ארמון הקרח/טאריי וסוס - להמנע

 

בכפר קטן בנורווגיה, כי בעיר זה לא יכול לקרות, ילדה בת 11 מגיעה לגור אצל דודתה משום שאימה מתה. קוראים לה און. און מתחברת לסיס, מהבולטת בילדות בכיתה, ומזמינה אותה יום אחת לבוא ולבקר בביתה.

סיס אכן באה והביקור, למרות שהוא מוצלח, איכשהו גורם לסיס למהר ולחזור לביתה, לא כי קרה פתאום משהו רע, סתם תחושה של דחיפות. הן שוחחו על ארמון הקרח הנוצר מהמפל מחוץ לכפר, נדברו לבקר שם, אבל רק און הלכה ונעלה. כל תושבי הכפר נדברו ללכת לחפש ולא להניח. מהו אותו ארמון? מבנה קרח עצום שנוצר ממפל שקפא, ניתן להסתובב בתוכו, אבל און לא נמצאה.

כשהדודה לא מקבלת בחזרה את און, היא מחליטה לעזוב את הישוב כמו שהבטיחה.

ילדה חדשה מגיעה לכיתה, איכשהו נוצרת התחושה שהיא תתפוס את מקומה של און למרות שסיס אוסרת עליה לשבת בשולחן המיותם של און. זמן מה עובר ובסוף הוחלט בין ילדי הכיתה שהם ילכו שוב לבקר בארמון הקרח.

וסוס יוצר בתחילה תחושה של מסתורין במפגש בין און לסיס, אחר כן מתעצמת תחושת האימה כשאון נעלמת ולא נמצאת. כשמגיעה ילדה חדשה נדמה שנוצר איזשהו תיקון.

כשילדי הכיתה מחליטים ללכת שוב יחדיו לארמון הקרח, ללא ידיעת ההורים, הסיפור מגיע לשיא של שום כלום.

על סופרים כמו וסוס אומרים שכשיגדלו הם יהיו סטיבן קינג. זה לא קרה. וסוס כהרגלו כותב רע, לא מגיע לשום פואנטה, ולמרות שקושרים לו כתרים, ספריו ראויים להתעלמות.

הרגלים מגונים/גיל ריבה - המלצה

 

גיל ריבה הוא טיפוס צבעוני: שיערותיו בלונד זוהר מלאכותי וכתם לידה אדום בוהק טבעי על זרועו הימנית. הוא צנום, ממוצע גובה ובספרו הוא מדבר על נטייתו להשמנה. חייבים לתת שם להתהדרות המזוייפת הזו במשמנים הלא נראים האלה. ולא, אין הוא אנורקסי. גם לא בולימי. בולמוס דיבור בהחלט יש לו, ממילים הוא מתפרנס.

גיל ריבה היה מממליכי הסלבים כשהיה מלך הרכילאים בידיעות אחרונות. לשונו פוצעת ומרתיעה. בראשית 2020, משנסגרה הבאסטה בשל הקורונה ואת צבעוניותו הניח גיל ריבה על ספתו האפורה בביתו, הוא חש צורך להמציא עצמו מחדש ולכתוב ספר חובה, חובה לכל ישראלי, כולל אלה שבאופן עקרוני אינם קוראים ספרי מקור בדיוק מהסיבה שגיל ריבה רוצה שיקראו אותו, הישראליות החובתית הזו שחונקת אותם.

ריבה הוא טיפוס מוחצן. יש שיאמרו כי אדם היודע לצחוק על עצמו, אי-אפשר לצחוק עליו. מילא לצחוק עליו, לא שאני יודע למה, אבל המוחצנות המוקצנת, ההתערטלות הנפשית הפומבית עד אחרונת הפימות וכתמי הצבע בזרוע, יש שיראו בזה מסך עשן, רעש חזותי למשהו שריבה מנסה להסתיר. זה לא בהכרח מעניין לחשוף את ריבה, אבל הניסיון להיות גלוי כל כך, הופך את חוסר העניין למשהו המתזז מול עינינו ומסרב לזוז משדה הראיה.

