פונטנלה/מאיר שלו - סוג של מופת

פונטנלה הוא האחרון בשבעת הרומנים של שלו שקראתי. רומן רוסי גרם לגלים גבוהים בביצה הספרותית שלנו, אחריו באו כימים אחדים ועשו, המשיכו בגלים, ולפתע, אך לא במפתיע, בביתו במדבר ופונטנלה זכו לפחות תשומת לב ואהדה. עברה תקופה וקיבלנו את יונה ונער המרגש ואת שתיים דובים, סוג של מופת.

אל בביתו במדבר חזרתי כשמאיר שלו קידם את ספרו גינת בר. ספר נהדר בביתו במדבר. החלטתי להמשיך בתנופה עם פונטנלה הזנוח ו... הפתעה, שוב סוג של מופת.

כשבאים לסקר ספרים של שלו נמצאים בבעיה. העברית של שלו מהממת, רהוטה, מדוייקת. אי אפשר לעקוף אותו לא משמאל, לא מימין ולא בשום צורה אחרת. הוא סוג של כותב-על. שלו כותב על מה שהוא יודע ויש הרואים בזה עוד מאותו דבר. עולמם צר כנמלה. שלו הוא בדיוק מסוג הכותבים שגם על נמלה יש הרבה מה לומר וזה מחכים, משעשע, מרתק.

מה זה פונטנלה? טוב ששאלתם. זה מַרְפֵּס. ומה זה מרפס? כל מי שרגיל להסניף תינוקות, יודע שיש חלק בראש, מעל המצח, שם יש חלק כזה בעצמות שטרם נסגר. העצמות שם מתאחות בגיל שנתיים בערך. אצל מיכאל יופֶה, המספר, זה לא התאחה והוא נשאר עם פונטנלתו פתוחה ורגישה לעולם. לכן הוא, לדבריו, השפוי במשפחת יופה, זה הראוי לספר את סיפורם, זה היודע לנבא מראש מותם הקרוב של אהוביו.

מיכאל יופה מספר את סיפור "חצר יופה". החצר התחילה עם דויד יופה, הר אדם מתולתל, הפוגש את מרים יופה, לא ממש קרובים "מהדם". הם נפגשים במרכז הארץ, הוא משכנע אותה לעלות על גבו, להקל עליה את ההליכה הארוכה ולהיות גבוהה ממנו, וכך הם יוצאים למסע צפונה. מוחו מוח ציפור והוא זוכה במה שיש לה לתת: כיוון, החלטה, אהבה, מרק רותח. היא עולה על גבו ומתחילה לכוון אותו עד שהם נוחתים במקום שהוא כנראה היום קריית טבעון. שם, בעמק השטוח, הם מקימים בית על הגבעה הצופה על כל הסביבה, במשך הזמן מרים תהפוך לאמומה ודויד לאפופה. מחנה בתם יוולד מיכאל, שיספר את סיפור החצר בו אין רגע דל ואין נפש אחת נורמלית.

הסיפור כולו אנקדוטלי. מיכאל טווה את סיפור החצר הגדולה על דמויותיה הביזאריות, מכניס מכל טוב למרקחת וזו משעשעת, מאלפת, מתפתחת למרות דמויותיה המסרבות להיכנס לאיזשהו שטנץ מוכר.

