בעברית משובחת, כהרגלו של בן-נר, מובא לפנינו סיפור משום מקום, המספר על שום מקום.
הזמן הוא משהו בין כ"ט בנובמבר ל-ה' באייר והלאה, אי שם במזרח מצרים, ממש עשרים ק"מ מהגבול עם פלשתינה. האיש משם הוא איש בלי שם, הנוסע ברכבת לפלשתינה, אלא שאז מוכרזת באו"ם ההכרזה על הקמה אפשרית של ישראל, הגבול נחסם והאיש משם נשאר שם. האיש הזה הוא חייל יהודי נכה, זרועו השמאלית נגדמה ואינה נרפאת היטב. הוא היהודי היחיד ברכבת ומולו יושב מישל סרג', רופא מוסלמי בן 27 (ג'ייסון דנינו-הולט כנס בבקשה לאודישן), השב לעיירה א', המצויה כאמור סמוך לגבול. שם הוא אמור להנשא, וכשהרכבת נעצרת סופית בעיירה, כמנהג המוסלמים ממהרים לארח את הזר, בעיקר כשהוא נופל ומתעלף בכאביו ולנוכח החדשות המסעירות לגבי ישראל האפשרית.
וכך חודשים על גבי חודשים, באנגלית רצוצה, אבל אפשרית, בעיקר בשיחות עם סרג' הרופא, בערבית אפסית בשיחות עם מיטיביו, האיש משם מתארח כבטלן מוחלט בבית (של ארוסת הרופא) בו נוהגים בו בהתאם למנהג האירוח המוסלמי, אבל מבינים שהוא יכול להתגלות כאויב. כך או כך, הרופא מספר לכולם בעיירה שזה חייל אנגלי פצוע הנופש אצלם ומונע שאלות מביכות במצב מביך ועדין מאוד.
אלא שלא לעד יכולים להמשך כך דברים. גם במקום שכוח אל כזה, טלוויזיה אין, עיתונים נדירים אף הם, אבל רדיו מתגלה בהיחבא ולבסוף צצה האמת. עד עתה "האמת" דיברה על כתישת היהודים ע"י אויביהם הערבים, על המדינה שקמה שלא ברצון המרחב הערבי. אבל האמת העירומה היא שדווקא הערבים מוכים הם והיהודי, שמו עדיין לא התגלה, הוא האויב היושב בתוככי הכפר הערבי.
התתגלנה עוד הפתעות? היגיע גדום היד היהודי אל בין בני עמו? הרי יש קץ עד כמה המשפחה הערבית תרצה לארח זר למרות מנהג הכנסת האורחים המפורסם, שגם הוזכר במפריח היונים של אלי עמיר. הרי אויב הוא עתה.
עגנון, צא ולמד עברית משובחת ונהירה מהי.
למרות הסיום המפתיע המובטח בכריכה האחורית, הסוף מעט מאכזב. אלא שקשה לקחת מבן-נר מפגן עברית שכזה. לעיתים הכתיבה אף הזכירה את כתיבתו של פטריק מודיאנו הצרפתי.