קחו את ספרו הצבעוני, את התמונה המתוקה להפליא מאחור של גיל עצמו והתחילו לקרוא. שם תגלו שריבָּה זה דג, אבל גיל ריבה, RIVA בסיוע משרד הפנים, הוא באמת סרדין, סרדין המתאמץ להפוך לאבו-נפחא גדול ומאיים. פעם הוא באמת הרים והפיל סלבים ועוד בעיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה. ושימו לב, מילה לא אמרתי על השפתיים, אותן שפתיים שגיל ריבה מתעקש שהן טבעיות. אם הן טבעיות, מי אני שאבוא וארד על ביש מזל שכזה?

אבל הספר הוא ספר גם על שנת הקורונה הראשונה, השנה בה חבריו הדמיוניים יונתן ג'יבלי ולירי שורר חוזרים לחייו מי מחתונה ומי סתם מחו"ל, שנה שבה גיל מחליט להתחתן, עולה ויורד במשקל כי הביתיות קשה לו, הוא כותב מעט מדי, מכין מעט מדי כתבות לטלוויזיה ובכלל חי מעט מדי ומרגיש יותר מדי, כותב יפה ורגיש ומצחיק בספר שקם לתחיה במימון המונים על נייר כרומו כבד, חצי עמוד מקושט באמנותו של גיל ריבה וחצי בהגיגיו.

האם הספר הוא יותר ממשהו במשקל נוצה? לא, אבל זו נוצה המחוברת עדיין לטווס, טווס מרהיב בעיני עצמו, אחד המרהיב עוז לצאת בפיז'מת וואנזי דמויית נמר לרחוב ואיש לא יצייץ. צריך לזה אומץ, תודו.

הספר נבלע בקלות, כתוב היטב, לא חובת קריאה, אבל גם לא עלבון לאינטליגנציה. ממתק שכזה.

 

הציפורים/טאריי וסוס - לא חובה

 

מתיס והגה הם צמד אחים בכפר קטן בנורווגיה. הגֶה בת 40 ומתיס בן 37, בחור רפה שכל, שמחשבותיו מתאבכות ומסתעפות ומתנגשות ומכבידות הן עליו עצמו והן על אחותו במיוחד וסביבתו בכלל.

שיחה בין מתיס להגה מגיעה מהר להתנגשות, מתיס שואל וקובע ותוהה ומתרגז ולהגה די באלה, אבל זה אחיה, פרנסתם עליה – לסרוג כל היום סוודרים.

עכשיו קיץ, הגה דוחקת במתיס ללכת למצוא עבודה, עבודת עזר במשקים בסביבה, בטח אלה יצטרכו יד נוספת בעבודות הקיץ הדוחקות טרם בוא הסתיו. אלא שכולם מכירים את מתיס, את רפיונו השכלי, גם הגופני. בסוף איכשהו צצה האפשרות שמתיס יהיה מעבוראי באגם שליד ביתם ויעביר אנשים מפה לשם. לא שיש כל כך הרבה אנשים ולא שיש לאן להעביר, אבל האחד שהוא מעביר, ירגן, ושלו הוא מציע לגור אצלם בבית כשהלה שואל היכן יש לגור בסביבה, זה האחד המביא עליו את אסונו.

ירגן מתאקלם במהירות בביתם, יוצא מדי בוקר לחטוב עצים ומציע גם למתיס לבוא ללמוד את מלאכת חוטב העצים המצוי. כך יהיה עצמאי לאחר, לאחר מה? לאחר, כך מתברר, שיהיה עליו להיות לבד. למה לבד? משום שירגן והגה התאהבו והם מתכוונים כנראה לחיות לבד.

עד מהרה שבות מחשבותיו של מתיס להרעיש במוחו, להתנגש אחת בשניה, להתפוצץ כזיקוקי די נור, לרמוס אחת את השניה ולגרום למתיס לשוב אל סירתו הדולפת, להרחיק שוט ולחשוב הרחק מביתו.

זה לא נגמר טוב.

הסיפור הנורווגי הקטן הזה, קטן בכל קנה מידה, מתרחש כמובן בכפר בודד, כפר בו אין הרבה אנשים, אין הרבה מה לעשות ואפילו למה לחיות.