אפופה הוא ראש החצר, על פיו יישק דבר, אינטלקטואל גדול הוא לא וכשהוא חוזר משדותיו, הוא מצפה למרק רותח, בו אף הכפות תימסנה. גם הפירה עם תלולית הבצל חייב להיות מדויק. כשהוא לא מתנהג כמו שאמומה מצפה, זה המקום לנקום בו עם מרק לוהט, אך לא רותח. שניים מנכדיו הם מיכאל וגבריאל. גבריאל הוא הנכד האהוב, הומו המביא את צוות הנאהבים לגור בחצר, בוויגום. אחת מבנות אפופה תברח לאוסטרליה עם גרמני מהיטלר יוגן, אביו של מיכאל בוגד באמו עם שכנה בכפר הסמוך, המכונה רוצחת ע"י אמו. אביו בס"כ רוצה לאכול בשר ולחוש בשר, דברים שחנה, אמו של מיכאל, צמחונית אדוקה, מונעת ממנו. אחת מבנותיו של מיכאל בעלת פאב בתל אביב והבן גאון מחשבים. אלא שכל הפרטים האלה נמסים אל מול העברית המדהימה, המטפורות שומטות הלסת, חדות האבחנה והשעשוע הנודף מכל דף. בחצר יופה אוהבים את החיים, אוהבים לאכול, אוהבים את אהבת הבשרים ולא ממש חשוב מי עם מי, אפילו זה גבריאל עם צוות הנאהבים, אביו של מיכאל עם הרוצחת או אהבתה של בתיה לגרמני, אהבתו של מיכאל אל אניה, זו שהצילה אותו בגיל חמש משריפה, מאז היא אמו השניה, זו המאכילה אותו מאכלים טעימים, עושה לו קרחת ומלמדת אותו על אהבה. אז מה אם בעלה מנהל בית הספר בו לומד מיכאל הילד?

בקריאה בספר מתמוגגים מכל פסקה. אין דבר מיותר, אין אמירה סרת טעם, יש עברית מהוללת ומדוייקת. דווקא ספר נחבא אל הכלים כמו פונטנלה יעניק שעות רבות של נחת. אין מי שכותב כך בישראל.

סוג של מופת, כבר אמרתי?

ז'רמינל/אמיל זולה - המלצה חמה

ז'רמינל הוא אחד מסדרת הספרים רוגון-מאקאר של זולא, סדרת ספרים העוסקת בצורה נטורליסטית וריאליסטית בחיים בזמנו של זולא. הפעם בחר זולא לספר את סיפור הכורים במכרות של צפון צרפת.

הימים הם מהלך 20 השנים שעברו מאז פורסם ותורגם המניפסט הקומוניסטי ב-1848. מרקס ואנגלס הם המחברים ומגרמנית תורגם המניפסט לשפות רבות.

אל מכרה וורֶה מגיע אטיין לנטייה מפריז, בחור צעיר, עם ניסיון מעשי בהפקת פחם. במזג אוויר קר הוא מגיע למכרה ולגמרי במקרה הוא מוצא עבודה בזמן בלתי אפשרי, כשעבודה למעשה אין. הוא מצטרף לצוותו של מאהו ועד מהרה נעשה בקי בעבודתם ומשתלב היטב, לא עברו ימים והוא גם עובר לגור בביתם, בית שניתן לכורים ע"י חברת המכרות.

חיי הכורים אינם קלים. על פני האדמה הם קופאים מקור ובמעבה האדמה החום מתיש אותם. המחלות הן מחלות האופייניות לכורים, העוני רב, הצורך לחזק את קירות המכרות בא על חשבון זמן עבודתם והשתכרותם. המצוקה גדולה, אבל אין ברירה. דור אחר דור מאותן משפחות יורד אל מעבה האדמה, הפחם מופק, המשכורות אינן גדלות, המשפחות דווקא כן מאחר והבידור היחיד שיש להם הן ההזדווגויות החינמיות. במשפחת מאהו, שם גר אטיין, הסב העביר חייו במכרה, עכשיו זה האב מאהו, הבן זכריה, הבת קתרין ובתור מחכה ז'אנלין ויש עוד ילדה נכה ושניים פעוטות, אחת נוספת, תינוקת. כולם חיים ממשכורת רעב.

בחור רוסי, סובארין, נוהג לשוחח עם אטיין בבית המרזח, שם לומד אטיין על עקרונות האינטרנציונל, על התאחדות הפועלים הבינלאומית, על ביטול מעמד הבורגנים, על הרווחים ההולכים לפועלים. אטיין אינו משכיל, אך לומד מהר, קורא מכל הבא ליד בנושא זה, יודע לדבר בפני קהל. הוא בוחר להתחיל ולהמריד את הכורים נגד בעלי המכרות, לנסות ולשפר מעמדם ע"י צירופם לאינטרנציונל הבינלאומי.

שביתה קמה. הכורים מסרבים לחזור לעבודה מתישה, לניצול, להוראות החדשות הגורמות להם לעבוד קשה יותר ולהשתכר יחסית פחות. ההתכנסויות אינן חוקיות וצריך למצוא כל הזמן מקום בו לא יהיו הז'אנדרמים. אטיין נעשה מוכר לכל, נואם ומלהיט את האווירה, השביתה מתמשכת ושכר אין. הרעב מתעצם.

מנגד, בעלי המכרות סבורים שהשביתה תישבר משיגבר הרעב והיאוש. אלא שדבריו של אטיין הכניסו לראשי הכורים עתיד טוב יותר והם לא מוותרים. לכאורה, מי שימצמץ ראשון, יפסיד. אבל שביתה שיודעים בדיוק מתי מתחילה, קשה לסיימה. איום חדש קם בדמות כורים שייובאו מבלגיה, אם השביתה לא תיפסק. בעלי המכרות עושים כל שביכולתם לשבור את השביתה, להמשיך את רווחיהם לנצח ורמת החיים לה הורגלו – חוסר עבודה, מזון משובח, מגורים נוחים ופנאי אינסופי.

אם התחושה היא שהספר הוא סיפורה של שביתה, זה אכן כך, אך ממש לא כל הסיפור. חיי הכורים בדירות בעלי המכרות הם חיים עלובים ולא רק מבחינת המזון. הצפיפות גדולה, כדי להתרחץ פשוט נחשפים לעין כל, ישנים יחדיו באותו חדר ומי שמצוי בגיל התשוקה, מצוי בבעיה.

אטיין חש את התרוממות הרוח שחש מנהיג המוביל מעשים גדולים, הוא חושש מהסתאבות, אבל שביתה שהיתה אמורה להביא הישגים, הדרדרה והלכה והסוף רע ומר מכל בחינה שהיא. נפש האדם במצוקה תורמת לא אחת לאסון.

אין שני לזולא. ספר כביר.

תחושת בטן/ג'וליה אנדרס - המלצה

מתעניינים בבריאות? זה אחד הספרים שאתם צריכים לקרוא. לא שזה איזה שוס גדול שירפא מסרטן, יעניק אנרגיה בלתי נדלית וייתן מזור ללב, תרתי משמע.

ג'וליה אנדרס, מיקרוביולוגית בהכשרתה, לקחה חלק בגוף והרחיבה עליו. זוהי מערכת העיכול שלנו, תנו כבוד ותודו שלא חשבתם עליה אם לא לחץ לכם לאחר ארוחה דשנה.

חצי מהספר הוא כמעט עניין של אומים וברגים. זה בנוי כך וכך ועושה את זה ואת זה. לאחר שאנדרס סיימה את טיפול ב"רכב" העניין צובר תאוצה ופתאום מגלים את הלהיט הבא בעולם המחקר הרפואי: את עולם החיידקים השוכנים במערכת העיכול, מיליארדים מספרם ומשקלם כשני קילוגרם ממשקל גופנו. מושגים כמו פרוביוטיקה ופרה-ביוטיקה מקבלים את אור הזרקורים הראוי והיום, זמן לא רב לאחר פרסום הספר, כבר מדברים על שינויים נפשיים שניתן להשיג משינויים באוכל.

אנדרס היא דוקטורנטית צעירה. עם כשרון כתיבה והומור במידה, אחרי ככלות הכל גרמניה היא, הספר מצליח לרתק. המידע שהוא מביא חשוב הוא, הגילויים טריים ואפשרויות העזרה לבריאותנו רבות ומסקרנות. הספר יכול היה להיות מצטיין לו לווה בכל תחילת פרק ובסופו במעין סיכום בראשי פרקים. זה לא ספר עלילתי וקוראיו ירצו לחזור מדי פעם ולעלעל. בכל מקרה, אינדקס טוב מצורף. לא תרגישו שבזבזתם זמנכם ויצאתם בתחושת בטן שיכולתם להעביר זמן בעשייה שווה יותר.