הדחף/שטפן צווייג - המלצה חמה

 

שני סיפורים מרכיבים את הספרון הזה בסדרה הקטנה של כתר. הראשון, תקרית על אגם ז'נבה, הוא סיפור קצר בן פחות מעשרים עמודים. בלילה אחד יוצא דיג לדוג והוא "דג" איש עירום, הצף על מספר קרשים. הדייג ממהר לעטוף את האיש העירום ולהביאו לכפר, שם איש לא מבין על מה הוא מדבר, חוץ מבעל הפונדק המבין רוסית. מהמעט מתברר שהאיש ברח מהמלחמה ולמרות שהובטח לו שבוע של אירוח עד בירור מצבו, האיש בוחר לחזור לאגם.

בסיפור הארוך השני, הדחף, הפעם באגם ציריך, צווייג בוחר לחזור למדינה נייטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה. הפעם מדובר בצייר מוכשר, המגיע לשוויץ כדי לחמוק מהמלחמה, אבל צו הגיוס רודף אחריו. נדמה שאין ממש אפשרות לגייסו, אבל המחוייבות שפרדיננד חש, זה שמו, לצאת ולהלחם, חזק ממנו ולמרות שאשתו משמיעה באזניו את כל הטיעונים נגד המלחמה, נגד לקיחת בעלים ואבות ובנים כדי לרצוח בעלים ואבות ובנים אחרים, פרדיננד אורז תיק ויוצא. והוא מפספס.

התחושה בקריאת הספרון הזה היא כבתחושה לחזור אל ספרו המונומנטלי העולם של אתמול. שם דיבר על צמצום הכתיבה, על מחיקת המיותר כדי לחזק את מה שיש, על העולם המנותץ בעקבות המלחמות. הטקסט הזה הקצר הוא טקסט פציפיסטי עוצמתי ודוגמה ליכולת של צווייג לחבר סיפור משכנע, ובחיבור שני הסיפורים האלה, ליצור עולם בו מלחמה היא הרע מכל והכרח כן יגונה.

צריך לציין את העטיפה המקסימה ואני מדגיש זאת.

טקסט מבריק ושובר לב.

שנים טובות/מאיה ערד - המלצה חמה

 

מאיה ערד רקמה ספר ממה שכרגיל היא רואה ומכירה, החיים של הישראלים בארה"ב. וזה ספר שאהבתי מאוד, אבל לא מיד.

גיבורת הספר היא לאה צוקרמן, שהולדתה ברומניה, כשבגיל שמונה היא מוצאת עצמה בישראל ומאוחר יותר לומדת בסמינר לחינוך. בעקבות כל מיני התפתחויות שעוברות עליה, על זה היא לומדת מאוחר בחיים, היא מקבלת הצעה ממנהלת הסמינר לעבור לארה"ב לשליחות של שנתיים, ההופכות לישיבת קבע שם.

לאה היא אישה בלונדית ויפה וזה בהחלט מסייע לה לקבל ביקורת קטלנית. היא לא פופולרית במיוחד בין חברותיה, אבל היא מלאת חיים ולא מוותרת. עד כמה לא מוותרת תלמדו בהמשך.

בעקבות המגורים בארה"ב לאה מחליטה להתחיל מנהג של שליחת "שנה טובה" בכל שנה לקראת החג לכל חברותיה ו"חברותיה". בתחילה זה מנהג של מכתב ומסתיים במייל ואף בנייד. היא שולחת את הקורות אותה במשך אותה שנה עם התפלגות של מכתב נוסף לחברתה הקרובה ביותר מירה, לה היא מספרת דברים שהיא לא רוצה שהאחרות תדענה. פיזית, החברה הקרובה ביותר בארה"ב היא דווקא רותי.

ולעניין.

לאה יודעת עליות ומורדות בחייה האישיים והמקצועיים,  בעלים נכנסו לחייה ויצאו, כך גם חברים לתקופות ארוכות, שדבר לא יצא מזה, בטח לא בדמות טבעת. אבל מבעלה הראשון נולדות לה שני בנים, אותם מאוד אוהבת. הבכור, יונתן, העובד היציב מכולם ומקום עבודתו בגוגל, הוא גם זה המסכם את הספר לאחר מותה. ארי הפחות יציב והצעיר משניהם, מוזכר במכתביה אף הוא.

לאה מספרת על חייה בשניים-שלושה עמודים כל פעם, עם הסטיה המתבקשת למירה, וכך אנו יודעים מכלי ראשון (בלי שנדע אף פעם על התשובות) מה עבר עליה, מחבריה ובעליה, עבודתה כמורה, כסוכנת נדל"ן ובסוף כסבתא אוהבת לנכדתה אלה. זה נשמע כסיכום יובשני ובהתחלה, במכתבים הראשונים, נדמה היה שאני קורא כתבה בלאשה. אבל זה הלך והתפתח, ומי כמו מאיה ערד להכיר מכלי ראשון את החיים בקליפורניה, כדי לתת לנו הצצה הגונה ואמינה. וכך אנו למדים על ההתכנסויות בביתה של לאה כשזו מנסה למכור את כלי הטאפרוור לנשים שהזמינה ומאוחר יותר למכור תוספי תזונה בשיווק רב-רשתי תוך כי הפעלת סוכני משנה. היו דברים כאלה.