הרבה הבטחה יש בסיפור, מעט מאוד קיום.

 

סוף טוב/מורן וורנשטיין - המלצה חמה

 

למות בגיל 37 זה קצת מוקדם.

רגע רגע.

יש חיים שפשוט לא שווה לחיות אותם, לכן למות בגיל 37 זה מתבקש.

מורן היתה בת 12 כשהמוות חדר אל חייה השלווים יחסית. חיי אביה לא היו שלווים והוא היה חולה ומת לאחר תקופת חולי ארוכה. בנסיעה השניה של מורן לחו"ל עם אמה, מדריך הטיול איציק התחבב על מורן ועל אמה, בא לגור עמם ומורן חשבה שזה רעיון נהדר. גם איציק חשב כך ואף נהג בחירות מוחלטת ברצונותיו המיניים, נכנס בחופשיות לחדר הרחצה בו היתה מורן, ליקק את פטמותיה הרכות המים החמים וביקש את ידה על הזין הזקור שלו. מורן לא ממש התנגדה ומכאן מתחיל סיפור לא קל, התחלה מוזרה, יש לומר.

מורן היתה מאז ומתמיד תאבת חיים, חיפשה ומצאה תחליף אב, אף שותף למיטה נעשה בצורה זו עד שחברה טובה הכניסה לה לראש שיש בזה יותר מטעם רע, אפילו איסור מוחלט.

או אז נעשה ניסיון להרחיק את איציק, לא עניין קל כשהאם רוצה את איציק בבית, אף צופה בהם בשעשועי המיטה, מה שמשעשע בעיקר את איציק, ופעם האם אפילו שותפה שלישית לאסור האסור הזה.

מהניסיון להרחקה ועד לקפיצה הגורלית מחלון ביתה, קפיצה בה שברה חוליות בגבה ועוד פגיעות בידיה, נערמו גם פגיעות מצד בתי המשפט, העובדים הסוציאליים ואף אשפוזים למיניהם. היו גם נקודות אור כמו עורך הדין שלה והפסיכיאטר שטיפל בה בשנותיה האחרונות.

כל אותה העת, נשמתה המרוסקת מפגיעותיו הרעות של איציק נעה מרצון ברזל מצדה של מורן לחיות את החיים האלה במלואם, ללמוד, ללמד, להדריך, להשתתף בחוגים. אבל שיקום מצויין בבית לוינשטיין מאותה קפיצה גורלית ושנים מיחסית טובות, פתאום החלה בגידת הגוף וכאבים בלתי נסבלים הובילו אותה אל חיק דיגניטס והרצון לסיים חיים של נערה שלא הגיעה לה למות בטרם עת. כל הזמן הזה הכל הוכנס בכתובים והחלק הייצוגי הוצג בספר הקשה והמאיר עיניים הזה.

הייחוד של הספר הזה הוא בכתיבה המצויינת מכלי ראשון, ההכרה שדבר מהנה הוא בהחלט אסור בגיל מסויים וצריך להתנער ממנו ולנער נערות אחרות, לזרז בתי משפט ומה לעשות, גם לנהוג בני האדם כמה מצער, מנהג של חשדהו וחשדהו. מורן מעוררת הזדהות חזקה ומותה בטרם עת מזעזע.

צריך להפוך ספר כזה לספר לימוד חובה למרות ואולי בגלל היותו גלוי שכזה.

באוויר/אלון אלפרט - המלצה

 

אלון אלפרט הוא בעל אוסף דימויים אינסופי. פעם אמרו על אמזון שהוא מוציא (האתר) 270 משאיות סמי-טריילר של ספרים כל יום לדואר. הבנתם את הדימוי והקשרו? לאלפרט יכולת תיאורית מרשימה כשהוא בא לתאר החתלת תינוק, פתיחת חזייה של מאהבת לרגע ונאום הנישא כלפי אשתו הפנקסנית של הגיבור כשהוא עומד על שלו.

