הימים הם מהלך 20 השנים שעברו מאז פורסם ותורגם המניפסט
הקומוניסטי ב-1848. מרקס ואנגלס הם המחברים ומגרמנית תורגם המניפסט לשפות רבות.
אל מכרה וורֶה מגיע אטיין לנטייה מפריז, בחור צעיר, עם
ניסיון מעשי בהפקת פחם. במזג אוויר קר הוא מגיע למכרה ולגמרי במקרה הוא מוצא עבודה
בזמן בלתי אפשרי, כשעבודה למעשה אין. הוא מצטרף לצוותו של מאהו ועד מהרה נעשה בקי
בעבודתם ומשתלב היטב, לא עברו ימים והוא גם עובר לגור בביתם, בית שניתן לכורים
ע"י חברת המכרות.
חיי הכורים אינם קלים. על פני האדמה הם קופאים מקור ובמעבה
האדמה החום מתיש אותם. המחלות הן מחלות האופייניות לכורים, העוני רב, הצורך לחזק
את קירות המכרות בא על חשבון זמן עבודתם והשתכרותם. המצוקה גדולה, אבל אין ברירה.
דור אחר דור מאותן משפחות יורד אל מעבה האדמה, הפחם מופק, המשכורות אינן גדלות,
המשפחות דווקא כן מאחר והבידור היחיד שיש להם הן ההזדווגויות החינמיות. במשפחת
מאהו, שם גר אטיין, הסב העביר חייו במכרה, עכשיו זה האב מאהו, הבן זכריה, הבת
קתרין ובתור מחכה ז'אנלין ויש עוד ילדה נכה ושניים פעוטות, אחת נוספת, תינוקת.
כולם חיים ממשכורת רעב.
בחור רוסי, סובארין, נוהג לשוחח עם אטיין בבית המרזח, שם
לומד אטיין על עקרונות האינטרנציונל, על התאחדות הפועלים הבינלאומית, על ביטול
מעמד הבורגנים, על הרווחים ההולכים לפועלים. אטיין אינו משכיל, אך לומד מהר, קורא
מכל הבא ליד בנושא זה, יודע לדבר בפני קהל. הוא בוחר להתחיל ולהמריד את הכורים נגד
בעלי המכרות, לנסות ולשפר מעמדם ע"י צירופם לאינטרנציונל הבינלאומי.
שביתה קמה. הכורים מסרבים לחזור לעבודה מתישה, לניצול,
להוראות החדשות הגורמות להם לעבוד קשה יותר ולהשתכר יחסית פחות. ההתכנסויות אינן
חוקיות וצריך למצוא כל הזמן מקום בו לא יהיו הז'אנדרמים. אטיין נעשה מוכר לכל,
נואם ומלהיט את האווירה, השביתה מתמשכת ושכר אין. הרעב מתעצם.
מנגד, בעלי המכרות סבורים שהשביתה תישבר משיגבר הרעב
והיאוש. אלא שדבריו של אטיין הכניסו לראשי הכורים עתיד טוב יותר והם לא מוותרים.
לכאורה, מי שימצמץ ראשון, יפסיד. אבל שביתה שיודעים בדיוק מתי מתחילה, קשה לסיימה.
איום חדש קם בדמות כורים שייובאו מבלגיה, אם השביתה לא תיפסק. בעלי המכרות עושים
כל שביכולתם לשבור את השביתה, להמשיך את רווחיהם לנצח ורמת החיים לה הורגלו – חוסר
עבודה, מזון משובח, מגורים נוחים ופנאי אינסופי.
אם התחושה היא שהספר הוא סיפורה של שביתה, זה אכן כך, אך
ממש לא כל הסיפור. חיי הכורים בדירות בעלי המכרות הם חיים עלובים ולא רק מבחינת
המזון. הצפיפות גדולה, כדי להתרחץ פשוט נחשפים לעין כל, ישנים יחדיו באותו חדר ומי
שמצוי בגיל התשוקה, מצוי בבעיה.
אטיין חש את התרוממות הרוח שחש מנהיג המוביל מעשים גדולים,
הוא חושש מהסתאבות, אבל שביתה שהיתה אמורה להביא הישגים, הדרדרה והלכה והסוף רע
ומר מכל בחינה שהיא. נפש האדם במצוקה תורמת לא אחת לאסון.
אין שני לזולא. ספר כביר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה