאין מקומות כאלה, שתמורת ממון רב יקבלו כל אחד, כמו נארקונון מהכנסייה הסיינטולוגית. כסף עושים מכניסה לסמים וגם מניסיונות יציאה. עולם מקסים.
אמה של כריסטיאנה שוב נכנסת לתמונה אחרי שאביה הרים ידיים. היא שולחת את כריסטיאנה לאמה שלה ובת דודתה של כריסטיאנה בהמבורג. שם בכפר מסוים הכל אחרת ולכאורה סוף טוב. ספר חזק מאוד שתקופה מסויימת, ואולי עדיין, היה ספר שהוא חובת קריאה ולימוד בבתי הספר בגרמניה.
מרתק עד מאוד.