אבל העיסוק המרכזי שלה היה נדל"ן, וכמה שהיה מרכזי בחייה, רבים מהישראלים באו לעמק הסיליקון נעזרו בה ובסימנרים שהעבירה, היא סיימה עם ארבע דירות שקנתה, אבל משבר 2008 לא היטיב עמה.

נדמה שערד לא דילגה על אף מרכיב מחיי האדם (האשה), בעיקר זה שהגיע לישראל הצעירה, עבר לארה"ב וישב בצפון-מערב הקר והמושלג ועבר לדרום-מערב השמשי, לשנים הקריטיות לההתפתחות הנד"לנית וההייטק, עם העליות והמורדות, לעומתם נראית רכבת הרים כטיול נוח באוטובוס.

נכון, כתיבה גימיקית שכזו, בדרך של מכתבים חד-צדדיים, אינה אהובה עלי מראש, אבל הספר היה מוצלח מאוד, קריא מאוד, נגע עמוק בחייה של לאה למרות מאורעות כמו מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון בישראל, מלחמת המפרץ והתאומים בארה"ב. בסוף, בסיכום של יונתן הבן הבכור, היציב המתפתח עם גוגל בה הוא עובד, בא איזון מה לדברים שאמרה לאה במכתביה, כמו הדברים שסיפרה לאה ל"חברותיה" ובסוף אוזן במה שסיפרה למירה.

הספר התפרסם לקראת חגי 2023, קניתי והחלטתי בסוף לקרוא לקראת חגי 2024. וכמו שלאה היתה כותבת לחברותיה: "ואיזו שנה סוערת עברה עלי".

רשמו לפניכם.

השקרים האחרונים של הגוף/גיל הראבן - המלצה

 

הראבן בוחרת לה בדרך כלל נושא כתיבה משום מקום. סיפור כזה מאמצע הדרך. גם זה מין סיפור שכזה.

אלישבע היא הבכורה ואלינור הקטנה. הפרש לא גדול ביניהן והן גדלות בפנסיון הירושלמי של הוריהן, פנסיון גוטהילף (ישמור השם, בתרגום, וביותר ממובן אחד).

יום אחד מגיעה הודעת מייל, כבר אין מכתבים כמעט, אבל גם הנייד בחיתוליו, ובהודעה מודיע אחד בן דוד פרופ' ארון (אהרון) גוטהילף על בואו. בקשתו פשוטה: הוא עומד לכתוב ספר, שהייתו תתארך והוא זקוק לחדר שקט. הוא מקבל את הפינתי והשקט, מספרו 22. פרופ' גוטהילף מגיע, מתעקש לשלם על שהייתו, למרות שזה פנסיון של קרוב משפחה, ובמהלך שהייתו הוא עושה שני דברים מתועבים בהחלט. הוא כותב ספר "גוף ראשון: היטלר", שזה אוטוביוגרפיה כביכול של ההוא. תוך כדי כתיבה הוא מתעלל בבכורה, אלישבע, משמש בה כהדום לרגליו, אונס אותה וגורם להריונה. כל זאת נודע לנו די מהר ואנו נותרים להתמודד עם ההמשך, עליו מספרת אלינור בגוף ראשון.

פרופ' גוטהילף חוזר לארה"ב, מלמד, מתפרסם, מתמודד עם תועבת ספרו ויש לזה תיקון מסוים. מנגד, ילד לא בא לעולם, אלישבע נישאת, עוברת לארה"ב עם בעלה למין קהילה נוצרית אדוקה ותומכת. אלינור ובעלה עורך הדין עודד, נוסעים לבקר את אלישבע, שניכר כי השלימה לגמרי עם עברה. המרחק משמעשה ההוא יותר משני עשורים.

אלינור ובעלה חוזרים ארצה רק כדי לשמוע על ביקור של הפרופסור בכנס כלשהו ובו ידבר על ספר אחר שכתב, כנראה תיקון לתועבת הראשון. אז הזוג חושבים לעשות מעשה.

אני אוהב את הכתיבה המשובחת של הראבן. הסיפור לא קל כסיפור, קל מאוד לקריאה. זו הרי הראבן. וכן, שתי אחיות, אחת נפגעת ישירות ונראה בא לה תיקון, השניה לא נפגעה, אבל נותר לה להתמודד עם האפטר-שוק, אחרי שחמה קורא את הספר הראשון, כך גם בעלה, וגלי ההדף הולכים ומתעצמים. עד למעשה.

לא הייתי סגור עם עצמי לגבי הסיפור הזה, אבל עוד ספר שלה בדרך ואני מתכוון לקרוא גם את שאהבה נפשי, עליו זכתה בפרס ספיר. זה כנראה אומר משהו על דעתי על הראבן בפרט ובכלל.