קתרינה הגדולה/אנרי טרויה - המלצה

אנרי טרויה חובב את גדוליה של אירופה ומרבה לעסוק בהם כביוגרף. ביוגרפיה של זולא הותירה רושם עז, של בלזאק פחות. עתה הגעתי לקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, זו שהחליפה את אליזבט, אף היא קיסרית. טרויה מרבה לסגור חשבונות עם רוסיה ועם הפאר שלה, המתחרה בזה של צרפת.

קצת פרופורציות בהתחלה:

עד לאמצע המאה ה-18 הספרות הרוסית לא היתה קיימת, פשוטו כמשמעו. רבים ורבות בחצר המלוכה אף לא ידעו קרוא וכתוב, מכאן, שספרות רוסית בפרט וכללית בכלל היתה זרה להם. הבתים נבנו בחופזה, גם המפוארים והנוצצים שבהם, דלתותיהם לא נסגרו היטב. הרוח נשבה פנימה מהחלונות הלא אטומים ותנורי החימום נטו לשרוף את הבתים, כולל ארמון הקיסרית. הנכבדים ביותר ישנו בצריפים או אוהלים עד לבנייה מחדש של הבתים השרופים שלהם. אם אתם חושבים שזו חד-גדיא, אתם צודקים. זו רוסיה של המאה ה-18, רוסיה אליה הגיעה קתרינה מפרוסיה והיתה אמורה לשלוט על ממלכה שבתורה רצתה לקבוע סדרי עולם באירופה.

עד ליל כלולותיה לפטר, האחיין החצי מפגר והטיפש השלם של הקיסרית אליזבט הרחומה/סדיסטית, המלוות של קתרינה הצעירה בת השבע-עשרה וקתרינה עצמה לא הכירו את המכניזם של המפעל לייצור ילדים. גם פטר הבעל, דפוק-המוח, נותר בתול בשל בורות דומה, אך מתפאר בלשונו בין משרתיו. התוצאה? אפס ילדים. היום אומה נכבדה זו כבר הגיע להישג של ילד למשפחה. לפעמים שניים. אז נכון שהם הגיעו לחלל לפני האמריקאים, אבל צעדו בחשכה היכן ששאר האומות המתחרות השכנות כבר צעדו עמוקות באור יקרות.

קתרינה הגיעה מפרוסיה בשם סופי, בתהליך דיפלומטי ארוך, כשהיא שולחת לפני כן תמונת פספורט שלה בגודל המונה ליזה, ממירה/מומרת לשם קתרינה בתהליך הפיכתה ליורשת, הופכת מדוברת גרמנית לדוברת רוסית וממירה דתה והופכת לאורתודוקסית מלותרנית. לא חשוב דקויות שכאלה, אבל צריך לעשות הרבה ולהתחיל מסע מוקדם אפילו מגיל 14 בדרך של אלפי קילומטרים, כדי להגיע להיות קיסרית. נפוליאון הצליח פחות. כך או כך, גם ללמוד רוסית, גם "המרת" דת וגם קבלת בעל מחוטט אבעבועות ודפקט בשכלו צריך בהחלט נחישות רבה. הפרס בקצה הדרך. פרס גדול.

הפרס הגדול הוא לשלוט על עם של עשרים מיליון נפש, שתשעים וחמישה אחוז ממנו הוא אספסוף, שהכאת נשים, ילדים ומשרתים זה עניין יומיומי, שהכל בוץ וסחי, שהכל בנוי ועומד על כרעי תרנגולת. מלבב. את העם הזה צריך להביא לגדולה ומהר.

לחיי העם הזה, העם הזה

העם הזה,

שכמה טוב שהוא כזה,

שהוא כזה!

ואולי לא?

וכך, אחרי החתונה, פטר עדיין אינו זאב במיטה וחבריו נותנים לו מילה להביא רופא שייסדר את מילמוליו המיניים בתהליך מילה פשוט. הניתוח מצליח וילד לא ממש רואים ממנו. כמו בתהליך תעשייתי ראש המפעל, הקיסרית הגדולה, מותירה להביא ילדים יורשים ע"י הדוכסית והדוכס הגדולים בתהליך של מיקור חוץ. מאהבים ממילא יש לדוכסית בשפע ומהם יש ילד וילדה, שמתה מאוחר יותר. הילדים נלקחים כמובן מיד לגידול בהשגחת הקיסרית אליזבט. האם, לעומת זאת, כלואה בחדריה ואינה  ממש חופשיה להיפגש עם מי שהיא רוצה ולכתוב ככל העולה על רוחה למי שהיא חושקת. הצנזורה פועלת שעות נספות. סיביר תמיד מחכה ברקע.

משנשלמה תעשיית הילדים יש להתפנות להמשך הדרך הפוליטית. הצארינה הגדולה בשנות החמישים לחייה, שמנה ושתויה, מרבה בתפילות וממעטת במאהבים, שזה חידוש. יש לתכנן בשום שכל כיצד להסירה מהדרך. והנה מגיע יומה של הקיסרית הגדולה ובמקומה מוכתר פטר חצי-מוח. פטר זה, שאינו מוותר על גרמניותו ומעולם לא הצליח להתחבב ולחבב את הרוסים, מכריז לפתע, לאחר שנים של לחימה נגד פרוסיה, כי הוא מחדש את הברית עם הפרוסים, שעמדו ממילא להפסיד. מלך פרוסיה נדהם וניצל.

זה המקום וזה הזמן ואין בלתו. קתרינה מנצלת את ההזדמנות להפטר מהילד המגודל והמפגר הזה, מנצלת את בני בריתה ויש הפיכה. פטר נאסר וממש לא ברור אף מת. מותו מוכרז כמחלה ובקור רוח תופסת קתרינה את השלטון.

וברוסיה כמו ברוסיה, הקיסרית שמה מושל צבאי על כל עיר והיא מבקשת לדעת כמה ערים יש. איש מה"קבינט" אינו יודע, לתדהמתה. הביאו מפה, היא דורשת. אין מפה. אין בעיה. היא שולפת שטר של חמישה רובל ושולחת ילד שיביא אטלס מהאקדמיה. זו יוזמה.

בעודה משועממת ממעצר הבית בו היתה נתונה בעבר, היא הרבתה לקרוא פילוסופים כמונטסקייה ו-וולטר. עד מהרבה היא מתחילה ליישם שלטון תקין בהיותה הקיסרית הגדולה. עם כל גדולתה והיא רק כבת 33, רוסיה ושלטון תקין זה דבר והיפוכו. עם כל הרצון הטוב ויש, צריך גם לדעת איך. דיפלומטים זרים מתחילים להתפעל. גם דני דידרו, פילוסוף, מטה שכם.

וכך, קתרינה הגדולה פורצת בסערה לחיי הרוסים. פאוול בנה חולה. אם יתאושש, היא מבטיחה, תקים בית חולים על שמו. יחד מוקם גם מכון סמולני לנערות אצילות והמכון עומד עד היום. כמו כן, מוקם הארמיטאז', גם הוא ניצב עד היום. פרט למבנים היא מנצלת את מגפת האבעבועות למשהו חדשני באותה עת: חיסון. רופא אנגלי מוזמן וחיסון אף מתבצע.

בנה פאוול גדל להיות עוד אחד חצי-מוח. היא מחתנת אותו, אפילו פעמיים, ושרשרת ילדים באה לעולם. מאהבים נכנסים ויוצאים לחדרה ואל בין דפי ההיסטוריה.

דידרו מגיע לביקור. הוא בן שישים וחושש שלא תהיה הזדמנות שניה. הוא נועד ארוכות במשך ימים עם קתרינה, מנסה להכניס לראשה אמצעי חינוך מודרניים. היא מבינה עד כמה הוא מלהג ועד כמה הוא לא מכיר את הרוסים, מאיזו שונות אתנית הם מורכבים, נוצרים, מוסלמים, טטארים, קוזאקים. רבים, מפוזרים, מוכי דת וכמה רע שהם כאלה.

במלאת 25 שנים לשלטונה של קתרינה הגדולה, מתחיל לו מסע ברחבי הממלכה, שאכן גדלה והתחזקה בזמנה. "בעלה", פוטיומקין, היה מגיע הרבה לפניה לדרכים בהם תעבור הקיסרית ושם מיהר להקים את כפרי פוטיומקין הידועים, כפרים שכולם קרטון ודיקט, צבועים ויפים להפליא. קתרינה התפעלה מהכפרים הנאים, בלי שתדע שאלה כולם הצגה.

גם מסע זה עבר וקתרינה כבר לא צעירה, אבל מאהבים חדשים יש תמיד, מהאחרונים יש אחד שעלה כרגיל ממון רב ושמו ממונוב...

אבל לכל דבר טוב, טוב בעיני המתבונן, יש סוף. ב-1796 מחרחרת קתרינה למוות, על מסלול המרוץ לקיסרות אחד שיודע ואחד שאמור על פי בקשתה הכתובה המפורשת של קתרינה להתייצב, אבל לעולם לא ידע. פאוול הבן, חצי מוח ידוע, משמיד את המכתב שהיה האמור להציב לראשות הקיסרות את בנו אלכסנדר. המכתב מושמד, פאוול מוכתר ומושמד אף הוא אחרי כמה שנים. עולם רוסי כמנהגו נוהג.

דודי ורעי/נעמי פרנקל - המלצה חמה

ספרים כאלה כבר לא כותבים וחבל. ספרים גבוהי מצח, הקושרים בין הפרטי ללאומי, שהשפה הבוקעת מפי דובריה משמעותית היא ובכלל.

במה דברים אמורים? במשולש אהבים. עוד אחד? כן, יש גברים, יש נשים ויש... קיבוץ. קיבוץ? קיבוץ, כן.

ארבעה דוברים בסיפור, כולם בגוף ראשון, כששלושה מהם שולחים את דבריהם הכתובים לאחד סלומון, המרכז את כל דבריהם ואת דבריו לסיפור שלם אחד. הוא לא קורא את דבריהם, אלא לאחר שהסיפור יושלם.

סלומון הוא ממייסדי הקיבוץ הנמצא בעמק, תמיד יש עמק, לא רחוק מעפולה, בגב ההר. הוא גם הדוד וגם הרע, הרע והדוד של הדס, שסיבכה הכל, אבל החלק שלה בסיפור הוא רק חלק מהסיפור.

נשמע לא פשוט, אבל כשקוראים את הסיפור המופלא הזה, אין פשוט ממנו. שנים רבות לא ידעה הדס מיהו חברו הטוב של דודה ורעה סלומון. אבל החבר הטוב הוא גם קרוב משפחה, מסתבר. כשהחבר הטוב אלימלך מת ונקבר, בנו מוישלה מובא לביתו של האח של סלומון, יוסף. זהו ביתה של הדס. הבן מוישלה כבן 17 והוא נלקח לאימוץ/גידול לקיבוץ לביתם של סלומון ואשתו עמליה, להם אין ילדים. הדס בת ה-15 מחליטה לעבור אף היא לקיבוץ בעקבות מוישלה. מאחר ואינם גרים תחת קורת גג אחת במהרה הם זוג. חברו הטוב של מוישלה הוא רמי, הגבוה ובהיר השיער והיפה. הדס חושבת שהיא הולכת אחר מוישלה, אבל כשרמי נוגע בה, האדמה רוטטת.

הקיבוץ כבר אינו אוסף של צריפונים ואוהלים, הימים הם ימי מלחמת ששת הימים, מוישלה נשלח לסיני ורמי נשאר לשמור בקיבוץ. מוישלה רחוק ורמי בהישג יד ומרטיט. הקיבוץ עוקב אחר ההתפתחויות ובקיבוץ כמו בקיבוץ, אין סודות. מוישלה מחליט להרחיק עצמו מהקיבוץ וברגע ההכרעה בין רמי ומוישלה הקיבוץ מנצח.

וכך אנו למדים על אביו של מוישלה, אלימלך, על עמליה העמלנית, שלא העניקה ילדים לסלומון, שבימיה זכתה פתאום לקבל שני מתבגרים, עדים לוויכוח על הכנסת מקרר אמקור קטן לכל צריף בקיבוץ, מקרר שפתר בעיה אחת ויצר אחרת.

וכמו שנאמר, כבר לא כותבים ספרים יפים כאלה, בהם אנשים המחליטים החלטות גורליות. למשל, שהמעוז המופגז תדיר באלפי פגזים מהווה בית שקט למוישלה מהקיבוץ המפגיז בעשרות לשונות רעות.

הכתיבה מיוחדת וחפה כמעט מסנטימנטליות. כל אחד מהדס דרך מוישלה, רמי וסלומון מראה את נקודת הייחודית לו, הקיבוץ ברקע מתפתח ומתבגר ומתברגן, הסרט שנעשה בעקבות הספר הניב את השיר צמח-בר וזהו גם שמו של ספר ההמשך.

צמח-בר/נעמי פרנקל - המלצה חמה

הספר הזה הוא המשכו של דודי ורעי, שעסק בארבע נפשות מסוכסכות: סלומון, שהוא דודה ורֶעה של הדס, מוישלה קצין צבא בצנחנים ובנו של אלימלך פורש הקיבוץ, רמי, מאהבה של הדס ובן הקיבוץ, והדס עצמה, המסתובבת בקיבוץ ולא ברור למי היא שייכת, אף לא לעצמה, זה ברור.
ולכן ספר זה נפתח בציפייה שימשיך כקודם, בצורה של מכתבים הנכתבים כווידויים כתובים של הדמויות הראשיות, וידויים הנשלחים אל סלומון, המבטיח לקרוא ולא עושה זאת. הפעם כמעט אין מכתבים, הספר קודר בפתיחתו, באשר לא נקרם לו פתרון לבעיה שנותרה לא פתורה בספר הקודם, וגידיו אינם משתרגים. המכתב היחיד נכתב בידי מוישלה, נשלח מחו"ל אל סלומון ונגנב בלי שנקרא. לפחות לא בהתחלה.
הדס, סביבה הכל מסתובב, חשה כמו שחשים הכל כשנתקע משהו בגרון, לא לבלוע ולא להקיא. היא בת קיבוץ חדשה שבאה בעקבות אהובה מוישלה, שעתה הוא בעלה, שמסרב לאהוב אותה. מי שהיה  אהובה, רמי בספר הקודם, אונו אינו אונו כשהוא בא עליה ואליה. דודה סלומון וגם רֶעה, שם עינו בה, אך היא מוצאת עצמה כלא שייכת ממש לאיש, לא שייכת לקיבוץ ולא בעצם לשום מקום אחר. מין גורל מתעתע. הקיבוץ אינו מתכוון להקיא אותה, אבל היה שמח לפתרון. יש כאלה השמחים לצעירות נטולות פתרון, אולי זה יהיה פתרון לתשוקה שלהם עצמם.
כי הדס הרי משגעת את כולם. שיגעה את מוישלה, שזמן רב היה במלחמת ההתשה בסיני, פשט מדים ונסע לאירופה, שיגעה את רמי, שאף הוא היה בסיני במקום שכוח אל ומיעט לחזור לקיבוץ. בסוף הגיע רק להודיע הודעה חגיגית. ובקיבוץ, בינתיים, יובל נסרח אחריה ומצפה לקבל ממנה מה שאחרים כבר ניזוקו ממנה. וגם ניקי ציפה וגם הדוד סלומון וגם רחמים. הרשימה אין מתארכת ובקיבוץ כמו בקיבוץ, לא רואים את זה בעין יפה תמיד.
אלא שכל הדברים מחוץ לקיבוץ נמשכים שנים ובקיבוץ הסיפור נמשך יממה בלבד, יממת המכתב האבוד/הגנוב. בסיום היממה, בעוד שחר של יום חדש עולה, הדס מחליטה על תיקון ענקי והקדרות האפלה של הספר מפנה עצמה לאור גדול. יופי של סיום לפרשה עגומה.