וכך, הספר מכיל פרקים עמוסי דימויים ותיאורים המסתכמים בנושא בן שורה-שתיים. הקורא לא רוצה לפספס משהו בר-חשיבות וקורא הלאה והלאה עד שעוברים לאחר ניסיון מה (מר?) למוד "אלה תולדות", הספר הפנומנלי הזה, שמה לעשות היה אף הוא עמוס תיאורים ארכניים ולימד את הקורא לקרוא את המשפט הראשון והאחרון בפסקה כדי להשאר בעניינים ולחסוך זמן קריאה. בסוף היה די לקרוא רק את השורה הראשונה...

אם גם ניקח בחשבון שהעימוד בספר החסיר שתיים-שלוש שורות בכל דף והגופן גדול מהרגיל, בספר בעל עימוד מקובל היינו מקבלים כמה עשרות עמודים פחות. האם אני מנסה לומר שניתן לסכם את ספרו של אלון אלפרט בדף מסרים מקובל, משהו בגודל חצי דקת הקראה מול הערוצים המסחריים, שממילא אינם עתירי זמן בין הפרסומות?

ואחרי הקיטורים, על מה הספר? יונתן כהנוב הוא איש שב"כ, מאלה המכירים כל סימטה ועגת כל שכונה בחברון, אבל מתקשה איכשהו להתנהל בחיים. לאחר אותו מקרה החתלה דלעיל, הוזמן יונתן כהנוב לנהל אירוע מתגלגל של פיגוע אפשרי. אחרי לילה ללא שינה, אבל עד שנכנס פנימה לחמ"ל, תומר אחד כבר החל בניהול המעשי, ומשום מקום מצניחים על כהנוב את הבשורה כי מתפנה לו משרה אחרת. במילים אחרות, להפוך מאיש שטח לאיש מקלדת. זה מלווה בהצעת חופשה תוך כדי פיגועי שרשרת במרכז ההומה של ירושלים עד שייכנס לתפקיד הבא. בחופשה מגיע פיגוע אחר מצד נעמי, האשה של, המביעה תרעומת עליו, על הסכמתו לקידום לא קידום, על היותו סמרטוט, ועוד מן המשובחים שיש, ולא רק בעבודה. ועכשיו דימוי: גראוצ'ו מרקס, הקומיקאי הנודע, אמר פעם "אינני רוצה להיות חבר במועדון אשר יסכים לקבל אותי כחבר". אם נעמי הסכימה להתחתן עם הסמרטוט הנודע כהנוב, מה זה אומר עליה? על מה היא בעצם מלינה?

כשיוני חוזר מהחופשה, בה נודע לו היותו מכבד רצפות דה לה שמאטע, הוא כנראה עומד לאבד את משפחתו, עבודתו, אבל גם אביו הלך לאיבוד, פשוט יצא מבית האבות ונעלם. צרות באות בשלשות. מזל שכך הן גם הולכות. אבל זה עוד כלום ממה שחבר מהעבר, ניר, אדם שכבר אינו מופיע כפעיל בחיים, מה שזה לא יאמר, ברשומות השב"כ, שב ומופיע בחייו. מה שיש לו לומר לידידנו כהנוב מעיף אותו באוויר, תרתי משמע. שניהם עברו בעברם, יחד עם עוד רבים, טיפול נגד אנתרקס, חיסון, בלשון מכובסת. רבים הלכו לעולמם מהחיסון, בדיוק כמו מחיסון הקורונה. יש דברים שלא משתנים. מי שנותר חי, זכה כנראה למתת משונה. וכל זאת תחת השם המכובס בטחון המדינה. נכנס אנתרקס, התחיל עקצוץ ברגליים והסיפור עף, נכנס להילוך גבוה כשקוואסמה החברוני מאיים להפוך את טכסי יום הזיכרון לטקס שאיש לא ישכח במהרה, אם יוותר בחיים. על ההיוותרות בחיים מונה (גם) ידידנו כהנוב. המחבלים לא קולטים מהיכן העונש בא להם. רמז: מלמעלה.

אלון אלפרט חדש בשטח מספרי הסיפורים, אבל לא כשל, כמדומה, באף אבן נגף. הסיפור זורם, מאיץ היכן שצריך, השפה מצויינת וטבעית לגמרי, בלי גליצ'ים מביכים הכה אופייניים לכותבים בישראל.

סופר נולד בישראל. שאפו.