פרחי הירושימה/אדיתה מוריס - המלצה

כשקוראים ספר על גרמנים שסבלו תחת המשטר הנאצי, בעיקר כשזה בא מעטו של גרמני, מעקמים את האף וזה מובן לגמרי.

מחנה אושוויץ שוחרר ב-27/1/1945 ע"י הצבא האדום וזה נקבע כיום השואה הבינלאומי. מלחמת העולם השניה הסתיימה ב-8/5/1945, אך האימפריה היפנית סירבה להיכנע והמשיכה בלחימה מול האמריקאים. האמריקאים עמדו מול הבחירה לסיום המלחמה דרך פלישה ליפן ומחיר נפגעים עצום או השלכת פצצה, לראשונה בהיסטוריה, בתחושת יום הדין, וסיום המלחמה במחיר נפגעים יפנים רבים. וכך, ב-6/8/1945, במטוס ה"אנולה גיי" הותקן "הילד הקטן", הכינוי לפצצה, ובטיסה ללא פגם הוטלה הפצצה הראשונה על הירושימה, שהביאה למותם של 135,000 בני אדם, מתוכם 108,000 אזרחים, כשלושה חודשים תמימים לאחר סיום המלחמה בחזית אירופה. שלושה ימים לאחר מכן הוטלה הפצצה השניה על נאגאסקי. למה היו צריכים לחכות שלושה ימים ולמה המחיר הנורא הזה, זה לספרים אחרים וזה כמובן לא לגמרי מובן.

אדיתה מוריס השבדית שהתה זמן מסויים ביפן והכירה דרכיה. בפרץ של כתיבה היא שמה עצמה בנעליהם של היפנים וכתבה כתב הגנה על יפן, במיוחד על המסכנים שנאלצו לספוג את מוראות הלחימה הגרעינית, נותרו בחיים, מצולקים בגופם, בנפשם ולפעמים גם וגם.

ולאחר שכל זאת נאמר, אגש בלב תמים ובלתי משוחד לספר.

יוקה-סאן קשת היום משכירה חדר מביתה לכל מי שמחפש חדר להשכרה. אמריקאי מחפש חדר להשכרה, צעיר שנשלח ע"י אביו למשימת סחר בהירושימה. יוקה-סאן מכנה אותו סאֶם-סאן, שם גנרי, ומשום שהיא יודעת אנגלית קל לה לתקשר עמו ולתרגם עבורו. תוך ימים התחבב סאֶם-סאן על המשפחה ומנסים למנוע ממנו מה קרה במקום רק לפני 14 שנה. אבל סאֶם-סאן הוא אמריקאי והוא מבני אותו עם שהטילו את הפצצה וקשה לשתוק. היפנים עם מנומס והם לא מטיחים אמיתות באורחיהם, אותם יש לכבד בכל מקרה. סאֶם-סאן היה רק נער כשהנורא מכל קרה ואט אט הוא שומע דברים מפורשים ואנו עמו מזדעזעים.

כשהנורא מכל קרה, באותו בוקר ב-8:15, מי שמת מת. מי שנותר וצלקותיו עמו, הנפשיות כמו הגופניות, לפעמים גם וגם, נושא/ת גם פצצה גנטית מתקתקת גם כשגופנית לא היתה כל פגיעה. לפעמים הפגיעה מדלגת דור והעיוות נוצר רק בדור הבא והיילוד נולד מעוות. סירוב הנישואים עם הנפגע(ת) בא אוטומטית בעם קפדן כמו העם היפני. שאלו את אחותה של יוקה-סאן, אוהטסו. אם האמרקאים לא פגעו, היפנים השלימו את הפגיעה.

וכך, תוך זמן קצר בא תורו של פומיו, בעלה של יוקה-סאן לבוא בחשבון הפצצה, 14 שנים לאחר הנפילה. סאֶם-סאן מביט חסר אונים, אינו מאמין שמישהו מבני עמו עשה דבר נורא שכזה. ומה אשמים הכלבים?

בעקבות הספר הוקמה קרן הירושימה ע"ש אדיתה ואיירה מוריס, המחלקת פרסים כל שנה שניה לאלה המקדמים שלום באמצעים שונים באזורים המצויים בסכסוך.